קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אנחנו עומדים כאן ודנים בחוק שבג"ץ, בית המשפט העליון, קבע שהוא לא חוקתי. לכן, הוא לא מאפשר לכנסת לחוקק אותו כחוק קבוע אלא רק כהוראת שעה משנה לשנה.
אין ספק שהנסיבות שהביאו את כנסת ישראל לפני 17 שנים לחוקק הוראת שעה דרקונית כזאת, לא צודקת – הנסיבות השתנו. אפילו אם אנחנו רוצים להתמקד בטיעון הביטחוני – המצב הביטחוני השתנה. הוראת השעה אז אושרה בצל האינתיפאדה השנייה, והיום אנחנו נמצאים במציאות חדשה לגמרי.
הטענה שלנו, או השאלה שאנחנו מעלים כאשר רוצים לדון בצורה עניינית בחוק הזה, היא האם איחוד המשפחות הפלסטיניות הוא שמסכן את ביטחון האזרחים ואת ביטחון המדינה, או שאי-איחוד המשפחות הפלסטיניות הערביות הוא שמסכן את ביטחון האזרחים וביטחון המדינה. מה זאת אומרת? אנחנו מאפשרים לאנשים להתחתן, ואין ספק שמי שהיום רוצה להתחתן עם אישה פלסטינית מאזור הגדה המערבית או רצועת עזה, הוא יכול להתחתן. זאת עובדה, חבר הכנסת שמחה – – –
אבל מה שקורה, שהחוק הזה מייצר מצב אבסורדי, שמביא את המשפחות האלה למצב שיש בו עיוות, שיש בו השפלה, שאין בו תקווה, שיש בו ייאוש. אז במקום ליצור את התנאים לאותו הורה – בדרך כלל זו אישה ובחלק מהמקרים זה גבר – במקום ליצור להם את התנאים כדי להקים משפחה באווירה מחבקת, באווירה משלבת בתוך החברה הישראלית בכלל והחברה הערבית בפרט, אנחנו מכניסים אותם למערבולת. אנחנו מראים להם שהמשפחה הזאת היא משפחה שלא מגיעות לה מלוא הזכויות הטבעיות, האנושיות. אז מה אנחנו מצפים מהאישה הזאת או מהאיש הזה, מההורה? איך אנחנו מצפים שהוא יגדל את הילדים שלו? על פי אילו ערכים?
המצב שאתה מייצר, חבר הכנסת שמחה רוטמן, ושמדינת ישראל, כנסת ישראל יצרה, בעצם שמה את המשפחה הזאת בתנאים שלא מאפשרים לה לגדל את הילדים שלה ולחנך אותם בצורה נורמטיבית, בצורה שהיא תשאף להשתלב, להתקדם, להתפתח, לאמץ ערכים סובלניים ולרצות להיות בשותפות, בדו-קיום, גם בתוך החברה הערבית עצמה וגם בתוך החברה הישראלית באופן כללי. לכן – –
תן לי להשלים את המשפט ואז אתן לך. – – הטענה שלי, שמחה, שהחוק שמונע איחוד משפחות הוא חוק שמסכן את ביטחון המדינה והאזרחים.
תודה רבה ששאלת את השאלה הזאת. אני אענה לך. אנחנו בכל מקרה נצביע נגד החוק הזה, אפילו אם החוק הזה יהפוך להצבעת אי-אמון. זה לא אומר שהממשלה תיפול, אנחנו לא יודעים מה יקרה, כי אתם כנראה לא תתמכו בהצבעת האי-אמון. אבל יש מערכת שיקולים שלמה, שמחה, שאנחנו שמים לפתחנו: החברה הערבית – חברה מדממת, סובלת ממצוקות רבות כמו פשיעה ואלימות, שהוזנחה לאורך שנים רבות, בצל ממשלותיו של נתניהו; נרצחים לנו מדי שנה 120 אזרחים; מאות פצועים ומשפחות מרוסקות. הפשיעה גואה – אתה מסכים איתי. לכן, כאשר רע"מ רוצה להחליט אם כדאי לה להפיל את הממשלה או למשוך זמן ולנסות להשקיע עוד מאמץ ולשנות את המדיניות, להביא החלטות וחוקים ומדיניות חדשה לטובת החברה הערבית, אנחנו נחליט בהתאם לשיקול כללי, מעבר לנקודה אחת: אין ספק שהחוק הזה, ראוי שיפלו עליו ממשלות, אבל אנחנו נמצאים – – –
אני התחלתי לדבר בצורה עניינית, שמחה, שמת לב.
