קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בגין חוק האזרחות – אני מסכים עם כל מילה שאמר עמיתי וחברי חבר הכנסת מוסי רז. זהו חוק שלא מתאים למדינה דמוקרטית, לא מתאים לחברה שוויונית, לא מתאים למאה ה-21, היות שהחוק הזה קורע משפחות, מפריד בין בעל לאשתו, וכמובן, מפריד בין אבא לילדים. זה לא הגיוני.
אם נסתכל היום על מה שקורה באוקראינה, משפחות נקרעות. היום בבוקר ראיתי אזרחית ישראלית שחיפשה את אימא שלה. היא חשבה שהיא הלכה לעולמה, אבל פתאום הגברת הזו מתרוצצת במה שגרמה המלחמה הארורה הזו ולא יודעת לאן ללכת. זה כואב. לי כאב. לכל מי שראה את זה זה כאב. אז על אחת כמה וכמה ילדים שנמצאים בצד השני, בגדה המערבית, בעזה, לבין האבא שגר במדינת ישראל. כל האשמה שלהם היא שהוא אזרח ישראלי שחי בישראל והיא אישה ערבייה שגרה וחיה בגדה או בעזה.
לכן אני חושב, חברים, חשוב מאוד שאנחנו נעשה חושבים. כפי שאמר ידידי מוסי רז, אני לא חושב שזה פוגע בביטחון. יש לנו ביטחון עצום, יש לנו צבא מצוין, ואנחנו יכולים לשמור על ביטחון מדינת ישראל, והאנשים האלה, הנשים האלה, הילדים האלה, לא יפגעו בביטחון מדינת ישראל.
מכאן אני רוצה לעבור ולדבר על נושא שמאוד מאוד חשוב לי כחבר כנסת מהמגזר הערבי, הדרוזי – תקראו לו איך שאתם רוצים – נושא הקנסות של קמיניץ. ר
ק אתמול קיבלתי מכתב מראש המועצה המקומית דאלית אל-כרמל רפיק חלבי, שלפני יומיים בחור צעיר שהוא שוטר – כל האשמה שלו היא שהוא בנה בית עשרה מטר מחוץ לתוכנית המתאר. ולמה הוא בנה בית עשרה מטר מחוץ לתוכנית המתאר? היות ש-74 שנים כל הנושא הזה של תוכניות מתאר לא קודם בחברה הערבית, ובמיוחד בחברה הדרוזית. הבחור הזה נולד, למד, התגייס, נכנס לקבע ורוצה להתחתן. לאבא שלו, למשפחה שלו, אין אדמות בתוך הכפר, איפה שאפשר לבנות. דרך אגב, היום האדמות הפרטיות בתוך הכפרים – אולי לשליש מהתושבים יש אדמות שאפשר לבנות עליהן, ולשני שלישים מהאנשים אין. איפה ילך? לאן הוא ילך? הרי יש לנו מנטליות שאנחנו לא מוכנים ולא רוצים לעזוב את הכפרים שלנו; לא לנדוד לתל אביב, לא לירושלים. מקומות יפים, הייתי פה בשנות השבעים כשהייתי סטודנט, אבל ברגע שסיימתי את הלימודים חזרתי לכפר. רציתי לחיות את החיים שלי ואת המנטליות שלי יחד עם החברה שלי.
גם הבחור שאני מדבר עליו רוצה לחיות בדאלית אל-כרמל. מה הוא אשם כבן אדם? אתה יודע מה? בוא נניח שהמועצה לא עשתה מספיק בשביל להכניס את המקום שהוא בנה לתוכנית המתאר. איפה הוא אשם? האם הוא היה יכול לעשות את זה? האם הוא היה יכול להשפיע על זה? אבל אני חוזר ואומר לכם, אני חי את זה בבית ג'ן וחי את זה בכל הכפרים שלנו – שתוכניות המתאר לא מתקדמות, לא מתממשות, כתוצאה מביורוקרטיה. יכול להיות שהיא מכוונת. למה אני אומר "מכוונת"? היום לדוגמה הריבוי הטבעי של בני החברה הדרוזית – 1.8. מישהו בדק ומצא שבעוד 50 שנה הדרוזים יהיו חברה זקנה כמו אירופה. אין ריבוי. זה אסון.
