קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, העברת חוק האזרחות מוכיחה שוב שמי ששולט בממשלה הזאת זה הימין הקיצוני, הגזעני ביותר. מרצ ורע"מ, וגם העבודה, עוד הפעם, שוב, מיישרות קו עם הגרועים שבגזעני ישראל, וממשיכות, כמו שהן עושות כבר חודשים, לשמש כעלה תאנה לממשלת הכיבוש והאפרטהייד.
חבר הכנסת רוטמן צודק. חברי הכנסת של רע"מ, ואני אוסיף שגם של מרצ, עושים הצגה מול הקהל שלהם. אם הם היו רוצים, הם היו מפילים את החוק הזה. הם היו יכולים להגיד: או החוק, או הממשלה. הם לא עשו את זה, כי כנראה שחם ונעים להיות חבר בקואליציה ובממשלה.
יש להם תירוץ קבוע – השר פריג' וחברת הכנסת לסקי, אני מדבר ספציפית אליכם, אני אשמח אם תקשיבו. יש להם תירוץ קבוע: אם לא הממשלה הזאת, תהיה ממשלת נתניהו ובן גביר. מרוב מאמץ למנוע ממשלת סיוטים מהסוג הזה, אתם עצמכם הפכתם לסיוט. הפכתם את עצמכם למוציאים לפועל של המדיניות שכביכול למען מניעתה חברתם לממשלה הנוכחית. מה שהיה פעם קו אדום של מרצ, שהיא אפילו הלכה עליו לבג"ץ, עובר עכשיו בלי שמרצ מאיימת בפירוק הממשלה, כפי שאני אמרתי.
החוק הגזעני הזה, חוק האפרטהייד, זוכה לתמיכה אקטיבית של 104 חברי כנסת, ככל הנראה, אבל גם בתמיכה בשתיקה או בהימנעות ממעשה של עשרה חברי כנסת נוספים. רק אנחנו ברשימה המשותפת עומדים נגד הזרם הפשיסטי העכור הזה פה.
אני חייב להגיד, ישעיהו ליבוביץ' צדק. תשימו לב מה ליבוביץ' אמר לפני שנים רבות, ואני מצטט אותו: העם הזה מתלכד מסביב לדגל, לצבא, לעוצמה המדינית, לגבורת המלחמה והכיבוש – הערכים הפשיסטיים. זהו ההסבר לקו המדיני שנקטה מדינת החברה הזאת ולאורח חייה של החברה הזאת מיום יסוד המדינה ועד היום. כך אמר ליבוביץ'. חברה שסוגדת ללאום עד כדי פולחן, שהיא מנהלת באמת פולחן מוות בצבא, והיא רואה בו ערך עליון על פני זכויות אדם, שוויון וצדק חברתי, זו חברה שבה שולטת תרבות פשיסטית, כפי שכתב בזמנו ליבוביץ'.
ואכן, כך היה מיום הקמתה, אבל המציאות של הכיבוש מאז 1967 החמירה את המחלה הזאת, ואני רוצה להציע גם מדוע. אני אתייחס כאן דווקא למישהו שאני, איך אני אומר בעדינות, לא בדיוק מחובביו ותומכיו, אבל יש כאלה שכן. הוא נמצא פה על הקיר, האדון הרצל. הרצל, בספרו מדינת היהודים, הגדיר מה זה עם. לפי הרצל, עם זה קבוצת אנשים עם אויב משותף. זאת הגדרתו, ואני לא מתייחס כרגע אם היא נכונה או לא. במדינת היהודים רוצים אויב משותף, רוצים אויב משותף, גם אם זה אומר שצריך להמציא אותו, משום שאין שום גורם מאחד אם אין אויב משותף. אין דבר כזה שנקרא עם יהודי אחד גלובלי. אפילו, אתם יודעים מה? בקושי אפשר לדבר על עם יהודי במדינת ישראל.
מה מאחד אותם? אמר ליבוביץ' שמה שמאחד אותם זאת אותה סגידה, אותו פולחן פשיסטי לדגל, צבא וכיבוש. אבל מה שנגזר ממה שהוא אומר – ואני מוסיף את זה באופן ברור – זה שמה שמאחד אותם, אם כבר, זה קיומו של אויב משותף מומצא. רוצים אויב. הסיבה שרוב האנשים שיושבים בבניין הזה לא רוצים הסכם שלום ולסיים את הכיבוש – מעבר לפונדמנטליזם של האדמה, מעבר למשיחיות – הם לא רוצים שלום כי אם יהיה שלום, לא יהיה מה שיאחד את כל חלקי הציבור פה, שאין שום דבר שמשותף לו, בעיקר אחרי שנים ארוכות של שיסוי והַשְׂנָאָה; בטח ובטח בחברה שבה מה ששולט זה תרבות, שלא לומר מבנה קפיטליסטי, שבו כל אחד לעצמו. לכן רוצים להמציא אויב ולנפח אותו. זה מה שעומד באמת מאחורי החוק הזה, נוסף להיבטים הגזעניים.