אתה לקחת אותנו עכשיו לפן פוליטי. בסדר.
אמרתי לך, עמדתנו היא שאנחנו מצביעים נגד החוק אפילו אם הוא הופך להצבעת אי-אמון, אז בבקשה, תוכל לגייס את הרוב ולהפיל את הממשלה, בסדר?
ולכן, התכלית הביטחונית – שלאורך שנים רבות בג"ץ הסתמך על זה, הוא קיבל את הטענה הזו – היא תכלית מופרכת היום. והטענה שלנו, שמי שמביא את החוק הזה גם פוגע בסבירות גבוהה בביטחון המדינה והאזרחים, כי הוא יוצר תנאים בלתי אנושיים שמביאים אנשים לידי תסכול, ייאוש, איבוד תקווה והשפלה, ודי בדברים האלה כדי ליצור תנאים לתגובות שהן עוברות את גבול החוק והסדר. כמובן שדאגת להשחיל לתוך מטרות החוק את השיקול הדמוגרפי או שיקולים אחרים מעבר לשיקול הביטחוני – –
– – אבל ברור שכל מי שקורא את החוק הזה מבין שהסעיף הזה שאילצת את שרת הפנים להכניס לא תואם את התשתית שהחוק הזה מנסה להישען עליה כדי לשמור על סיכוי שחוק כזה יתקבל על ידי בג"ץ אפילו כהוראת שעה לשנה אחת. למעשה אנחנו, במקום שהמצב הטבעי יהיה שמאפשרים את הזכות הבסיסית לאנשים להתחבר ביחד, להינשא, להקים משפחה ולגור ביחד איפה שהם רוצים, החוק הזה הופך את הקערה על פיה.
היינו מקבלים את הטענה הזו שאם מישהו בהחלט מהווה סכנה לביטחון המדינה, לביטחון האזרחים – שוללים ממנו את הזכות הזו כיוצא מהכלל, אבל החוק הזה הפך את הכלל ליוצא מהכלל, ואת היוצא מהכלל לכלל. אנחנו מונעים מניעה גורפת מאנשים לקיים חיי משפחה ולממש את הזכות הבסיסית הטבעית הזו ונותנים פתח צר כדי שנוכל לעמוד מול המראה ולהגיד: לא, אנחנו אנושיים, יש לנו מצפון, אנחנו נתנו פתרון.
אומנם זו פעם ראשונה שהחוק הזה יש בו סעיף שנותן פתח למשפחות, לאנשים, בשני תנאים שהם תנאים מקשים – מי שעבר את גיל 50 ושהה לפחות עשר שנים – אבל יש בו גם אפליה כלפי הנשים. אתה נותן שם אפשרות לגברים לקבל את המעמד אחרי 15 שנים, ולנשים – אחרי 25 שנים, למרות שלכאורה הטענה שהסכנה הביטחונית תבוא בדרך כלל מהגברים – זה מה שקיים.
ולכן, שוב אנחנו רואים סתירות פנימיות גם בשיקול הדעת שלכם כמחוקקים, גם סתירות בתוך החוק עצמו. יש אפליה על גבי אפליה – אפליה לחברה הערבית, לעם הפלסטיני, לאנשים בתור אנשים, ויש אפליה גם על רקע המין, הנשים לעומת הגברים.
אתה חוזר על הטענה הזאת, אתה רוצה להגן, אתה רוצה לתת לעצמך מין מנוחת מצפון כזאת: לא, הינה, אנחנו עושים את זה, אבל אתם יכולים למנוע את זה. אתה יודע שאנחנו לא יכולים למנוע את זה.
לא, אני לא חושב שזה חוק צודק. אני לא חושב שזה חוק צודק.
עוד סתירה, גם בהיגיון שלך, שמחה, שעומדת בבסיס החוק הזה – אתה מעניש לא רק את הנשים כפליים, אתה מעניש גם את המתבגרים, את הילדים, פעמיים: פעם אחת כאשר אתה קושר את הזכות שלהם, מתנה את הזכות שלהם בהסכמת הורים או בפעולת הורים, שאתה שולל את האפוטרופסות שלהם על הילדים. הרי אתה לא מכיר באימא או באבא כאפוטרופוס על הילדים. ובסופו של דבר הם משלמים – הילדים משלמים – את המחיר, כאשר ההורים מסיבה זו אחרת לא מגישים בקשה לתת לילדים שלהם מעמד של תושב או מעמד של אזרח. אתה מגביל את זה עד גיל 14, גיל שאין ספק שבו הילד לא יכול לקחת אחריות על עצמו ולהחליט אם הוא צריך לעשות עכשיו פרוצדורה כדי שיוכל לקבל את המעמד של אזרח או את המעמד של התושב.
