קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני יושב-ראש, סגניות מזכירת הכנסת, מזכיר הכנסת, חברות וחברים, יום עצוב היום הזה. כן, יום עצוב היום הזה. אישור חוק הלאום – אישור חוק האזרחות, גם חוק הלאום, כמובן, שמצטרף לחוק הגזעני הזה היום בוועדת חוץ וביטחון, מעיד על זלזול, הדרה וחוסר לגיטימיות של מוסד המשפחה. החוק הזה הוא הפרה בוטה וגזענית של חירות האדם, פגיעה אנושה באנושיות. היום הזה הוא יום עצוב מאוד, שבו הפחד מהאחר מנצח, השנאה כלפי האחר מנצחת, אטימות הלב מנצחת, ההומופוביה מנצחת. אזרחים ואזרחיות ערבים, שוב ושוב ושוב אומרים להם בתוך מדינת ישראל: אתם לא שוות ושווים, ממש לא. האנושיות של המקום הזה נמחקת.
אוי לנו, חברותיי וחבריי לקואליציה, שלא הצלחנו לסלול יחדיו שביל של שפיות שבו יכולנו להוליך את החברה שלנו למקום יותר טוב. אוי לנו על הכניעה. אוי לנו על העמקת השיסוע והבידול והשנאה.
היום הזה הוא יום עצוב. עצוב. גזרנו גזר דין מוות על חלומותיהם של כל כך הרבה ילדות וילדים. כשבאו לעולם הזה אמרנו להם: תחלמו, אין גבול לחלומות, אבל לא. ביום העצוב הזה אנחנו אומרות להם: לחלומות שלכם אין מקום. למה? כי הם לא שוות ושווים, הם ערבים.
גזרנו על משפחות רבות עוני. כן, עוני. נשים שהגיעו מהרשות הפלסטינית לא יכולות לעבוד, לא יכולות להתפרנס בכבוד, צריכות להיות תלויות בגברים שלהם. איזה מדינה אנחנו? מדברות על פמיניזם, מדברות על העצמה נשית, על עצמאות. בסופו של דבר מדכאים אותן שוב ושוב. גבר פלסטיני שמתחתן עם אישה ישראלית, אין לו זכות לעבוד בכבוד, לפרנס את המשפחה שלו. אין לו זכות. הוא תלוי באשתו. תפתחו את הספרים של הפרשנויות ותגידו לי איך מרגיש גבר שתלוי באשתו. לאיזה מקום אנחנו הולכות והולכים להגיע?
כן, היום הזה הוא יום עצוב. אנחנו גזרנו על משפחות טובות כל כך סבל, סבל עצום, סבל נוראי. גזרנו על אימהות דיכוי כפול. הבן שלה והבת שלה רצו ללכת לבית החולים – היא לא תהיה שם, היא לא תהיה שם להחזיק להם יד. אסור לה להיות שם לחבק אותם. איפה הלב שלכם פה, חברות וחברים? אימא לא תלווה את הילדות והילדים שלה לבית חולים. למה? כי היא לא שווה. היא לא שווה. אנחנו פשוט הוצאנו להורג את המושג הכי טהור, מושג האהבה.
היום הזה הוא יום עצוב עבורי, עבור משפחות רבות, עבור ילדות, עבור ילדים. אני חושבת שזה עבור מדינה שלמה שרוצה שפיות, רוצה אנושיות, רוצה דמוקרטיה. במקום לעבוד קשה בדמוקרטיה, משרבטים פה מילים על מילים של שנאה והפחדה. יום עצוב זה שחמלה, חירות ושוויון – אין להם מקום. אין להם מקום במקום הזה.
אדוני היושב-ראש, אני אשמח לשתף אותך בסיפור אישי. ב-2003 עשיתי את הסרט הראשון שלי. קראו לו "פארדיס, גן עדן אבוד". חיפשתי מוזיקאי ערבי שיכתוב לי מוזיקה לסרט, מוזיקה ערבית. הגיע שמו של בחור שהתגורר בגרמניה, בחור פלסטיני שחי בג'נין, ובגלל הפלישה לג'נין עבר לאח שלו, למצוא לעצמו מחסה בגרמניה. נגמרה הפלישה לג'נין – חזר הביתה. אימא חולה, אבא חולה. לקחתי אותו שיעשה לי את המוזיקה לסרט "פארדיס, גן עדן אבוד". ופשעתי, כי התאהבתי. התאהבתי לא במחבל. הבן אדם הזה, אין לו שום קשר לשנאת האחר. הוא היה כישרון, כתב מוזיקה מדהימה. כן, יש פלסטינים בג'נין שהם גם מוזיקאים. התאהבתי. שנה שלמה של להכניס אותו למדינת ישראל במעברים ובמחסומים. אני והוא היינו צריכים לעבור תלאות, סיוט. האהבה הופכת בשנייה להיות האיום הכי גדול בזוגיות. זה היה מפחיד.
אני זוכרת את היום של הסוף של הקשר הזה, שמדינת ישראל הרגה אותו – כן, הרגה אותו. רציתי שיבוא, התגעגעתי אליו. ביקשתי שיעזרו לי להוציא לו היתר כניסה למדינת ישראל. התקשר אליי בחור שאני לא יודעת מה השם שלו, אני לא זוכרת. הוא אמר לי: את אוספת אותו מהמחסום, את לא נוסעת אלייך לכפר, לבית של המשפחה שלך בפוריידיס, את לוקחת אותו לחיפה. שם יפגוש אתכם בחור. את לא אמורה לשבת איתם בפגישה. עשיתי זאת, הגעתי לחיפה. הגיע בחור, לקח אותו הצידה. אחרי 20 דקות הבחור מג'נין שנורא אהבתי, המוזיקאי, חזר אליי עם פנים נפולות ואמר לי: אבתיסאם, אני אוהב אותך, אבל לא בכל מחיר. והלך.
לא כולם מחבלות ומחבלים, ממש לא. אם אנחנו לא נהיה מסוגלות ומסוגלים בתוך המקום הזה לראות אנשים, באמת אנשים, להוריד את הקליפה, את השכבה הזאת מעל הלב שלנו, שהיא כל כך קשיחה – אנחנו חושבות וחושבים שהיא תגן עלינו מול האחר. אנחנו מחבלים ומחבלים בדרך. אנחנו לא נשרוד הרבה זמן עם שכבת מגן של שנאה שעוטפת את הלב.
אני מבקשת ביום הזה, מאמינה, מקווה, שהחוק הזה לא יעבור, בשבילנו, בשביל כולנו. תודה, אדוני.
700 מילים של אבתיסאם מראענה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.