אני לא יודע אם מישהו זוכר; נראה לי שהשר וחברת הכנסת של מרצ, אולי הם זוכרים. אתמול, כמדומני, או היום, לפני 30 שנה בדיוק הוקמה מרצ. שולמית אלוני ויוסי שריד מתהפכים בקבריהם אל מול הקריסה הטוטלית של אלו המתיימרים להמשיך את דרכם. בעיתון הארץ, באוגוסט 2003, נכתב כך – זה היה מייד לאחר דיון בוועדה באותו חוק שאנחנו דנים בו היום, חוק האזרחות והכניסה לישראל. כך נכתב שם בעיתון הארץ, כאמור, באוגוסט 2003: סוף השבוע האחרון מצא את גלית וג'מיל מדוכדכים במיוחד. הם עקבו בחרדה אחר הדיונים בחוק האזרחות והכניסה לישראל החדש שנערכו בוועדת הפנים של הכנסת ואחר כך במליאה. הם שמעו חברי כנסת מגדירים אותם ושכמותם כסכנה לביטחון המדינה, וחשבו שאם כבר, הקשר ביניהם יכול רק לקדם את השלום וההבנה בין העמים באזור.
שימו לב למשפט הבא: כשחבר הכנסת יוסי שריד כינה את החוק פשע חקיקתי נגד האנושות – תקשיבו, השר פריג' וחברת הכנסת לסקי: יוסי שריד הגדיר את החוק הזה פשע חקיקתי נגד האנושות, וכשהוא אמר את זה, הם, גלית וג'מיל, הנהנו בהסכמה. במקרה הזה, הם אומרים, האנושות זה אנחנו.
לא רק שמרצ של היום בוגדת בערכים שביטא כאן שריד, היא כופרת באותה אנושות, ואף באנושיות של הפלסטינים, משום שהחוק הנתעב הזה, שאתם חלק ממנו – אל תעשו הצגות, תצביעו נגד. איפה הייתם בדיונים? יכולתם להפיל את החוק הזה.
את הפלת את החוק הזה? את הפלת את החוק הזה? את נתת לו יד. את נתת לו יד. את חלק מהפשע ההיסטורי הזה, ושמך ייזכר לדיראון עולם עם כל שותפייך, ולא בפעם הראשונה. פעם זה אביתר ופעם זה החוק הזה ופעם זה הכנסת חיילים לבתי הסוהר ולערים. לכל זה יש לכם אליבי: שלא תהיה ממשלת נתניהו-בן גביר. אנחנו נהיה ממשלת נתניהו-בן גביר, זה מה שאתם עושים.
מדובר בעונש קולקטיבי. איפה מרצ המופלאה שנלחמה נגד עונשים קולקטיביים? במאמר שהתפרסם לפני קצת פחות מחודש כתבה עו"ד הגר שכטר את הדברים הבאים – לאחר דיון שהיה על אותו חוק היא כתבה כך: חברת הכנסת מרב מיכאלי מהעבודה הצדיקה את תמיכת מפלגתה בחוק בתכליתו הביטחונית, אבל מהי התכלית הביטחונית במניעת קצבת זקנה מקשישים המתגוררים בישראל? מה התכלית הביטחונית במניעה מילדים שגדלו פה ללמוד רפואה? החוק לא מונע מתושבי שטחים לחיות בישראל, ככל שמוכח שלא נשקפת מהם סכנה ביטחונית, אלא מונע זכויות ממי שהוכרו כי אינם מסכנים את הציבור ושהותר להם להתגורר בישראל. החוק הופך את העניים לעניים יותר, שכן הוא מונע מהם את השירותים שנועדו לצמצם פערים חברתיים ומונע מהחזקים להתקדם, מפני שהוא מגביל את השתתפותם בגילדות ובמקצועות שמחייבים מעמד בישראל – ושוב, כל זה כלפי פרטיים שנבחנו ונמצא כי אינם מסכנים את ביטחון המדינה. אם זו לא גזענות, אני לא יודעת מה כן. החוק הוא ענישה קולקטיבית של ציבור שלם, שסובל מיחס משפיל ומשלילת זכויות אדם.