מכאן אני פונה אל החברה הדרוזית והערבית: כן, תביאו ילדים, והילדים האלה יביאו לשגשוגה של מדינת ישראל. הם לא נטל. הם יכולים לתרום את חלקם בקידום החברה הישראלית, שחסרים לה הרבה אנשים מיומנים בכל התחומים. אני רוצה להגיד לכם שהיום יותר מ-50% מהרופאים בכל בתי החולים במדינת ישראל, אדוני היושב-ראש, הם ערבים. אני יודע למה: החבר'ה היהודים הולכים להייטק, והערבים, הדרוזים, הנוצרים, הולכים לבתי החולים כרופאים, כאחיות, ונותנים שירות מצוין. בלעדיהם, בתקופה הקורונה, לא היינו יכולים לעבור את התקופה הקשה הזאת.
במכתב ששלח לי ראש מועצת דאלית אל-כרמל הוא כתב לי את הדברים: אינני יכול להבליג יותר. ממשלת ישראל מזלזלת בנו. אני קורא לכם לנקוט צעדים פוליטיים – לנו, חברי הכנסת, לשר חמד עמאר, הוא פונה אלינו – שיזעזעו את הקואליציה. אני לא רוצה לזעזע את הקואליציה, אני חושב שהקואליציה מצוינת, אבל אני רוצה שהקואליציה תשמע את הדברים האלה ותעשה מעשה של שינוי במה שקורה בכפרים שלנו. הוא ממשיך: רע"מ לא יותר אמיצים מכם ולא יותר נאמנים מכם. אתם אמורים לייצג את האינטרסים הצודקים של החברה הדרוזית. הוא ממשיך: מתכוון לצאת במסע בקרב בני העדה – אני רוצה לשנות את המילה "העדה" ל"חברה", בני החברה הדרוזית – למאבק קשה מול מוסדות התכנון וזלזול משרד הפנים וממשלת ישראל בנו. הם לא נוהגים ככה במועצות האזוריות ולא בהתיישבות הצעירה ביו"ש.
הדברים האלה, רפיק חלבי לא אמר אותם. אני מכיר אותו מאז שהיינו בצבא, כשהיה קצין צעיר ועשה הכול למען המדינה והתפאר בהיותו חייל וקצין. הוא היה קצין חינוך. זכרו כי מדובר באדמותינו – הוא צודק – אנחנו בונים על האדמות שלנו, אנחנו לא בונים על אדמות של המדינה, אבל האדמה שאנחנו רוצים לבנות עליה, לא הכניסו אותה לתוכנית המתאר. בסך הכול מאמץ קטן, והאדמות האלה ייכנסו ויפתרו את הבעיה של הצעירים שלנו.
אני רוצה להגיד לכם, 30 שנה עברו מאז שהקימו שכונת חיילים משוחררים בבית ג'ן, והתחילו עכשיו להקים שכונת חיילים חדשה, וייקח לה אולי ארבע, חמש, שש שנים עד שהצעיר הזה, שהופך להיות זקן, ייכנס, יתחתן ויבנה את הבית שלו. אי-אפשר.
צאו וראו מה עושה רע"מ ונציגיה: אתם ארבעה חברי כנסת – אנחנו שלושה חברי כנסת ושר, יותר חזקים מרע"מ. אני אומר לו שלא, אנחנו לא יותר חזקים מרע"מ. לרע"מ יש ארבע אצבעות חופשיות. הם יכולים לצאת מתי שהם רוצים, יכולים להישאר. אנחנו לא, אנחנו בתוך מפלגות. ואני אומר לך, אני לא רוצה לצאת מזה, אני מבסוט מזה. אבל על הקואליציה – וגם האופוזיציה שהיו בקואליציה – להתחשב בנו, לקחת אותנו ברצינות. התסכול בקרב בני הנוער שלנו הוא עצום. אם אתם, נציגינו בכנסת, לא תאיימו על הממשלה, ימשיכו לפגוע בנו. מי יפגע בנו? כמובן, המוסדות ששייכים לממשלת ישראל. הוא מתכוון, כמובן, למוסדות התכנון והבנייה.