אם היית באמת מחפש צדק ורוצה לתת אפשרות גם לקבוצה הזאת שהיא בסופו של דבר תמשיך לחיות בתוך גבולות מדינת ישראל ולנהל את מרכז החיים שלה, לעבוד וללמוד – אם היית מחפש צדק היית נותן לילדים האלה לפחות אפשרות של שישה חודשים, אחרי גיל ההתבגרות, אחרי גיל 18, לנסות למצות את הזכות שיש להם. מצד אחד, בגיל ההתבגרות אתה שולל את הזכות הזאת שלהם ומתנה את זה בפעולה מההורים, בקשה מההורים, ומצד שני שולל מהם את הזכות הזאת כאשר הם עוברים את גיל 18.
ולכן, אין ספק שיש פה מין ניסיון כזה: אם לא שמת לב אז אנחנו נשלול לך את הזכות. אתה לא מנסה לתת משקל לעקרונות בסיסיים של אנושיות, של זכויות טבעיות, של זכויות בסיסיות של כל בן אדם ובן אדם. עברת את היום הזה ואז אין לך זכות, ואז אח שלך – יכול להיות שהוא יקבל מעמד אזרח או תושב, אם הוא ממזרח ירושלים, אבל אתה לא תקבל את המעמד הזה. ואז אתה אחר כך בא בטענות למה האיש הזה מסית, למה האיש הזה יוצא ומוחה בצורה לא חוקית וכו' וכו', או מסכן את ביטחון מדינת ישראל ואת האזרחים. אז במו ידיך אתה יוצר מציאות שהיא יוצרת את המתח הזה ואת הסכנה הזאת ואת הניכור הזה ואת השנאה הזאת. במו ידך.
שמחה, הרי אתה הצבעת נגד החוק הזה, נכון?
למה הצבעתי נגד? כי לא היו בו מכסות, לא הייתה בו שקיפות, לא היה בו סעיף מטרה, לא הייתה לו שלילה במקרה של הפרת אמונים. עכשיו יש – אני אצביע בעד.
כל זה קשקוש. כל זה קשקוש. הצבעת נגד החוק הזה כדי להביך את הממשלה, כדי לנסות להפיל את הממשלה. זו המטרה שלך.
כי הגעתי איתם להסכם שבו אנחנו נפתור את הבעיה בשלביות. כל שנה נפתור חלק הבעיה.
אתה חושב, שמחה, שיש בחוק הזה פתרון שלבי?
אוקיי. עוד סתירה פנימית שמתייחסת להקמת ועדות, במיוחד – אנחנו כמובן מברכים על הקמת ועדות שיבחנו סוגיות שונות, אבל יש כאן התניה שאחת הוועדות תתייחס לבקשות שיש בבסיסן שיקולים של אלימות במשפחה, של התעללות של בן הזוג או ההורה בילדים, באישה, בגבר וכו'. בעצם מצד אחד אתה מתעלל במשפחות האלה, אתה מתעמר בהן, ומצד שני אתה מנסה לתת תרופת אקמול לחלק מצומצם מהקבוצה הזאת. אתה שולל מהם את הזכות הבסיסית, אתה משפיל אותם, אתה מכאיב להם לאורך שנים, ובסופו של דבר אתה מקים ועדה כדי לעשות שיקול לסוגיות של אלימות במשפחה או התעללות, טיפול אקמול לחולה סרטן שאתה יוצר במו ידיך.
ובהמשך לסעיף הזה, הניסיון הזה לבוא ולהציג שיש אכן שיקול הומני, שיקול שמנסה להפחית את ההשלכות של החוק הזה – מקימים ועדה שתהיה במרכז הוועדות האלה, ולמרות שזה על רקע ניסיון להתחשב בסוגיות הומניות, ממי מורכבת הוועדה הזאת? נציג של שר הביטחון, השר לביטחון פנים, שירות הביטחון הכללי, נציג של שר הפנים, והוועדה רשאית – לא מחויבת, רשאית – להתייעץ עם גורמי רווחה. ולכן השיקול מלכתחילה הוא שיקול פוליטי, הוא שיקול ביטחוני, ולא נותנים משקל לממד ההומני בסוגיה הזו. וכמובן שאין ייצוג בכלל לקבוצת האנשים הנפגעים מהחוק הזה.
