קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, אני רוצה קודם כול וראשית לכול לברך את חברי שמחה רוטמן, שעמל קשות על החוק שאנחנו מדברים עליו כעת. הצבענו נגד החוק הקודם כי הוא היה רע, הוא היה רע למדינת ישראל. חטפנו ביקורת עצומה מלא מעט אזרחים, הוגי דעות, אנשים, עיתונאים וכו' – איך העזנו; כמה היינו חסרי אחריות. והינה, שמחה הצליח להביא חוק מאוזן יותר, שישמור עלינו עד שנצליח לחוקק את חוק-יסוד: ההגירה.
חוק האזרחות הנוכחי שונה מהחוק שלא הסכמנו להצביע עבורו בכמה וכמה דברים, אבל אזכיר לפחות שלוש מהם. אחד – מכסות.
צודקת, תודה. שלושה דברים. קיבלתי. אימא שלי שומעת את זה עכשיו, וחבל על הזמן. אימא, אני מתנצלת.
מכסות. השרה תהיה מוגבלת במתן היתרי שהייה ורישיונות ישיבה במדינת ישראל. המכסה השנתית המרבית תהיה כמספר הבקשות שאושרו בשנת 2018. דבר חשוב ביותר, ושוב, תודה, שמחה, שהתעקשת על זה בעוז.
הדבר השני זה שקיפות. שרת הפנים תצטרך לדווח בתחילת כל רבעון לוועדת חוץ וביטחון ולוועדת הפנים והגנת הסביבה על מספר הבקשות, האישורים והדחיות בנושא מתן רישיונות והיתרים.
והדבר השלישי, ואולי החשוב מכול, זה שמירה על מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו לא מתביישים לומר זאת. להפך, אנחנו גאים לומר זאת – יהודית ודמוקרטית, שמירה על האינטרסים החיוניים לביטחון הלאומי, ולאו דווקא הביטחוני, של מדינת ישראל. כולי תקווה כי האגף בקואליציה שאולי נשארה בו טיפה ימניות ודאגה שהמדינה שלנו תישאר יהודית ודמוקרטית, לא ייכנע למפלגות השמאל. האגף הזה יעביר את החוק הכל-כך חשוב הזה לביטחונה של מדינת ישראל וללאומיות שלה. תודה, שמחה, שוב, בפעם השלישית.
ועכשיו אני רוצה לעבור לנושא אחר. אנחנו חייבים, אבל חייבים, לשפר את הטיפול בילדים ונוער בסיכון. אנחנו חייבים לא מחר, לא בעוד יומיים, אלא עכשיו. א' הוא נער, קטין, הסובל מלקויות לא מעטות. בין היתר הוא סובל מפוסט-טראומה מורכבת ביותר בשל התעללות שהוא עבר בילדותו על ידי בני כיתתו. א' היה מאושפז בעבר, בין היתר באמצעות בית המשפט בהליכי נזקקות וצו אשפוז כפוי. מזה כשלושה חודשים א' עצור, כן, עצור בבית סוהר. ולמה? כי מדינת ישראל לא מוצאת לו מסגרת מתאימה. כן, כן, היא לא מוצאת לו מסגרת מתאימה. מזה כשלושה חודשים הוא מטורטר מבית משפט לבית משפט, וכולם, כל השופטים בכל הערכאות, מורים לאנשי המקצוע לחפש לא' מסגרת טיפולית שתתאים לו, וכן תבטיח הגנה על החברה מפניו.
