קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, קודם כול, חיבור נכון ומעניין של שירה של לאה גולדברג ליום הזה של סוף המושב. אבל אני חושב שמי כמוך יודע, כמי שגם שקד על נוסח של חוק האזרחות, ואתה במו ידיך ניסחת סעיף מאוד משמעותי, ולצערי – אני משוכנע שגם לצערך – הקואליציה ברחה מהנוסח הזה.
אני חושב שההמרה הזו היא המרה – –
– – טובה חלקית, והיא קצת בורחת מהנתיב האמיתי ומהפחד – תכף אגע בסוגיה הזו. תראו, אני מדמיין לעצמי את ראש הממשלה נפתלי בנט יושב בחדרו, מחזיק קובייה הונגרית בידיים ומנסה לבנות סוף-סוף איזושהי פאה אחת שתהיה בצבע אחיד. הוא באמת עובד קשה; לוקח את הכתום של בנט ושקד, אבל מה לעשות, זה לא פוגש את הירוק של מרצ. מעניין, אגב, הצבע הירוק של מרצ יתחבר לנו עוד מעט למשהו אחר. הכחול של סער – שלכם – לא מתחבר ללבן של גנץ; האדום של העבודה לא מתחבר לביתנו; הירוק של עבאס – אללה יוסתור, משתלט כמו יבלית על כל הצבעים – על האדום, על הכחול, על הלבן, על הכתום הבהיר, על הכתום הכהה, על האדום הבהיר ועל האדום הכהה, ואתה רואה ירוק בעיניים.
פתאום שמתי לב לצבעים: אני רואה שרע"מ ומרצ משתמשים באותו צבע – אלה אידיאולוגית, וכנראה שגם מרצ לאט-לאט זזו. האמת היא שזה לא מפתיע. כשאתה חוזר לאחור, לחוק שעבר כאן בכנסת ברוב מוחץ של 87 חברי כנסת בעד קיזוז משכורות שהרשות הפלסטינית משלמת למחבלים – קיזוז מהרשות הפלסטינית, מהמיסים שמעבירים להם – 87 חברי כנסת הצביעו בעד, 15 נגד, הרשימה המשותפת של אז ומרצ. כנראה שהירוק משתלט על הקואליציה הזו. גם אם המספרים שלו קטנים, ההשתלטות שלו גדולה.
אבל כשמדובר בכסף, בתקציבים, הצבעים דוהים חיש מהר. אבל כשמדובר בחאק אל-עוודה, מה שנקרא זכות השיבה של ערבים לארץ ישראל, למדינת ישראל, פתאום אתה רואה כמה אתם – ממשלתך, בנט – כמה הקואליציה שלכם, כמה היא תלויה בנו – בליכוד, במפלגות האופוזיציה האחרות, במפלגות הלאומיות, אלה ששומרות על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שומרות באמת. לא שאני מקל ראש, אדוני היושב-ראש, במשפט "מדינה יהודית ודמוקרטית", אבל אני חושב שכשיש חוק-יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, לא צריך לחשוש, לא צריך להיבהל ולא צריך להתבייש, חס וחלילה, אלא אפשר לשים אותו בסעיף מטרה לחוק אזרחות או תיקון לחוק הכניסה לישראל ולא להיבהל. אבל כשאתה תלוי בארבעה חברי כנסת ובעוד שישה חברי כנסת, תלוי – דע לך, בסופו של דבר הוא תלוי על באמת.
אני חושב שהמרכיב המדיני והמרכיב הביטחוני אלה המרכיבים האמיתיים שכשהם מגיעים, נוגעים, עוקצים ודוקרים, אולי אפילו מלטפים את הקואליציה, פתאום אתה רואה איך הקואליציה נכנסת למוד של הישרדות. מוד של הישרדות – אתה יכול לראות את זה בדוגמאות חיות – מפירים ברגל גסה.