כמובן שהחוק נותן שיקול דעת – – –
אני אעמוד גם על שתי הערות: האחת, שהחוק נותן לשר או לשרת הפנים – לשר הפנים, באופן כללי, לשרת הפנים – שיקול דעת רחב וחופש הפעולה. כל שר הוא איש פוליטי, ודווקא בנושאים כאלה, כאשר באים ורוצים להחליט, לרוב הם ייקחו את השיקול הפוליטי כחלק מכריע בשיקול הדעת שלהם בנושאים שהם ענייניים, מוגדרים לפי החוק, לפי ראות עיניו של שר הפנים, גם בהקשר של מתן היתר וגם בהקשר של שלילת ההיתר עצמו. אז שר הפנים הוא בבחינת כל-יכול, יש לו סמכות רחבה.
והינה עובדה שאנחנו מסתכלים – בשמונת החודשים האחרונים, שיקול הדעת של השרה היה שיקול דעת פוליטי, למרות שהתשתית החוקתית אחרי שהחוק לא עבר מחזירה אותנו למצב הקודם, שלכאורה הוא המצב הטבעי, שבו נותנים היתרים – – –
שיקול הדעת של השר לרוב הוא שיקול דעת פוליטי, ברצותו לתת וברצותו לא לתת.
ושוב, החוק הזה מופעל רטרואקטיבית כדי לתת גיבוי לשיקול הדעת הפוליטי שבמשך שמונה חודשים השרה לא נתנה היתרים בהתאם לחוק. היא הייתה אמורה לתת היתרים לכל מי שמבקש אם אין מניעה ביטחונית, שזה המצב הטבעי שאנחנו אומרים. עכשיו רוצים להחיל את החוק הזה רטרואקטיבית. המצב הזה מחזיר אותי לבית המשפט העליון, שבינואר נתן פסיקה, ושופט העליון פוגלמן אומר: זהו מצב מצחיק ששר – אני מתרגם את המילים שלו – זהו מצב מצחיק ששר מנסה, למרות שהחוק פקע, הוא מנסה על ידי הסמכויות הרחבות שיש לו להתנהל כאילו שיש חוק שהוא כבר חלף מספר החוקים של מדינת ישראל. ולכן גם להחיל את החוק הזה רטרואקטיבית זה אומר להחיל אותו, על פי שופט בית המשפט העליון, על מצב מצחיק ביותר, מצחיק, וזו עוד עוולה נוספת שנמצאת וסתירה פנימית שנמצאת בחוק הזה.
אדוני היושב-ראש, אני שוב חוזר ואומר שאנחנו ברע"מ כמובן נצביע נגד החוק הזה בכל מקרה. שיקול הדעת של מפלגת רע"מ, כפי שאתה מכיר אותה –אנחנו יזמנו מהלך פוליטי אמיץ, שותפות פוליטית שהוציאה את כל מדינת ישראל מהאי-יציבות הפוליטית. הקמנו קואליציה וממשלה ביחד עם שותפים אחרים כדי לקדם מדיניות חדשה שהיא יותר צודקת, יותר הוגנת. שיקול הדעת שלנו כמובן מתייחס לכל הנושאים, במיוחד אלה הקשורים לחברה הערבית ולמתן פתרון צודק לסוגיות רבות בחברה הערבית. ולכן ההחלטה הסופית של רע"מ תתקבל כאשר נשתכנע שהמהלך הזה, שהוא מהלך ראוי ונכון – המהלך הזה לא מביא פירות לא לחברה הערבית ולא לחברה הישראלית באופן כללי. תודה רבה, אדוני.
(אומר דברים בשפה הערבית. להלן תרגומם: אדוני יושב-ראש הכנסת, עמיתיי חברי הכנסת, האחים בני החברה הערבית שלנו, אנחנו ביום האחרון של מושב הכנסת הזה, אשר נמשך כשישה חודשים. היה מושב ארוך מאוד. במושב הזה היו קשיים, היו בו הקרבות וקוצים רבים, אבל היו במושב הזה גם הישגים גדולים לחברה הערבית שלנו. ראשית, הצלחנו לשבור את המחסום, את המצור הפוליטי המוטל עלינו ואת מצב ההזנחה וההדרה, וביצענו תפקיד באופן הטוב ביותר. "ספסל חילופים" – מתי שהיו צריכים אותנו פה ושם לעניין זה או אחר, היו קוראים לנו בדחיפות תמורת פירורים שיכול להיות שנשיג בעבור החברה הערבית שלנו. הרשימה הערבית המאוחדת קיבלה על עצמה את האתגר, ושמה את עצמה כשותף פוליטי שמרגיש שווה בין שווים ומרגיש שיש לו זכות להשפיע על קבלת ההחלטות ועל התוויית המדיניות ושנותן עדיפות לטיפול בסוגיות של החברה הערבית שלנו.