אך למרבה הצער עד היום הזה ממש טרם נמצאה חלופה מתאימה, שוב, למרות שגם בית משפט השלום וגם בית המשפט המחוזי, בהחלטות ועררים, עשו מאמצים, כך נכתב בהחלטות עצמן, למציאת חלופה. א', בהיעדר מסגרת, לא מקבל את הטיפול שהוא זכאי לו ולו הוא ראוי, ולכן מפעם לפעם הוא נתקף בהתקפים שעלולים להיות מסוכנים. הוא נעצר הפעם כי הוא זרק אבן על שכן, כי הוא נבהל מפניו. א' הוא לא מסוכן ואלים. המחלה שלו, בהיעדר טיפול ראוי, היא שגורמת לכך, כלומר, אם היה טיפול ראוי בא', הוא לא היה מסוכן. הוא היה חי חיים משמעותיים, מצליח להתגבר ולהיות בחור ואדם נורמטיבי. החברה שלנו היא ההופכת אותו לכזה. א' הוא קורבן גדול; בעצם הוא לא כל כך גדול, הוא קטן. א' קטין אבל הוא קורבן, הוא קורבן גדול של החברה שלנו, של המדיניות של המדינה שלנו, של תפקוד לקוי של המערכת, של היעדר מסגרות ראויות.
ובינתיים, בינתיים, כבוד היושב-ראש, הוא בכלא. ילד חולה, מתמודד עם קשיים רבים, יושב בכלא. בכלא. למה? למה? אני שואלת. והתשובה היא: ככה. כי לא מזיז למדינה שלנו כלום. הינה, אני מדברת על זה ואף אחד לא מקשיב, כי זה לא מעניין אף אחד. ילד קטין יושב בכלא ולא אכפת לנו.
נכון, הקשבת. אז אכן השכן לא צריך לסבול, אבל גם הילד לא, ולכן הוא צריך מסגרות ראויות לו. הוא צריך להיות במסגרות נעולות אבל שיטפלו בבעיות שלו, יטפלו בסימפטומים של המחלה, שהיא לא מטופלת. אבל כלום.
אצטט מאחת ההחלטות של בית המשפט מלפני כחודש, אולי אפילו יותר מחודש, אבל לצערי שום דבר לא השתנה. וכך כותב בית המשפט: במהלך הדיון היום התברר מפי בא כוח העורר כי ישנו קושי במציאת חלופות מתאימות, וזאת בהיעדר מוסדות נעולים שיש בהם הן ליתן מענה לתחלואה נפשית והן לסיכון שעשוי להישקף לציבור. בית המשפט ממשיך וקובע כי כן, התברר כי ישנם שני מעונות נעולים אשר אולי יוכלו לתת מענה לסיכון הנשקף מהעורר, אולם אין בידי המעונות הללו ליתן מענה מספק לתחלואה הנפשית של א'. בית המשפט מציין כי ברור לכול כי גם במסגרת שירותי בתי הסוהר אין העורר זוכה לטיפול מספק; הכול בהתאם ליכולות של שירות בתי הסוהר, המוגבל מטבע הדברים לשמירה על הציבור ופחות לטפל בא'.
גם בפעם ההיא, גם באותה החלטה של בית המשפט, נדרש שירות המבחן, בפעם המי-יודע-כמה, לנסות ולתפור חליפה אישית שתתאים למידותיו של העורר, של א', ושוב נדחה הדיון, ושוב א' נשלח לבית הסוהר עד שתינתן החלטה ועד שקצין המבחן יבדוק מה אפשר לעשות, ושוב דיון ושוב מגיע קצין המבחן ושוב הוא אומר שאין מסגרות, ושוב אין פתרון.
