קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, נער הייתי וגם זקנתי. אני נמצא כבר מספר לא מועט של שנים כאן בכנסת. גם לפני כן עקבתי אחרי עבודת הכנסת, מטבע הדברים כפעיל בתוך מפלגה שמכהנת בכנסת. אבל מסע צביעות כמו שהיום נעשה פה בכנסת, בשעות האלה, אני לא ראיתי.
ראינו לא פעם אנשים שמדברים על חוק גרוע, מפלגות, חברי כנסת שמדברים על חוק גרוע, אבל באופן המעשי, מול הפלת הממשלה הם מתיישרים עם הקו. יכולים להיות גם כאלה דברים. אבל חוק ששתי מפלגות מרכזיות בקואליציה משמיעות את הדברים הכי חמורים על החוק הזה, כאילו זה חוק אפרטהייד, חוק גזעני, חוק שעושק ילדים מהורים, חוק שפוגע בחיים, חוק אכזרי, חוק שפוגע בציפור הנפש, חוק שפוגע ברגשות של הורים לילדים וילדים להורים – אני עוד לא שמעתי מילים חמורות יותר מזה על חוק, שמשקפות חוק, כשמדברים מתוך הלב ומעמידים אותו כדבר מרכזי.
בסופו של דבר, מה הפעילות שעושים מול החוק הזה? הגשה של 50,000 הסתייגויות. על מי עובדים? אולי אפשר להגיד את זה לציבור, אבל אנחנו הרי יודעים את האמת. 50,000 הסתייגויות? לא צריך הרבה הסתייגויות, מספיקה הסתייגות אחת להנהלת הקואליציה: להעמיד את זה כתנאי להמשך השתתפותנו בקואליציה, רק דרישה ורק הכרזה על וטו. 50,000 הסתייגויות? לא צריך את זה. הסתייגויות זה עבודה של האופוזיציה. ראינו פעם קואליציה מגישה הסתייגויות? בקואליציה נלחמים בחוק דרך הסתייגויות? שמענו דבר כזה? אין דבר כזה.
זאת לא מפלגה שהיא תוספת, ואם המפלגה אומרת שהיא תגיש הסתייגויות והיא לא מסכימה, הממשלה תמשיך לפעול. אלה מפלגות שכל אחת מהן, גם רע"מ וגם מרצ, כל מפלגה מהן רק אומרת את זה – אין קואליציה. בידיכם הדבר. הכול שאלה של איבוד ערכים, של דבקות בכיסאות. מדברים מן הפה ולחוץ. זה אחד בפה ועוד פעם אחד בפה, זה לא אחד בפה ואחד בלב. זה אפילו לא שום דבר.
תראו את ההבדל, ואני מדבר על רע"מ. מפלגה שמכריזה שהיא גם מפלגה דתית, צריכה להיות מפלגה של ערכים, אמורה להיות מפלגה של ערכים. איבדתם את הערכים לגמרי, אם אתם מצביעים היום על דברים שהיו צריכים להיות ציפור הנפש שלכם. אבל אתם לא עומדים בזה, ועוד מנסים, במסע של צביעות, להגיד כמה זה כואב, ואם יהיה אי-אמון, אנחנו גם נצביע אי-אמון, ואין רוב. הכול למי? אנחנו יודעים את האמת, שאין בזה שום דבר. הכול רק חשבון, כי אם בין כך ובין כך החוק הזה יעבור, הממשלה תוכל להמשיך. אנחנו נצביע אי-אמון, נצא באי-אמון, הכול תלוי ומחכים לסיבוב השני ולסיבוב השלישי. אפשר לשחק את המשחקים האלה פעם אחת ועוד פעם, אבל לא כל הזמן ולא לכולם.
בסופו של דבר, אני פונה אליכם ואני אומר לכם שאתם מאבדים את הדברים. עד עכשיו ידעתי שאתם לא מתערבים לא בגיור ולא בנושא של כשרות ולא בנושא של ביטחון – כן גיוס בני ישיבות או לא גיוס בני ישיבות. לא התערבתם בזה. יש לכם סוג של דרך. אבל כיום, כשאין לכם, איבדתם את זה. אז מי שפוגע בעם אחר, בדברים החשובים לו, בסופו של דבר פוגע גם בעם שלו, וזאת תוצאה של המעשים האלה.