החברה הערבית במהלך השנים הקודמות, ובייחוד בצל הממשלה של נתניהו, סבלה ועודנה סובלת רבות מהתופעה של האלימות והפשיעה, למרות כל הצעקות, למרות כל הקריאות בשנים האחרונות לחברי הכנסת הערבים ולאנשים אחרים ממנהיגי החברה הערבית ובני החברה הערבית אשר יצאו בהפגנות. הממשלה תחת נתניהו לא נענתה לאתגר הזה כלל וכלל, ולא היו שם מדיניות ברורה וצעדים מעשיים אשר יגנו על החברה הערבית שלנו ממפלצת האלימות והפשיעה, ובעיקר הפשיעה המאורגנת. אין ספק שהעניין הזה היה המניע העיקרי אשר גרם לנו ללכת צעד אחד קדימה ולהשתתף לא רק בעשייה של הכנסת באמצעות הכלים הפרלמנטריים, אלא גם ברמה של הקואליציה לצד הממשלה, כדי שתהיה לנו יכולת גדולה יותר להשפיע על המדיניות של הממשלה.
בעניין הזה, אין ספק שהרשימה הערבית המאוחדת הובילה את ההכנה והאישור של תוכנית החומש הכוללת למאבק באלימות ובפשיעה, וכפי שאתם יודעים, יש לה תקציב גדול של 2.5 מיליארד ש"ח. למרות שהתוצאות לא יהיו מהירות, אנחנו בכיוון הנכון, ואנו בטוחים, בעזרת השם, שנגיע אל מה שאנחנו רוצים, וזה להחזיר את הביטחון והבטיחות לחברה הערבית שלנו. זה אולי הנושא שאני הכי מתייחס אליו, כי הוא פוגע בחיי האדם, בכבוד האדם ובכבוד הבתים שלנו, ואני התחלתי בו ומתמקד בו גם בגלל האירוע שהתרחש אתמול בכפר כנא היקר, שם קיפחה הצעירה, בתנו היקרה רזאן עבאס, את חייה בגלל כדור תועה, אבל זה היה כדור שהוא תוצאה של עימות מתמשך שלא טופל, לא ברמה הרשמית ולא ברמה העממית, על ידי כינון פשרה בין האנשים.
זו סוגיה מרכזית, אבל יש סוגיות אחרות שאנחנו מקדמים על ידי תוכניות חומש לחברה הערבית. השווי שלהן הוא 30 מיליארד ש"ח, אבל מה שחשוב יותר זה שאנחנו מדברים על תוכניות חומש לפיתוח החברה הערבית בתחום החינוך, ההווה והעתיד של בנינו, ובתחום הבריאות – גם הבריאות וההחלמה הם ערכים שמגיעים לחברה שלנו – גם בתחום העבודה, העסקים ואזורי התעשייה, בקידום המועצות הערביות שלנו, בתחום הסביבה והניקיון של כפרינו הערביים, בתחום החקלאות, בתחומי ההייטק, בתחומי הפיתוח החברתי, ברווחה ובסוגיות הקשורות למשפחות הערביות והאישה הערבייה – – –)
כן. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: בטח. כן, כן, לכן, המסלול של הרשימה הערבית המאוחדת הוא מסלול שבא לבנות מחדש מדיניות חדשה כלפי החברה הערבית שלנו ולתת פתרונות מעשיים לחברה הערבית. אנחנו מבינים שאין ביכולתנו לספק פתרונות מושלמים לכל הבעיות של החברה הערבית. אנחנו מבינים שלמרות השיפור, האמצעים שבידינו והנגישים לנו הם אמצעים מוגבלים שאין ביכולתם לגשר על הפערים, אבל כן ביכולתם לצמצם את הפערים בין החברה הערבית לחברה היהודית. אנחנו זנחנו בצד את משוואת סכום האפס, אשר אומרת: או שאנחנו משיגים את הכול או נוטשים את הכול. אנחנו משקיעים מאמצים כדי לצבור רווחים, לצבור פתרונות, לצבור הישגים לטובת החברה הערבית שלנו. זו הדרך שבה מאמינה כיום הרשימה הערבית המאוחדת ושאותה היא מאמצת. אנחנו התקדמנו במהלך שמונת החודשים האחרונים בכמה מסלולים מגוונים. לפני יומיים למשל הוכרז על פיתוח כל רשת התקשורת בחברה הערבית. ברור שזהו הישג גדול – במקום שרשת זו תיפרס על פני עשר שנים, יתבצע הדבר בתוך שלוש שנים ואף פחות מכך, וזאת נוסף על סוגיות אחרות. אבל הרעיון המרכזי הוא שאנחנו בכיוון הנכון ושאנו צוברים הישגים, פתרונות ורווחים לטובת החברה הערבית.