לפני כחצי שנה בערך הוציא הממ"מ מחקר על סוגיות בפעילות המסגרות של רשות חסות הנוער. מתוך המחקר הזה עולים כמה נתונים, וביניהם שרשות חסות הנוער מפעילה 53 מסגרות, ובהן תשעה מעונות ממשלתיים והשאר במיקור חוץ, כגון מסגרות לאבחון ולהתערבות במשבר, כמו פנימיות והוסטלים, כמו קורת גג למתבגרים השוהים ברחוב, כמו קהילות טיפוליות לטיפול בהתמכרות, וכן מסגרות המשמשות חלופות מעצר לקטינים שהמשפחות שלהם לא יכולות לשמש עבורם חלופה למעצר. במהלך 2018, כ-24% מהקטינים שהופנו לחסות הנוער הופנו מכוח חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), כלומר, הם בעצם ביצעו מעין עבירות פליליות ולכן נשלחו לחסות הנוער בשל המעשים שהם עשו. כ-51% מאותם בני נוער שנשלחו הם מכוח חוק הנוער (טיפול והשגחה), כלומר אין כאן משהו פלילי אלא משהו אזרחי. כ-25% נוספים הופנו לחסות הנוער ללא התערבות של בתי משפט. בעשור האחרון, כך נכתב בדוח, האוכלוסייה המופנית לכלל מסגרות חסות הנוער פגועה יותר מבעבר. וחברים, כל זה, הדוח הזה – הוא אומנם לא נכתב אז אבל זה מה שהוא בדק – הוא עוד מלפני הקורונה, עוד לפני ריבוי הפניות והפגיעות והמסוכנות. לפני הקורונה. הקורונה רק החמירה את המצב.
בשנים האחרונות, לצערי הרב, קיימת מגמה של סגירת מסגרות שונות בחסות הנוער. בשנים 2017–2019 נסגרו 14 מסגרות, ולא כי לא צריכים אותן – להפך, צריכים אותן, אבל חלקן, אולי חלקן הגדול, נסגרו עקב קשיים כלכליים של המפעיל. נשאלת השאלה, גם בדוח עצמו – ועד היום לא קיבלתי תשובה: האם נבחנה לעומק סוגיית התמחור והתקצוב של המסגרות הכל-כך חשובות הללו? במקביל לסגירה, כך נכתב בדוח, הרשות פועלת לפתיחת מסגרות חדשות ועורכת שיפוץ והרחבות במסגרות הקיימות. עם זאת, מצב הסגירה של מסגרת אחת לא מלווה בהכרח במצב שבו נפתחת במקביל מסגרת אחרת במקומה.
חברים, חברות, נכון למועד כתיבת הדוח הייתה רשימת המתנה למקומות במעונות הנעולים של הרשות, רשימה של 164 בני נוער. חברים, 164 בני נוער ממתינים למעונות הנעולים. ומעונות נעולים, אתם יכולים להבין שזה נוער קצה, נוער שהכי צריך את המסגרת, את המעטפת, גם עבור עצמו וגם עבור הסביבה. ההמתנה, אם תשאלו, נמשכת מכמה שבועות ועד למספר רב של חודשים. בנוסף, כך קובע הדוח, אין כיום מסגרות בתוך חסות הנוער לנערים ונערות עם תחלואה כפולה. מוכרים מקרים של נערים כמו א', המעורבים בפלילים, לכאורה, והם בעלי קשיים נפשיים, אשר שוהים בכלא אופק. חלקם אף עברו כמה אשפוזים פסיכיאטריים תוך כדי השהות בכלא.
כמה זה עצוב. אני קוראת את זה ובא לי לבכות. מדובר בבני נוער שצריכים טיפול רפואי. מי שמע כדבר הזה? מתי כבר נבין שנפש זה כמו גוף? אם היה, חלילה וחס, ילד חולה סרטן, הוא היה מקבל את הטיפול שהוא זקוק לו מייד, אבל ילד שצריך טיפול נפשי, הוא בסוף התור.
בזמן ההמתנה למעון נעול – אתם זוכרים, 164 בני נוער נכון לכתיבת הדוח – חלק מהנערים ממשיכים לשוטט ברחובות וחשופים לפגיעות חמורות ביותר. חלקם מגיעים לכדי מצב של פגיעה עצמית, של זנות ושל עבירות פליליות. מין גלגל, דלת מסתובבת שכזאת – הם בחוץ, הם ברחוב, אין להם מסגרת. בלי טיפול הם עלולים ליפול למעשים פליליים, ואז הם נכנסים לכלא ולא לטיפול, כי אין מי שיטפל בהם. חלקם מידרדרים, וכמו שאמרתי, נכלאים בבתי הסוהר. חלקם נמצאים בסכנת חיים ממשית.