ואם לא די בכך, ב-18 ביולי 2010 הופיע מאמר מאת שולמית אלוני, ושם כתבה כך: פירושו של התיקון לחוק האזרחות, שיעגן את האיסור לאיחוד משפחות בין ערבים ישראלים לפלסטינים, הוא אפלייתם של אזרחים אלה לרעה. המהפך מ"ישראל" כשם למדינה יהודית ודמוקרטית מבטא פגיעה בדמוקרטיה, כיוון שיהודית ודמוקרטית לא הולכים ביחד – שולמית אלוני כותבת. לפי שונאי הערבים הילידים בארץ הזאת, מותר לנשלם ולבזותם, כתבה שולמית אלוני ב-2010, וראו נא היום את אלה שמתיימרים להיות תלמידיה, רחמנא לצלן.
אבל לא רק שמאל – גם כן שמאל – אלא גם מהימין. בינואר 1949 כתב יוחנן בדר מחרות הצעה לחוקת-יסוד מדינת ישראל. בהרצאה הזאת כתב כך: "יש ליצור חומת מגן לזכויות האדם והאזרח – – – על שמירת זכויות המיעוטים והגרים". רק כך "יובטח במדינה ממשל צדק", הוא כתב במבוא או בהקדמה להצעת החוקה שלו. ובסעיף 5(2) הוסיף וכתב כך: "בשום מקרה לא תהא המדינה מפלה אדם לטובה או לרעה, בשום מידה שהיא, מטעמי גזע, צבע עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי". סוף ציטוט של יוחנן בדר, איש חרות.
כמו שכבר אמרתי, לא ביטחון ולא נעליים, וכבר נתתי את הבסיס לדבריי אלה כשציטטתי את עו"ד שכטר. אבל יש עוד הוכחה – הסתכלו מה קורה עם פליטי אוקראינה שמבקשים, שמתדפקים על דלתה של ישראל. פנו אליי בימים האחרונים אין-ספור, אין-ספור נציגים וקרובי משפחה של פליטים אוקראינים שדם הגזע העליון לא זורם בעורקיהם וביקשו סעד למניעת כניסתם. לכל הרוחות, איפה אתם נמצאים? אתם השתגעתם? אנשים נמלטים על חייהם ובודקים בציציותיהם – אולי תרתי משמע – האם הם שייכים לגזע העליון או לא? אתם לא מתביישים? שכחתם מה היה לפני 75, 80 שנה עוד מעט?
הרתיעה ההיסטרית מכמה אוקראינים שדם יהודי לא זורם בהם מעידה על האמת שבבסיס החוק הזה: שנאה תהומית גזענית לכל מה שאינו יהודי טהור, במיוחד אם הוא היליד, ה-indigenous. זאת הסיבה האמיתית – הגזענות ומה שאמרתי קודם, הניסיון לנפח אויב לשם אחדות מזויפת. בזמן שנותר לי אני רוצה, כמה שאוכל, להציג כמה סיפורים של פלסטינים שנפגעו מהחוק הזה. קיבלתי את זה מעורכי דין שמטפלים בנושא.
ל', ילידת ג'נין, ות', אזרח ישראל ותושב עכו, נישאו בשנת 2004. לבני הזוג שלושה ילדים, כולם אזרחים. עד שנת 2006 התגוררו בני הזוג בג'נין ובעכו לסירוגין, משום שבקשתם לאיחוד משפחות לא טופלה, ולל' ניתנו היתרים לביקור בלבד. מאז שנת 2007 ניתנים לל' היתרי שהייה במסגרת איחוד משפחות שאותם יש לחדש מדי שנה. אילו לא הוחלה עליה הוראת השעה, הייתה ל' זכאית לאזרחות לפני כעשור. ההליך הביורוקרטי לחידוש ההיתרים מכביד מאוד על בני הזוג. מדי שנה הם נדרשים להמציא עשרות רבות של מסמכים להוכחת כנות הקשר וקיום מרכז חיים בישראל. מדי שנה הם עוסקים כשבוע באיסוף חשבונות וכל סוגי האישורים הנדרשים. ל' בוגרת לימודי כלכלה וניהול, ועבדה טרם נישואיה. היא מתקשה למצוא עבודה בישראל בשל מעמדה הלא-יציב. היא תלויה לחלוטין בת', כלכלית ומעשית.
אני אסיים רק את זה, ברשותך, אדוני. אין לה חשבון בנק משלה, היא אינה מורשית לנהוג ואינה זכאית לקצבאות של הביטוח הלאומי. גם בתקופת משבר הקורונה לא קיבלה מענקים וסיוע, דבר שפגע במשפחה כולה. בני המשפחה חיים בפחד שמא לנה – שם בדוי – תגורש מישראל אם מטעם כלשהו לא יחודש היתר השהייה שניתן לה. כאמור, זה סיפור מני אלפים. בושה וחרפה.
1,479 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.