עכשיו אני אומר שבאמת הייתי רוצה – ואני עומד כרגע ביום האחרון הזה לעבודתנו במושב הזה – הייתי מקווה שיכולנו לבשר לאנשינו ולכמעט 10,000 משפחות ערביות על ביטול חוק האזרחות, לפחות בחלקו, המונע את איחוד המשפחות הערביות, אבל יש בזה אתגר גדול, ויש בפנינו עדיין שעה של עבודה במסגרת הזאת. אם יעלה בידנו למנוע את אישור החוק הזה, אנחנו נעשה את זה, ואנו נצביע נגד החוק הזה אפילו אם ההצבעה תהפוך להצבעת אי-אימון בממשלה. אבל ללא כל ספק הצלחנו לפתוח חור בקיר המבוצר הזה לטובת המשפחות הערביות שלנו. הסעיף הזה שפותח את החור הזה, אף אם הוא צר מאוד היום ומאפשר לתת מעמד חוקי לחלק מהמשפחות – ללא ספק אנחנו נעבוד בשלב הבא על הרחבת החור הזה, כדי שיעברו ממנו בסופו של דבר ובהדרגה כל המשפחות הערביות אשר סובלות מהאיסור הזה של איחוד משפחות. אבל בה בעת, אנחנו נתאמץ להשיג זכויות עבור המשפחות האלה במישור הבריאות, במישור הביטוחי, במישור העבודה, במישור רישיון הנהיגה ובכל סוגיה שהיא חלק מנושא הזה והביאה למשבר אצל אחינו ואחיותינו, האבות והאימהות. הרי ללא ספק ההשפעות של החוק הזה נגעו בהרבה תחומים בחיי היום-יום של האנשים, ואנו נשקיע את כל מאמצינו – ומשקיעים כעת את כל מאמצינו – בטיפול בעניין הזה. עוד פעם אני אומר שהעמדה שלנו עודנה ברורה וכנה בעניין הזה, ואנו בטוחים שאנו צוברים בעניין הזה, בעזרת השם – כדי להגיע למצב נורמלי שבו יוכל כל אדם להיפגש ולחיות ולגור עם אשתו או עם בעלה במקום שבו הם יבחרו, הן אם המקום הזה בתוך הארץ פה והן אם הוא בתוך אזורי הגדה המערבית ורצועת עזה.
מצד שני, אנחנו כמובן עומדים בפני הרבה אתגרים, הן במישור של החברה הערבית שלנו והן ברמה של החברה הישראלית. כאן במליאת הכנסת יש אופוזיציה שכרגע הפסידה את השלטון ולא רוצה בכלל שאנחנו נהיה כוח משפיע, אפילו לא בסוגיות האזרחיות הנוגעות לחברה הערבית. עדיף להם שאנחנו נישאר בשוליים, שנישאר על הספסל; כך הם ימשיכו להיות בשלטון ובראשות הממשלה. כניסתה של הרשימה הערבית המאוחדת לתמונה הפוליטית ולמגרש הפוליטי בכוח, אף שהיא לא צידדה באף אחד משני הצדדים בהתחלה, לא בימין ולא בשמאל – ללא ספק כניסתה למגרש הפוליטי הביאה שינוי מהותי והעבירה את השלטון מצד אחד למשנהו. זו עובדה שאף אחד לא יכול להכחיש, ועל כן יש לנו אופוזיציה, ויש מי שמנסה להחזיר אותנו אל המשבצת הראשונה – לחזור אל הספסל או לשוליים או אל מחוץ למגרש, כדי שנישאר קישוט שמקשט את הכנסת ואת הדמוקרטיה בישראל. אנחנו כמובן מסרבים לגישה הזאת, אם היא באה מכיוון מפלגת הליכוד או ממפלגת הציונות הדתית או מכל צד אחר. אנו אזרחים במדינת ישראל, שותפים בכל רמה מרמות השלטון. אנו רוצים להיות במערכת המשפט ורוצים להיות ברשות המחוקקת ובביקורת בכנסת וגם ברשות המבצעת – אם לא בתוך הממשלה אז בקואליציה. זו הבחירה שאנחנו צריכים ללכת איתה עד הסוף ולתת לה את מלוא הזמן עד שהניסוי הזה יבשיל, כדי שנוכל להעריך אותו בהגינות ולהסיק מסקנות בסיום השלב הזה.