מבקר המדינה, שבדק במהלך 2019 היבטים שונים של הפעילות בתוך המעונות הנעולים של רשות חסות הנוער, מצא לצערו כי משרד הרווחה לא קבע יעדים, מטרות וסדרי עדיפויות לטיפול בבני הנוער במעונות הללו. בעקבות העתירה לבג"ץ, מינה מנכ"ל משרד הרווחה דאז צוות בין-משרדי. נו, עוד פעם נמנה צוות ויכתבו דוחות. ומה יעשו עם הדוחות האלה? שאלה מצוינת. אותו צוות בין-משרדי, בהשתתפות משרדי המשפטים, האוצר והרווחה, התכנס כדי לגבש המלצות למתווה לפיתוח רב-שנתי של רשות חסות הנוער. עשרה חודשים נמשכה עבודת הצוות אך הם לא הצליחו להגיע לדוח מסכם. העבודה של הצוות הזה הסתיימה בהחלטה של מנכ"ל משרד הרווחה, וניתנה לכל אחד מהגורמים המעורבים בדיוני הוועדה אפשרות להגיש את עמדתו המקצועית. בינתיים לא הרבה התקדם.
לאור המקרה של א', שאותו אני מלווה כבר כמה חודשים, הגשתי שאילתה דחופה לשר הרווחה, והוא השיב פה, ממש פה, ביום 29 בנובמבר 2021, כי חלק מהעיכוב נובע ממשא ומתן עם ראשי הערים. הוא ממשיך ואומר שם שראשי הערים לא רוצים לקבל את ה"תיק" הזה שנקרא מעון נעול. אני שואלת: למה, למה? למה הסטיגמה הזאת? החבר'ה האלה הם ילדים והם יכולים להיות ילדים שלנו, של כל אחת ואחד מאיתנו, ומגיע להם טיפול. בכל מקרה, ממשיך שר הרווחה ואומר, העיכוב הוא לא בשל תקציבים אלא בשל ראשי הערים. ובכל אופן דיבר השר על פתיחת מסגרת נוספת במעון טללים בדימונה. הכוונה, כפי שאני הבנתי, הייתה למעון נעול לנוער עובר חוק. אבל למיטב הבנתי, מאז נובמבר ועד היום, בעקבות הסכם עם עיריית דימונה, המעון בטללים לא יקבל נוער עובר חוק. ובכלל, עד שהמעון הזה ייפתח יחלפו עוד שנים רבות, כך שהמסגרת שכל כך חיכינו לה, כל כך חיכינו להקמתה, היא לא תהווה פתרון לקטינים הזקוקים למסגרת, מסגרת שמורה פוסט-אשפוזית לחבר'ה שנפתחו להם תיקים פליליים בשל הפרעות נפשיות, אבל גם אם כן, הפתרון יהיה בעוד שנים.
א' יישאר בכלא, ואולי כשהוא יגדל ויהיה מעל 18, תימצא לו מסגרת מתאימה. אולי. אבל בינתיים הוא קטין והוא ילד. האם זה סביר? האם זה הגיוני? האם זה מוסרי? האם זה ראוי? כולכם יודעים את התשובה: לא. חד-משמעית לא. אז איפה אנחנו? למה אנחנו לא כופים שיהיו פה יותר מעונות נעולים?