אדוני היושב-ראש, אתה כרגע מייצג כאן את הכנסת, את בית המחוקקים של מדינת ישראל. איך יכול להיות שממשלת ישראל – שר הביטחון נותן מענק של חצי מיליארד שקל לרשות הפלסטינית מתוך הכספים שהמדינה, שהאוצר, מקזז על פי חוק מכספים שמועברים לרשות הפלסטינית? ואתה פונה בשאלה ואתה מקבל מריחה, ואתה פונה בעוד שאלה ומקבל שקר. מאיפה אתה, אדוני שר הביטחון, לקחת 350 מיליון שקל והעברת לרשות הפלסטינית? על סמך מה החלטת ש-150 מיליון שקל נוספים שצריכים להיות מקוזזים בחודשים הבאים, לא יקוזזו ויועברו לרשות הפלסטינית? ביחד – 150, פלוס 350 – חצי מיליארד שקל. זה חצי מיליארד שקל שמשחרר אנחת רווחה ברשות הפלסטינית, הם יכולים לשלם משכורות למחבלים שבבתי הכלא הישראליים או למשפחות המחבלים שבבתי הקברות הפלסטיניים. פשוט מצפצפים על הכנסת, מצפצפים על חוקיה, מצפצפים על אזרחי מדינת ישראל, וכאן בכנסת אתה אפילו לא מצליח לזכות לתשובה רצינית.
תראה, אדוני היושב-ראש, אני חושב שאין לזה תקדים. אין תקדים לדבר כזה שאתה לוקח כסף שאתה מחויב על פי חוק להקפיא ומחליט שאתה תפשיר אותו. החוק לא כותב "הפשרה". אתה יודע מתי החוק כותב "הפשרה"? רק כשהגוף הביטחוני, או במקרה הזה משרד הביטחון, יעדכן את הקבינט שהרשות הפלסטינית חדלה לשלם משכורות למחבלים. אז אם הממשלה מצפצפת על החוק שעבר בכנסת הזו, שרוב חברי הקואליציה בכלל הצביעו בעד החוק הזה – שמע, אני כבר ותיק בכנסת הזו, ואני מודה שזו הפתעה שאותי היא מדהימה.
מעבר לזה, כשאתה רואה בוועדת החוץ והביטחון גם את ההסתפקות הזו, של: אוקיי, בואו נרד מחוק-יסוד: הלאום, בואו נכניס רק "מדינה יהודית ודמוקרטית"; שאם היינו רוצים לקבוע חוק-יסוד: ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, הכנסת הזו הייתה מצביעה על חוק-יסוד: ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית; היא הצביעה על חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. מה כל כך מבהיל אתכם בלהכניס את זה בסעיף המטרה? והתשובה: בס עבאס – רק עבאס – כי אתם יודעים שהוא אמר לא. אמר לא – נגמר הסיפור, תם הטקס, חטפתם רגליים קרות.
תראה, הסוגיה הזו – והחוק הזה יעבור היום, מפני שהוא הוראת שעה. וגם בהוראת השעה פתאום אתה רואה משחקים: לא שנה אלא שנה וקצת – נותן לזה צבע פוליטי. למה? ממה אתם חוששים? למה צריך עד אוקטובר – שנה וחצי או שנה ושבעה חודשים? הרי אם ההארכה היא כל שנה – הייתה במשך 20 שנה, 19 שנה כל שנה – אז מה קרה פתאום שצריך שנה ושבעה חודשים? ממה אתם פוחדים? למה שבעת החודשים אלה? את מה זה בא לשרת? את מי זה בא לשרת? מה, את לפיד – להבטיח שלפיד באמת יהיה ראש ממשלה אז מביאים חוק ועושים בו עיוות? אני לא יודע איך היועצת המשפטית של הכנסת לא התרעמה על הדבר הזה.
זו פלסטלינה, שפתאום אתה רואה שהחוק הופך להיות משהו גמיש. אני לא מכיר חוק גמיש. חוק הוא לא המלצה, חוק הוא קבוע, הוא חד, הוא אומר מותר והוא אומר אסור. ואני אגיד לך, אדוני היושב-ראש – לשמחתי, אני יכול לומר את זה ליושב-ראש ולסגן היושב-ראש – תראו, הקואליציה, אני יכול לסכם אותה במשפט אחד: אידיאולוגיה – out, כיסאולוגיה – in. תודה רבה.
908 מילים של אבי דיכטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.