מובן שהאתגר הפוליטי הנוסף שעומד בפנינו הוא העמיתים שלנו. היינו בעבר שותפים ברשימה אחת והלכנו כברת דרך משותפת, וכולנו נשאנו את הסיסמה של שינוי. רצינו להיות שותפים, וההוכחה המעשית לכך היא שבפעם הראשונה המלצנו על בני גנץ ומפלגת כחול לבן, ובפעם השנייה המלצנו – כלל המרכיבים, ובכלל זה מפלגת בל"ד – הלכנו אל נשיא המדינה ואמרנו לו שברצוננו להיות שותפים ושאנו ממליצים על מועמד לראשות הממשלה. הניסיון הזה לא צלח, אבל נראה שחלק משותפינו לא מבינים מה המשמעות של להמליץ ומה המשמעות של להיות שותף, וכיום, הדבר שהכי מעסיק את הרשימה המשותפת – שאיננה משותפת – העיסוק המרכזי שלה הוא לבקר ולדקור וללכלך את תמונת הרשימה הערבית המאוחדת. מה העבודה שלכם? כאילו העם שלנו בחר בהם רק כדי להתנגד לרשימה הערבית המאוחדת. אם לא מזייפים – – –)
(כן, בדיוק. אנחנו לא מקבצים נדבות, אבי, אנו רוצים להיות שותפים. זו הדרך שאנו מייצגים – שותפות עם כבוד וגאווה, עם שמירה על הזהות ושמירה על הזכויות ללא ויתור עליהן, אבל כן עם מציאותיות, בגישה אנושית, בגישה אובייקטיבית, בגישה שאינה מרשה לאחר לנצל את מצב ההסתה נגדנו ואת מצב האיבה והפצת השנאה כלפינו. זה אתגר בפנינו, ואנו אומרים שההתנגדות של הרשימה המשותפת לרשימה המאוחדת הוא דבר נורמלי ודמוקרטי. אנו רואים שיש אופוזיציה ויש קואליציה, ובעבר התמונה הייתה הפוכה בכנסת, וזה נורמלי, אבל מה שלא מקובל בסוגיה הזאת זה הדקירה בגב והוצאת הדיבה וההכחשה שהם היו איתנו באותו המסלול. כלומר אם בני גנץ היה בא ואומר: הצלחתי להרכיב ממשלה, מה הייתה עושה הרשימה המשותפת, עם 15 או עם 13 מנדטים – האם תגיד: אנחנו לא נשתתף איתך? אז למה המלצתם עליו? כנראה שחלק מחברי המשותפת מעדיפים את החיים הקלים באופוזיציה, לשחק את התפקיד האידיאלי אשר לא מביא שום תועלת, וזה מה שהוכח, ואנו היינו בדרך הזאת, ונראה שהם לא מבינים מה המשמעות של המיזם הפוליטי אשר הצגנו באמצעות הרשימה המשותפת בשנת 2015 וכשחזרנו להרכיב אותה פעמיים נוספות. לכן אין שום לגיטימציה לגישה הפוליטית הזו, שלא מהווה שום דבר מעבר לתגובה על פעולות הרשימה הערבית המאוחדת ולא מייצגת תוכנית עבודה פוליטית ולא נותנת אופק ולא נותנת תקווה לבני החברה הערבית שלנו בכלל, אלא זו תחרות איך לעמוד פה על הבימה הזאת – מי צועק יותר, מי מלטף את הרגשות יותר ומי מנסה להתאמץ יותר בלהציג את הדרישות. את הדרישות כולנו מבינים, ושאנו בעלי זכות ויש לנו דרישות; החוכמה כרגע היא להציג פתרונות, שנדע איך אנחנו מגיעים אל היעדים שלנו.