אז אני חושב שהגיע הזמן שאכן נמנע את כל הכאב הזה, ולא נגיע למשבר שאנחנו לא צריכים אותו, וגם עם ישראל לא צריך אותו, וממשלת ישראל, ממשלת השינוי, בוודאי לא צריכה אותו. במשך חמש שנים אני מוביל יחד עם חבריי באגף ההנדסה וצוות התכנון, צוות מסור, את התכנון הכוללני והמפורט, תוך הטמעת ערכי תכנון, בדאלית אל-כרמל, שמלווים בשינויים כבירים ומאוד בעייתיים בתפיסה הציבורית. העלינו את דרישותינו בכתב, ואפילו התייחסות לא הייתה. די, נמאס. ראש מועצה שאני הכרתי, שהיה נלהב והאמין במדינת ישראל, בממשלות ישראל, בכנסת ישראל, הגיע להגיד מילים מאוד מאוד קשות, די ונמאס. ביקשנו בנועם, בשקט ובמתינות, וחשבו שאנחנו חלשים. הינה, אני מודיע לכם כי תם זמן ההבלגה.
כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, אני ממליץ לכם, לי ולעמיתיי, לקחת את הדרוזים וגם את הערבים ברצינות, לבוא לקראתם, לפתור את בעיותיהם, שהן בעיות חברתיות, שהם בעיות שניתן לפתור אותן. וחשוב מאוד לפתור את אותן בעיות, וזאת חובתה של כל ממשלה, זאת חובתה של מדינה כלפי אזרחיה. בהמלצות ועדות קלעג'י – אני לא איכנס לזה – הוספת 200, 300 דונם לפחות לאזור תעסוקה ומסחר במבואות הדרומיים של דאלית אל-כרמל היא חשובה להתפתחות דאלית אל-כרמל, להקמת אזורי תעשייה, אזורי מסחר. דרך אגב, אותם 200, 300 דונם שרפיק חלבי מבקש הם אדמות שהיו לדאלית אל-כרמל. באו והחליטו שדאלית אל-כרמל ועספיא יהיו בתוך גנים לאומיים. אני מבית ג'ן. גם בית ג'ן, שהיו לה 30,000 דונם – היום יש לה 6,002 דונם, ואת השאר שייכו לשמורת הטבע הר מירון. היו לנו 17,000 דונם במוגריד דרוז, ליד איילת השחר, בזמן הטורקים, האימפריה העות'מנית, והכריזו על זה שטח אש, האלוף הכריז על זה שטח אש, ואין, אין יותר אדמות.
ההורים שלנו היו אנשים תמימים, פשוטים, פלאחים, לא יודעים לקרוא ולכתוב, אבל אני הייתי מורה 20 שנה. קיבלתי ניהול של בית ספר, והייתי 20 שנה בבית ספר מקיף בית ג'ן. הפכתי אותו להיות מקום ראשון במדינת ישראל משנת 2012 ועד 2019, כשאני פרשתי לפנסיה, וכיום בבית ג'ן יש יותר מ-2,500 אקדמאים. אז, כשאני הייתי בירושלים, בשנים 1974 עד 1978, היינו חמישה סטודנטים בלבד, והיום יש 650 סטודנטים, ולסבר את האוזן: 56 סטודנטים בטכניון, 51 סטודנטים באוניברסיטה העברית, איפה שאני למדתי. אז אנחנו השתנינו. אנחנו לא עוד אנשים תמימים. הנערים שלנו, התלמידים שלנו, הצעירים שלנו, לא שונים במאומה מהצעירים של החברה הכללית במדינת ישראל, אז אל תתייחסו אלינו כאילו אנחנו אנשים שחיים לפני 100 שנה.