אני עומד כאן על הבמה ויכול להגיד איפה אנחנו עמדנו בדבר הזה, איפה יהדות התורה, איפה עמדו המפלגות החרדיות. לא היה ספק שאם לא ניכנס לקואליציה, הציבור ייפגע. אנחנו יודעים שעל הזכויות של האוכלוסייה החרדית צריך יום-יום ושעה-שעה – כל הזמן היינו צריכים לעמוד על הזכויות שלהם, אי-פגיעה בזכויות שלהם, ולתת להם את מה שמגיע להם. ידענו שאם אנחנו לא נהיה, ודאי ניפגע. לא חשבנו שעד כדי כך – לא חשבנו שעד כדי אכזריות, שיהיה כאן מסע נקמה של ליברמן ושל ישראל ביתנו בציבור החרדי, באוכלוסייה החרדית, באימהות עובדות, פגיעה, מסע נקמה אכזרי. אין אחד שיכול לבוא ולהגיד – אני יודע גם במה אוחזים חברי הקואליציה בעניין הזה, איך הם לא יכולים להסתדר עם זה, ואני רוצה להגיד את זה לזכותם. לפגוע באימהות לילדים שעובדות קשה, מתפרנסות? הן מועילות ומוסיפות למשק ערך מוסף גדול ובאופן מעשי להכול. הן עובדות מצטיינות בכל פרמטר, עם מוסר עבודה גבוה. הן נדרשות, צריכים אותן. הן נמצאות ועושות את זה – גם מגדלות ילדים, גם מתפרנסות וגם מראות דוגמה לאחרות. יש לזה ערך גדול, כלכלי, אישי, חברתי, אפשר להגיד. את כל זה אפשר, רק צריך להגיע לבג"ץ, אולי בצורה טכנית, שיבוא לעזרת אותן אימהות בציבור החרדי. זה לא קורה, זה אפילו לא 1 מ-1,000. עד כדי כך זה היה מסע אכזרי, שלא עמד בשום פרמטר ובשום תפיסה כלכלית-חברתית. זה לא נקרא מסע כלכלה?
אני אומר את זה גם לרע"מ על ההצבעות שלהם – להיות שותפים בחוקים האלה וגם במסע הזה, שפוגע בצביון של מדינת ישראל, בשורשים של עם ישראל, בכל המסורת שלנו. השר לשירותי דת ממפלגת ימינה ידע ואמר פה לכולם: אנחנו נשמור. גם ראש הממשלה אמר: אנחנו נשמור על הדברים. אנחנו אומנם נכנסים לקואליציה של שמאל, ואנחנו יודעים מה העקרונות שלהם – אין כבר עקרונות – אנחנו יודעים מה התפיסה החברתית והדתית, אבל אנחנו נהיה כאן כדי לשמור. לא רק שאתם לא נמצאים כאן כדי לשמור, אתם עושים את המסע. אתם השליחים של ישראל ביתנו, אתם השליחים שלהם, ואתם עושים את זה. אתם עושים את הדבר הזה בכוח זה שאין לכם.
אתם מוכנים לאבד את הכול בשביל הכיסא, אבל לא רק הכיסא. זה מסע שבציבור שלכם, לפי החינוך – אני שואל את השר מתן כהנא: איך אתה יכול להסתכל על ההורים שלך? איך אתה יכול להסתכל על הסָבוֹת? אני לא מדבר על הסבים החרדים שהיו לך, אני כבר לא מדבר על זה, אלא על החינוך שבאת ממנו. איך אתה יכול להסתכל ואיך אתה יכול לעמוד בזה? במסע של הריסה ועקירה בכל נושא שעשית. מי שאומר את זה כאן לא בא ממפלגות חרדיות או אישים חרדיים או אישים תורניים. אומרים לך את זה מתוך הציבור שאתה גדלת בו, שאתה מנסה להזדהות איתו, יחד עם ראש הממשלה, שרואה את זה ותומך בזה, בין בשתיקה ובין באופן מעשי. אין דבר כזה שלא לוקחים אחריות.