יש לי עוד שתי נקודות שברצוני להפנות את תשומת הלב אליהן: הנקודה הראשונה היא – וטוב שתשים לב לעניין הזה, אבי – אין ספק שהרשימה הערבית המאוחדת פתחה את הדלת בפני הסוגיה של ההשתתפות הפוליטית מההתחלה, ואנו אמרנו שאנו מוכנים לשותפות הזאת, עם הצד הימני או עם הצד השמאלי בכנסת, אבל מה שאנחנו שמים לב אליו עכשיו הוא שהרשימה המשותפת הולכת באותו כיוון, אבל עם היגיון אחר: היא שואפת לשותפות עם מפלגת הליכוד והציונות הדתית ועם הנהגתה ומתאמת איתם את היוזמה להפיל את הממשלה הזאת ולהפיל את הפרויקט הזה. אנחנו רואים את זה קורה, ואני אומר שזה דבר חיובי, אבי, כי עכשיו גם הציבור הימני מסתכל ורואה שיש תהליך של נורמליזציה לתיאום המתמשך בין הרשימה המשותפת לבין מפלגת הליכוד. אפילו היום הם נפגשו כדי לתאם את הוצאת היום הזה בצורה שתביך את הממשלה ואת הרשימה המאוחדת, ואתמול כמובן היה אותו תיאום ברור – חלק בשידור ישיר וחלק מאחורי הקיר הזה – כדי להשיג מטרות משותפות. זוהי שותפות פוליטית מוגבלת שמטרתה היא להכשיל את המיזם של הרשימה הערבית המאוחדת ולהפיל את הממשלה, וכנראה שנתניהו נראה יותר יפה בעיני הרשימה המשותפת ובעיני איימן עודה ואחמד טיבי, ולכן הם מתגעגעים אליו. שמענו בהצהרות של סמי אבו שחאדה ואיימן ואחמד: מי אמר שנתניהו הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר? הוא נראה יותר יפה בעיניהם היום, והם מצדיקים לעצמם את התיאום הפוליטי המתמשך הזה, שאין לו מטרה זולת לשרת את חזרת נתניהו והליכוד לשלטון, לא על בסיס שותפות והשפעה פוליטית לגיטימית מקובלת אלא על בסיס תועלת מפלגתית לצד הזה ולרשימה המשותפת, כדי שיישאר צידוק לקיומה. זה כבר עניין מוכר, ואנחנו אומרים להם: אם ברצונכם לבסס שותפות עם הימין או עם השמאל, תעשו את זה, אבל בשקיפות, בהסתמך על עקרונות ברורים וכנים, מעל לשולחן ולא מתחתיו ובמטרות ברורות ונראות לחברה הערבית שלנו. זה מה שנדרש מכם אם ברצונכם באמת להמשיך במעגל התיאום עם מפלגת הליכוד. שיהיה לכם לבריאות, אין לנו כל בעיה. אנחנו לא אומרים שהדבר הזה אסור, אבל נדרש שזו תהיה שותפות אמיתית, שקופה ועם מטרות ברורות, ולא שותפות עם מטרות המזיקות לאינטרס של החברה הערבית, שמפסיקה לנו את הניסוי הזה שבו אנו נמצאים.) אנחנו רוצים להיות שותפים, לא רוצים להיות קבצנים.
אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מאוד מודה לך על הסבלנות והסובלנות שלך. אני דיברתי אומנם בערבית, וטוב שחבר הכנסת אבי דיכטר לא קטע אותי, היה גם סובלני.
נכון, נכון. אני דיברתי על השותפות ככלי עבודה והרצון שלנו שתהיה שותפות אמת עם כל מפלגות הבית. אנחנו התחלנו את דרכנו דווקא עם צד ימין, כאשר הם היו בממשלה, והתקדמנו לעבר שותפות והקמת ממשלת השינוי, שאנחנו כולנו מייחלים להצלחתה, כי הצלחתה היא גם הצלחה שלנו, כרע"מ, כחברה ערבית וכחברה ישראלית באופן כללי.
הייתי מקווה ומתפלל שהחוק הזה לא יעבור היום בכנסת, ואני עדיין מתפלל.
בחירה שלהם, אבי. אנחנו לא מתערבים בזה.
אתה טועה. אבל שוב, התפילה השנייה שלי היא שעוד יבוא היום וכנסת ישראל תבין – ותשכיל להבין גם – שמקומו של החוק הזה לא בספר החוקים של מדינת ישראל, ובג"ץ כבר אמר את דברו. הוא אמר שזאת תהיה רק הוראת שעה, כי אי-אפשר לקבל עובדה שהחוק הזה יהיה חוק קונסיסטנטי, חוק תמידי בכנסת ישראל. אני מקווה שנחזור לשפיות ושהחוק הזה ייעלם.
וכמובן, כולנו תפילה – כולנו מתפללים למען השלום.
אנחנו כן רוצים להתפלל, אבל לעשות כדי שישכנו שלום, ביטחון, שותפות וסובלנות בין שני העמים שנמצאים בארץ הקודש. זה החזון שלנו.
3,915 מילים של מנסור עבאס. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.