אבל אם אתם חושבים שהבעיה היא רק במעונות נעולים, אז אתם טועים; בכל המסגרות, גם של חסות הנוער, אבל כן, גם בתוך מערכת הבריאות, בריאות הנפש. בעצם, רוב אנשי המקצוע שנמצאים בתוך המסגרות הללו הם האנשים, הם המדריכים – הם האנשים שנמצאים בשוחות, הם נמצאים בחזית. לא כולם הם בעלי תואר אקדמי, אבל כולם עם נפש חפצה, עם נפש ענקית. אני קוראת פה פעם נוספת, אני חושבת שכדי להיכנס ולטפל בילדים האלה, בנערים הללו, בצעירים, ובכלל באנשים שהם חלשים יותר, שזקוקים כל כך להגנה שלנו – זה יכול להיות גם קשישים וגם ילדים עם מוגבלות, גם תינוקות ופעוטות חסרי ישע – הם צריכים את האנשים הכי טובים שיטפלו בהם ויעזרו להם להתקדם בחיים. לכן אנחנו חייבים לחוקק חוק או לקבוע בנהלים שכל בן אדם שמגיע לעבוד במקום הזה יהיה חייב לעבור מבחני אישיות, כדי לראות שהוא אכן מסוגל, שיש לו את הסבלנות ואת יכולת ההכלה לטפל בחסרי הישע הללו. מעבר לכך, בוודאי לעבור הכשרות, גם בתחילה, גם בכניסה לתפקיד ובוודאי תוך כדי התפקיד. וחשוב לא פחות – השכר, השכר הזעום, הזעום, שהם מקבלים עבור העבודה הכל-כך חשובה שהם עושים. העבודה מפרכת, העבודה מתישה, עבודה שצריכים להיות בה עם כל הלב והנשמה, אבל מקבלים לעיתים אפילו פחות משכר מינימום.
ולכן אנחנו צריכים להשכיל ולהבין שכל חברה, חברה מתוקנת, נמדדת על פי החוליות החלשות שלה. אני אומרת את זה פעם אחר פעם, אבל אני לא אפסיק להגיד את זה עד אשר הדברים יתוקנו. אנחנו צריכים לסייע לאוכלוסיות החלשות. זה בדמנו. הם לא יכולים לחכות. הם צריכים דגים, וכדי שיהיו להם דגים, הם צריכים אנשים טובים סביבם, וכדי שיהיו אנשים טובים סביבם, צריך לבחון אותם ולבחור אותם בכפית, בפינצטה, את האנשים הכי ראויים. הם אלה שצריכים לעבוד עם חסרי הישע.
וכדי שזה יקרה, כמו שאמרתי, צריך לעשות כמה וכמה דברים. נכון, זה יעלה קצת כסף, אולי אפילו לא קצת, אולי הרבה, אבל השר – ואני מאוד מוקירה ומעריכה אותו – שר הרווחה אמר שזאת לא בעיית תקציב. אז אם זאת לא בעיית תקציב, צריך לעשות את זה, ויפה שעה אחת קודם. כי בעיניי, זו בכלל לא הוצאה. זו לא הוצאה, חברים, זאת השקעה. כי אם מדובר בחסרי ישע שהם תינוקות אזי צריך לטפל בהם כמו שצריך והם יגדלו ויצמחו לאנשים משמעותיים, בוגרים משמעותיים. כנ"ל לגבי אותם ילדים, אותו א' שנמצא בבית הסוהר. גם היום עוד אפשר להציל אותו ולתת לו מעטפת נכונה, לתת לו קביים לחיים, והוא יצליח להתרומם למרות כל הטראומות שהוא עבר, הוא יצליח להתרומם ולהיות אדם שיכול לעמוד בפני עצמו ולנהל חיים משמעותיים. הוא אפילו יכול לתרום למדינת ישראל על ידי כך שהוא יעבוד וירוויח כסף וישלם מס הכנסה וביטוח לאומי. נכון להיום, אם נמשיך את היעדר ההשקעה בו ובדומיו, הוא בעצם יהפוך לנטל עלינו. אז נעזוב רגע את הצד הערכי, את הצד המוסרי, את הצד החברתי, ונסתכל גם בעיניים כלכליות: אז נכון שלא נראה את זה הרגע, אבל כמו כל דבר – כמו צמח שצומח, בהתחלה משקים ומזבלים ועודרים ומשקיעים ורק אחר כך הוא צומח – כך גם אותן אוכלוסיות של חסרי ישע. אם נשקיע בהם ונטפל בהם, הם יוכלו לצמוח ולגדול לתפארת מדינת ישראל. תודה.
2,092 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.