את כל הדברים האלה אנחנו רואים. קח רק דוגמה אחרונה, שבסייעתא דשמיא לא עלתה בידך, בנושא של גרות. אתה מנסה דרך החלטת ממשלה גם לזרות חול בעיני הציבור, שאין חוק, שהוא לא עלה. ראיתי שעוד כמה חוקים לא עלו, ואנשים אמרו: זה המצב, זה המחיר שאנחנו – כל הכבוד לאופוזיציה שעמדה; או לא כל הכבוד, אבל זה המצב. יש מישהו אחד, השר לשירותי דת, שאומר: לא, אני אעשה החלטת ממשלה על הגרות הזאת. הרי העוול שאתה עושה לעם היהודי, זה יחס שלא עשו כבר הרבה הרבה שנים – מי שפגע כמו שאתה הולך לפגוע. כל התירוצים, כשאתה בא ואומר: נכון שהם לא יהודים, אבל יש כאן התבוללות, בגלל שהם חיים בתוכנו. מה לעשות? הם חיים בתוכנו, אז איך אני יכול לא להחשיב אותם כיהודים? תחשיב אותם כאזרחי מדינת ישראל. מישהו בא לפגוע בזכויות שלהם, במה שהם צריכים לקבל, בהטבות? אף אחד לא נוגע בזה.
בכל אופן, יש מה שנקרא "העם היהודי". יש לו מינימום של כרטיס כניסה. לפתוח את השערים, לפרוץ אותם ולהגיד: הרי תהיה התבוללות – נכון, אתה צריך להילחם בהתבוללות. ומה אתה עושה? אתה מכשיר את ההתבוללות. אתה נותן על זה חותמת כשר ואתה אומר שזה בסדר, אין שום בעיה, אנחנו נכשיר את זה, נקים בתי דין.
הרי קשה היום, עם האופציות שיש, ועל אף כל האופציה הזאת – צריך להגיד את זה, אני אומר את זה, ואני מכבד את מה שאמרו ברשות הגיור. אנחנו יודעים שכל רשות הגיור קמה כדי ללכת בדרך הכי מקילה והכי הכי כדי לבוא לקראת. וגם הם, יש להם קווים, ובלי זה – אני לא צריך להגיד הרבה. הרבה יותר קל להיכנס היום לעם היהודי מאשר להיכנס לאיזה מועדון חברים, לאיזה קלאב. אין מדינה שפותחת את שעריה באופן כזה פרוץ.
מעבר לכך, אנחנו רוצים את כל אלה שעלו בחוק השבות, באופן כזה או באופן אחר. חוק השבות כשלעצמו, עם כל הכבוד – להגיד שחוק השבות מגיע לך בגלל שאתה שייך לעם היהודי? עולה שמגיע, או אחד שרוצה להיכנס לארץ, מה שהוא צריך להציג על יהדותו – לא מסתכלים אם אתה חי כנוצרי מלא ואתה לא מתכחש לכך. גדלת, אתה לא אשם; אני בכלל לא מאשים. אתה גם נולדת להורים כאלה, ומה שידעת זה כנסייה ביום ראשון, ידעת שלזה אתה משתייך. גם לא סבלת מזה אף פעם ואף אחד לא הטיח בך והשאלה לא נשאלה בפניך. ולמה? בגלל שההורים שלך וההורים שלהם, הסבא שלך והסבתא, ככה חיו. נכון שהסבא היה יהודי, אבל הוא חי עם לא-יהודייה, נוכרייה, ואלה החיים שהוא בחר. אתה יכול לבוא לארץ בתור יהודי, ולא רק שאתה יכול לבוא לארץ בתור יהודי, אתה יכול להביא את בן הזוג או את בת הזוג שלך. ואחרי זה, אתה אומר על כל אלה ששער הכניסה שלהם צריך להיות משהו מהיר, כדי להכניס אותם, בגלל שאתה גר כאן בארץ.
הדבר שאתה עושה פה, הפגיעה שלך מתעצמת הרבה יותר עכשיו, לאור מה שקורה היום, כשבאים רבים מאוקראינה. אנחנו יודעים שאנחנו עושים הרבה, עושים פעילות. אין מי שיכול לבקר או להוכיח את מדינת ישראל; בכל אופן את היהודים, את הארגונים היהודיים. תראו מה הם השקיעו בשגרה, מה הם עשו שם לאומה היהודית – ארגונים שלמים שהיום, לאור הפעילות שלהם, אנחנו רואים אותם יותר. כל אלה שנמצאים בכל הקהילות האלה רוצים לבוא לארץ, לראות את ההשקעה שהם עשו עד עכשיו. לא נתנו שם שתהיה התבוללות, עצרו את ההתבוללות, קירבו את האנשים האלה לעם היהודי, לשורשים, אל מה שניתקו מהם בכוח במשך עשרות שנים. הארגונים האלה מחזירים אותם ומעוררים בהם את הרגש לנקודה היהודית, כמו שצריך להיות, כמו שיהודי צריך להיראות, כמו שהעם היהודי צריך להיראות.
