קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, תרשו לי גם בהתחלה (אומרת בערבית: תודה לאל שאתה בריא, אבו כמאל. בריאות שלמה, בעזרת השם.)
האמת, אני מנסה להתחיל בנקודה מסוימת, ומרוב שהצעת החוק הזאת, תסלחו על המילים, היא גועלית, היא בושה והיא חרפה והיא מבישה כל ספר חוקים בעולם – אני מנסה להתחיל מהמקום האנושי של הצעת חוק שאין בה טיפה אחת של אנושיות. זו הצעת חוק שמנוגדת לכל חוק בסיסי של זכויות אדם אם אנחנו נדבר על הזכות לחיים, על הזכות לבחור בן זוג, על הזכות להקים משפחה, על הזכות לגדל ילדים בתנאים נורמליים, על הזכות לגור במקום שנוח לך.
אז ריבונו של עולם, אני לא יכולה לתאר לעצמי איך כזה דבר יכול להיות הצעת חוק, לשים אותו בספר חוקים, ואני מקווה שהוא אף פעם לא יהיה חוק בספר החוקים, לא כאן ולא באף ספר חוקים אחר בעולם. כי חוקים, בבסיס שלהם נועדו להסדיר סדר חיים וצורת חיים נורמלית, שמאפשרת חיים טבעיים לבני אדם. איך זה שאנחנו, יומיים אחרי יום האישה הבין-לאומי, כשכל העולם וכאן, כולל במדינת ישראל וכאן, בבית הזה, מתהדרים ומדברים וגאים – ואכן, יש לנו הישגים. אבל רבותיי, ערכים אי-אפשר לחלק, ערכים זה דבר שלם. ערכים אמורים לחול ולהתייחס באותה מידה, באותה צורה, על כלל האנשים בכל המקומות. אז איך אנחנו מצדדים בצורך, במאמץ של נשים, ופועלים למען זה, אבל כשמדובר באישה ערבייה-פלסטינית, אז כבר הנוסחה לא נכונה, וכבר הערך בלתי ניתן ליישום? אז איך? איך אפשר להסתכל ולבכות על האימהות באוקראינה עכשיו, עכשיו, ולא להרגיש אותה הרגשה כלפי אישה אחרת, אם אחרת, רק בגלל הזהות הלאומית שלה? ושאף אחד לא יפרש ולא יבין אותי לא נכון, אני נגד מלחמות, נגד אפליה, נגד רוע בכל מקום – גם באוקראינה, גם בעזה, גם בגדה, גם בבאר שבע, גם בעראבה, גם בהודו וגם בארצות הברית. פשוט מאוד, ערכים אי-אפשר לחלק.
אז זאת ההצגה האמיתית. חבל, מי שישב כאן ועשה הצגה כאן במשך שעה שלמה, קם ויצא אחרי שסיים את המשימה שלו, ואני יודעת מה הכאב שלו. הכאב שלו הוא שיש ממשלה שהוא לא חבר בה. הכאב שלו הוא שיש מפלגה ערבית שנמצאת בתוך הקואליציה ומשתדלת ומצליחה – נכון, לא ברמה שאנחנו מייחלים לה, אבל אנחנו התחלנו בדרך, אנחנו בדרך הנכונה. זה מה שכואב לו. לצערי הרב יושבים כאן, לא ברגע זה, אנשים ונשים שמרשים לעצמם ונלחמים למען הילדים שלהם, למען האהבה שלהם, למען שתהיה להם פרנסה, וזה טבעי – ולא רק טבעי, אפילו מסתכלים על זה בגבורה – אבל בצד השני, מי שנלחם למען אותן זכויות, הוא נחשב לכל הפחות כעבריין, אם לא כמחבל.
ההצגה הגדולה, הצחוק שמנסים לעשות, זה להסוות את הכול מאחורי הסוגיה הביטחונית. אני חושבת שזה משחק מכור והצגה שהזמן שלה תם מזמן. כי אנחנו יודעים בוודאות, והנתונים גם מדברים על כך, שאותן משפחות שנמצאות כאן מחוסרות מעמד, מנושלות מזכויות טבעיות, הן לא בעיה ביטחונית. ואם מישהו או מישהי, אפילו ילד קטן – ראינו, ראינו את משטרת ישראל, אין לה לב אפילו לילד, תינוק, בן חמש או שש שנים. אז הסוגיה בכלל לא ביטחונית, חבר'ה, הסוגיה היא אנושית קודם כול, הסוגיה בעיני מציעי החוק היא דמוגרפית ותו לא. פשוט מאוד, הפלסטיני מפחיד אותם, האישה הערבייה מפחידה אותם. הם רואים אותה דרך הבטן שלה, זה החשש הגדול שלהם.