אני אגיד לך מה הבעיה שלנו: יש לנו עסקנים שמנהלים את הדרוזים, וכל פעם שנציג ממשלת ישראל או חבר כנסת יהודי יוצא אל הדרוזים, הוא צריך לעבור דרך השייח'. חברים, אני במתכוון אומר שאנחנו לא עדה. הדתיים של הדרוזים זה בקושי 12%, 13%. 87% חילונים, כמוני. אומנם אני מסורתי, מאמין בשועייב, מאמין באלוהים, אני מקיים חיים צנועים, אבל אני לא צריך לקיים את כל מה שהשייח' רוצה. אני מכבד אותו. בלבנון, למשל, יש שני מוסדות לדרוזים: מוסד דתי, ולנו יש – הקימו מועצה דתית לחברה הדרוזית, והשייח' עומד בראשה. אבל יש שם מג'לס, קוראים לו מג'לס מלה. במועצה הזו יש נציגים של עובדים, יש בה נציגים של עורכי דין, של רופאים, של עצמאים, של כל הקצוות של החברה הדרוזית שם. יש שם שלוש מפלגות. לפני שבוע אישה שנישאה בירכא ורצתה לחזור לעיר מולדתה בחאצביא ועברה את הגבול – עצרו אותה בטענה שהייתה בישראל ושישראל היא מדינת אויב ושאין לה תעודת זהות. עצרו אותה, ואז וליד ג'ונבלאט, וויאם ווהאב, טלאל ארסלן, שכל אחד עומד בראש מפלגה, כולם הגיעו, ואלפי דרוזים הגיעו ואמרו: לא ניתן לכם. ולא השייח'ים הגיעו. השייח'ים היו יחד.
ולכן, חברים, מפה אני מבקש – ההתייחסות צריכה להיות בהתאם לשינויים ולקדמה שהתרחשה במשך 70 שנה. לא יכול להיות שימשיכו להתייחס אלינו כאילו שאנחנו עדה דתית. לא יכול להיות. יכול להיות? ואני פונה מכאן למועצה הדתית ולעומד בראשה, השייח' מוואפק טריף: ביחד נצליח, ביחד נעשה, ביחד נשנה את המצב הקשה של החברה שלנו.
אני עשיתי הרבה סיורים בתקופה הקצרה שלי בכנסת, והגעתי ליישובים, גם ערביים, גם יהודיים, לקיבוצים, מושבים, איפה לא; בשביל להגיע לרמה שלהם נצטרך אולי 30, 40 שנה. אין כלום – לא תשתיות, לא אזורי תעשייה, לא אזורי תעסוקה, אין שבילים, אין חניות, אין מפעלים, אין כלכלה. כולנו יוצאים לעבוד מחוץ לכפר. ההורים שלנו היו מייצרים, יוצרים, היו פלאחים שמביאים את כל התבואה, הם בעצמם. אנחנו היום קונים את הלחם מהסופרמרקט, אנחנו לא מייצרים, ואנחנו כן יכולים להיות יצרניים וכן יכולים לבנות מפעלים, אבל איפה נקים את המפעלים האלה? נגמר הזמן?
באמת? חצי שעה ואני לא הרגשתי. טוב, חברים, אני מאחל לכולנו – אומנם דיברתי בנימה אחרת, הפוך מחברי הכנסת שקדמו לי, שרצו לרצות את השומעים שלהם, אבל זו שיטה לא טובה. אני רוצה שבאמת אנחנו נבין אחד את השני, נתחיל לרוץ קדימה ולעשות את השינוי לטובת מדינת ישראל, ביטחון מדינת ישראל וכלכלתה ושגשוגה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
1,639 מילים של עלי סלאלחה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.