הינה, עכשיו, כשהם הולכים אחריהם, המנהיגים לא עוזבים. הם אזרחי ישראל. לא רק שהם לא עוזבים, הם נוסעים לשם כדי להיות איתם עד הרגע האחרון, מובילים אותם בבטחה, באחריות, במסירות, ביצירתיות, בהשקעות כספים ובסיכון שאין כמותם. באיסוף הכספים שאנחנו אוספים היום – האנשים האלה שאתה, ליברמן, מנסה לפגוע בהם, אותם אברכים ואברכיות, תורמים סכומים גדולים מאוד כדי שתהיה להם אפשרות להגיע לארץ בבטחה.
עם זאת, אנחנו יודעים שלמרות המסירות הזאת, אף אחד לא מנסה לטשטש את הגבולות. הציבור שמגיע היום מכוח חוק השבות, עשרות האלפים שמגיעים, אתה כבר לא יכול להגיד שהם חיים פה כבר הרבה שנים, שהם כבר נמצאים פה, שהם אזרחים, אז עכשיו נעשה להם תהליך גיור. עם כל הכבוד, אנחנו עוזרים להם, מקבלים אותם יפה, וצריך לקבל יפה, אבל בינם לבין העם היהודי המרחק עוד גדול. בוודאי שהם לא מצפים לזה. אתה רוצה לעשות את זה. אנחנו יודעים שיש מפלגות שפועלות היום כנגד ההיגיון הזה, להביא רבים, רבים. כמה מדינת ישראל יכולה להכיל? אנחנו נמצאים במשבר דיור גדול, ויש כאן היום אלפי אזרחי מדינת ישראל שנמצאים כאן כבר כמה וכמה דורות וחיים כמו פליטים במחסנים, בחניות של בתים בקומה מינוס חמש. הם גרים ב-15 מטרים. איפה העזרה להם? אין להם עזרה? ועל חשבון מי? לא צריך לעשות את החשבון הזה?
שאף מדינה לא תייסר אותנו ולא תוכיח אותנו. אין זכות לאף אחד. ועם כל זה, יש בצד הרבה יותר ריצת רגליים להרע. פתאום יש כאלה שהם יפי נפש. שם הם יפי נפש מסיבות אחרות, ושאף אחד לא יחשוב שזה כדי להציל מישהו, אנשים שהם פליטים. יש להם את הדרך. צריך להגיד את האמת: הם רוצים לבוא לכאן מסיבות פוליטיות, מסיבות של הגדלת הציבור הזה, ציבור המצביעים שלהם, לקחת אותם מסיבות שכולן כולן פופוליסטיות ופוליטיות לגמרי.
וכשאנחנו מדברים על הכחש, על הצורה שיש כאן, על הידרדרות יותר ויותר, בניסיון לקחת חוקים כאלה, ואחרי זה להציג אותם בהסתייגויות – זאת המלחמה שאנחנו עושים. הכחש הזה נמצא לכל אורך הדרך, לכל אורך הקמת הממשלה. הקיום של הממשלה הזאת – אבני היסוד שלה הן התכחשות לבוחרים, התכחשות למה שנאמר. הרי לא צריך הרבה. כל התקשורת, כל המדיה וכל האמירות שנאמרו לפני הבחירות ותוך כדי הבחירות, בעידן הטכנולוגי של היום, שמים זה מול זה. מה אנחנו רואים זה מול זה? התכחשות שאין כמותה. אנשים היו צריכים להתבייש להתכחש ככה, לראות מה אנשים אומרים ואיך אומרים.
אני אביא דוגמה לעניין שתפסה אותי הבוקר. ראיתי את התגובה על דוח מבקר המדינה על המטוס שעלה הרבה כסף. לי בטוח אין את התשובות, אם מישהו עשה שם כסף. איך אותה מפלגה, מפלגת יש עתיד, שהיא שהרימה את הדגל על הבזבוזים, על ממשלה רחבה, על נורבגים, על סגני שרים, על ראש ממשלה חלופי, על תקציבים, על תמיכות – כל מה שאנחנו רואים, הכול נעשה בעוצמה הרבה יותר גדולה, בסדרי גודל שאף אחד לא חלם עליהם, פי מאה ופי אלף. ועל זה לבוא ולהגיד שיש איזה דוח מבקר? מייד מתעוררים. צריך קצת בושה עצמית לעשות את זה, ולא עושים את זה.
