גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בפתח דבריי אני רוצה לשלוח תנחומים לארבע המשפחות שאיבדו את היקר להן מכול באסון בלבנון, יבגני זינרשיין, שגיא יעקב רובינשטיין, בנימין דסטאו נגוסה וארז בן אפרים, זיכרונם לברכה. אני משתתפת גם בצער שלוש המשפחות שיקיריהן נפלו ברצועת עזה ממש לפני כמה שעות, ברק דניאל הלפרין, עמרי כהן ועידו ז'נו. יהי זכרם ברוך.
צריך לומר את האמת, אחרי כל כך הרבה זמן במלחמה, ממשלת ישראל לא מצליחה לייצר הישגים מדיניים בעזה. המצב קפוא, וכולנו צועדים במקום. מרשים ככל שיהיה ניצול ההזדמנויות הצבאיות בגולן, אסור לנו להסתפק בכך. עלינו ליצור קואליציה אזורית חזקה שתייצב את האזור ותקדם עסקה להשבת החטופים. טרור החטופים נמשך, ואין שום בשורה בנושא חזרתם של יקירינו הביתה. 430 ימים, מי היה מאמין? איך אפשר להישאר אדישים לקולה של עינב צנגאוקר, עינב, שצופה בבן שלה מוסרט תחת איומים במרתפים החשוכים? עלינו לעשות הכול כדי להשיב את מתן ואת יתר החטופים, 99 החטופים, הביתה. 100 חטופים וחטופות כבר נצח בשבי, ישראלים שנעקרו ונחטפו לעבר התופת בעזה. אין לנו אלטרנטיבה. זוהי חובתנו להציל אותם ולהשיבם – החיים ואלה שאינם.
כמה עוד סבל אימא של מתן ומשפחות אחרות ימשיכו לעבור? כאבן לא ניתן לתיאור. את הדאגה המשוגעת לקרוביהן הנמקים בשבי אי-אפשר לקלוט. ראש הממשלה נתניהו כבר שיחרר 1,200 מחבלים תמורת חייל אחד. מה עם עוד 100 חטופים, אזרחים ישראלים שעדיין נמצאים בשבי? בפעם ההיא, ב-2011, את התמריץ לעסקה העניקה המחאה על יוקר המחיה. אז היה צורך חיש מהר לארגן מסך עשן ולהסיט את תשומת הלב ממה שקורה ברחובות. זה היה המתכון, רבותיי; אלה השיקולים העומדים בפני מקבל ההחלטות בעת משבר.
אסור להרים ידיים. חייבים להציל את החטופים ולהציב אותם בראש סדר העדיפויות הציבורי יום-יום, כל יום. הגיע הזמן לשחרר לחופשי ולהחזיר הביתה 100 ישראליות וישראלים שכבר מזמן היו צריכים לחזור הביתה.
283 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.