ואני אומרת, במקום הזה יש מקום לכולם ויש אפשרות לחיות בשלום. רק מה, שלום מצריך שני צדדים, ולא צד אחד שמנסה לספר את הסיפור שלו ומתאמץ לקבוע אותו כעובדה. אבל לא רק אנחנו כאן, גם בעולם, כולם מכירים את האמת. השאלה היא אם הם נותנים את ההכרה לאמת הזאת. וחבל מאוד שהצביעות ממשיכה להתקיים, לא רק כאן אלא גם בהרבה מדינות בעולם, שנותנות את הגיבוי לאנשים כמו רוטמן ואחרים להביא הצעת חוק כזאת.
כאישה, כאימא, כבן אדם, אני מתנגדת בתוקף להצעה הזאת, כי ביסוד שלה היא גזענית, כי ביסוד של היא לא רק מדירה – היא פוסלת את אחיותיי ואת בניי ואת בנותיי, ושוללת מאיתנו את הזכות לחיות בכבוד. לא יכול להיות שמדינת ישראל, שמתיימרת להיות דמוקרטית, חותמת על אמנות בין-לאומיות ומפירה אותן כל הזמן. וכן, גם בהצעת החוק הזאת, היא מפירה את ההחלטה של האו"ם 1325, שמבקשת לתת אפשרות של חיים נורמטיביים לכלל האנשים שנמצאים תחת ריבונותה וגם לחלק שגר בשטח הכבוש.
אז עד מתי? עד מתי? ואני פונה כאן לכל האנשים השפויים בדעתם, השפויים בראש, בלב, בנשמה: עד מתי נמשיך בחוסר האונים הזה לתת למשחק הזה להימשך? על מה אנחנו מדברים כאן? מדברים על אותו הורה שרוצה לפרנס את משפחתו, על אותה אימא.
בשבוע שעבר הגיעה אליי בקשה מאישה שגרה בדרום, שעובדת כעוזרת, כמטפלת בגן. האישור שלה, פג תוקפו, והיא צריכה להביא אישור חדש כדי להמשיך בעבודה שלה. היא הלכה לאן שצריך ללכת, למשרד הרלוונטי, ומה התשובה שהיא מקבלת? האישור נמצא בתוך המערכת, אנחנו לא יכולים להדפיס ולא להוציא, את יכולה רק להסתכל, כאילו, לראות אותו. אבל במקום העבודה רוצים אותו ביד. זאת דוגמה הכי פשוטה שיכולה להיות, בין כל הדוגמאות הקשות, המסעירות, המצערות, של אותם נשים, ילדים, אבות שנבצר מהם אפילו לקבל טיפול תרופתי. אישה שגרה כאן יותר מעשר שנים, היא עכשיו חולת סרטן, ובגלל שאין לה ביטוח רפואי, היא צריכה לשלם עבור הטיפול שלה קרוב לחצי מיליון שקל. זה קורה במדינה שיש בה חוק בריאות חינם, אבל מה, מה שקובע מה אתה מקבל או לא תקבל זה ההשתייכות והזהות הלאומית שלך.
אני כן בקואליציה, ואני באתי לקואליציה הזאת, ומשקיעה את כל המרץ שבתוכי ואת כל הרצון שבתוכי להוכיח שאפשר אחרת, אבל זה גם תלוי באחרים מסביבי. נכון, אנחנו ברע"מ קיבלנו החלטה קשה ואמיצה בו זמנית, שאנחנו מוכנים לאתגר את המערכת ולהראות לה שיש אפשרות אחרת. ויש הזדמנות, וההזדמנות הזאת בידיים של כולם. אז כן (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אני רוצה לפנות בעיקר לאחיות הנשים, שאני בקשר תמידי איתן בקבוצות שלהן. במהלך השבוע הזה היו לנו כמה מפגשים וכמה שיחות. אני רוצה להדגיש שאני איתכן בלב ובנפש. אני אם כמותכן, ומרגישה מה המשמעות של הכאב כאשר אני לא יכולה להיות עם בני או עם בתי. אני יודעת מה המשמעויות כשאין בידי אפשרות לצאת לעבוד ולהעניק חיים מכובדים למשפחתי. אני יודעת מה המשמעויות של אם שאינה יכולה לצאת ולהשתתף בסיום הלימודים של בנה אחרי שנים של לימוד בגלות. בשל כל העניינים האלה, ובגלל האמונה השלמה בזכותנו הטבעית כבנות וכנשים המקוריות בארץ הזאת, אני איתכן, ולכן אני ועמיתיי נצביע נגד החוק הזה, ולא רק זאת, אני ועמיתיי נמשיך ללחוץ לשנות את המציאות הזאת, וכולי תקווה שהשינוי יהיה קרוב מאוד. אללה ייתן לכם בריאות.)
1,014 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.