לראות את ההבטחות הרבות שהיו לאזרחי מדינת ישראל: אנחנו נביא תקציב. התקציב החברתי הזה ייתן לאזרחי מדינת ישראל ימים אחרים, ימים של התפתחות. מה אנחנו רואים? איזה חוסן כלכלי יש היום לאזרחי מדינת ישראל? לא צריך הרבה, לא צריך להיות מומחה לכלכלה. ולא צריך לחיות עם הבטחות של שרים שאנחנו נשמור, אנחנו נפתח את השווקים ואנחנו נעשה רפורמות. משלמים הרבה הרבה יותר, ואין מוצר אחד שלא עלה: מים, חשמל וכל השירותים עולים, שירותי הבריאות. איך אפשר להתכחש לדבר כזה? ותחבורה ציבורית.
כשיש מחאה, מחכים עם זה. עכשיו יש דיונים, ובעוד כמה ימים אנחנו מעלים את התחבורה הציבורית, מעלים מיסים. והמיסים שעלו עכשיו, איך אפשר? זה לא כחש לבוא ולהגיד שאנחנו דואגים לאיכות הסביבה ואנחנו רוצים לעשות מס על החד-פעמי? הרי כשבאתם לוועדת הכספים, ראינו איך ההכנה הייתה כל כך שטחית, כל כך לא מקצועית. קבעתם פרמטרים של 1.4, ואני לא איכנס לזה עכשיו, בדקות הספורות. ראינו שכל המידע שלכם בעניין הזה היה מסיור באיזה סופר. בושה הייתה צריכה להיות על פניכם; כלימה הייתה צריכה להיות כשעמדתם מול חוסר המקצועיות, אבל מה שעניין אתכם זה 400,000 שקל או חצי מיליון.
ראינו את זה גם עם השתייה המתוקה, ואני אביא את זה כדוגמה. כששאלו על שתייה מתוקה – בסדר, בריאות. אבל מה עם הדיאט? להגיד שעל זה צריכים להיות מיסים, על דיאט? שזה כמו הסוכר? לא על זה דיברו. הרי יש פער ענק. גם כשרוצים לדאוג לבריאות, הדרך להימנע משתייה מתוקה עוברת אצל רובם דרך הדיאט. זה בכלל לא עניין אתכם, שום דבר, העיקר לקבל חצי מיליון.
זה וכל הדברים האלה – היה אפשר להרחיב ולהגיד על השחיתות השלטונית שלכם, שחיתות במינויים של קרובי משפחה, ואני לא מדבר על כספים רבים שניתנו כאן לכל חבר כנסת רק לאחרונה. אני שואל: מיצובישי מול להיות קונסול בסין, מה יותר? קונסול בסין או מיצובישי? זה מה שזכור על שחיתות שלטונית. זה לא נקרא שחיתות שלטונית, עם כל המהירות וכל המינויים האלה? כל מה שאתם צעקתם לכל אורך הדרך, אתם בעצמכם עושים הרבה יותר.
פוגעים בדברי הדת, מי שעומד בראשות הממשלה, והמפלגה שאמרה שתשמור על הדת. היא זאת שמובילה, ולא אכפת לה מחוקים של חמץ בפסח, מחג הפסח ומחמץ בפסח. אם צריך לבחור במה שיש במסורת, במה שמחבר הרבה יותר מכל דבר אחר, זה החג הזה, המשמעות של חמץ בפסח. דבר אחר דבר.
ולא נספר מה שאתם עושים בבתי חולים. מוכיחים את זה, כמה פגיעה יש בחולים, באנשים שנמצאים שם, ואין להם אפשרות אחרת. לא רק פגיעה ברגשות – פגיעה מעשית. אי-אפשר להימנע מחמץ בפסח, שמסתובב באוויר, וכל אחד לידך יכול להחזיק את זה. ומה שקורה עכשיו במחנות הצבאיים – – –
אתם יכולים לברוח מהמציאות וללכת לנסות לעשות שלום על חשבון דברים אחרים, ערכים. יכול להיות שהיה צריך לחכות, ואולי בגלל זה אין סייעתא דשמיא. להזניח את ההסכם בווינה – הדברים שעומדים לפתחה של מדינת ישראל עם הרבה יותר סיכון והרבה יותר מתוך אחריות.
אני מסיים, אדוני. אתם הייתם צריכים את הדבר הזה לבוא ולהגיד לפני העם. החוק הזה הוא באמת המראה של ההתנהלות שלכם, של האמת שלכם, האמת המזויפת הזאת. תודה.
2,448 מילים של אורי מקלב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.