אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אדוני השר.
ערבות הדדית, מה שנקרא. האמת היא שלא פשוט להיות אזרח במדינת ישראל בשנת 2026. לא פשוט להיות הורה שמנסה לכלכל את ביתו. לא פשוט להיות חייל מילואים שמתמרן בין המשפחה שלו לעסק שלו, לרצון שלו לקדם את חייו. לא פשוט להיות צעיר או צעירה ישראלים, שמביטים בנעשה כאן, ומנסים להבין: האם המדינה הזאת רואה אותי? האם היא רואה אותי כשותף לעתיד? האם היא מאמינה בי? האם היא נותנת לי את כל התנאים להצליח, או שזה רק חד-כיווני?
אז אני רוצה לדבר היום על עקרון יסוד אחד, שבעיניי מתחפש בימים אלה להרבה מאוד נושאים שונים. אני רוצה לדבר על שוויון, אבל לא כסיסמה עמומה, אלא כמדיניות, כתשתית חברתית, כחוזה בין האזרחים לבין המדינה. נפתח בשוויון הפחות-מדובר מעל הבמה הזאת, אבל בעיניי, הוא מסרטט את המהפכה של הדור הזה, השוויון הדיגיטלי. אנחנו מתבשמים מדי יום בתארים כמו אומת הסטרטאפ ומדברים גבוהה על חדשנות ובינה מלאכותית, אך בעיניים שלי, כמי שפועל בנושא הזה כבר שנים, המציאות בשטח נראית אחרת לגמרי. טכנולוגיה היא כלי הניהול וההתפתחות המוביל של המאה ה-21. מדינה יכולה להעביר את שירותיה למרחב הדיגיטלי ולהתהדר בקדמה טכנולוגית פורצת דרך, אך מבלי לוודא שלכל ילד וילדה ולכל משפחה יש נגישות בסיסית לכלים האלה, היא איננה מתקדמת, היא פשוט משאירה אותם מאחור.
יש ילדים בישראל, בכל המגזרים, שמתחילים את החיים שלהם בפיגור טכנולוגי מובנה, פשוט כי אין להם מחשב בבית, או אין להם מיומנות או אוריינות. אני אומר זאת כאן לא מתוך תיאוריה אלא מתוך ניסיון שטח קרוב. לפני מספר שנים אני יזמתי את מיזם מחברים את ילדי ישראל, שחילק אלפי מחשבים בתקופת הקורונה, ופגשתי הרבה מאוד ילדים ומחנכים בכל המגזרים, בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, ולמדתי מהם שיעור, שיעור אחד שאסור להתעלם ממנו: ילד ללא גישה לכלים הבסיסיים של המאה ה-21 מתחיל את חייו הבוגרים בנקודת פתיחה נמוכה בהרבה. הוא פשוט נשאר מאחור. בעיניי, שוויון דיגיטלי הוא הזכות הבסיסית להזדמנות שווה.
ומשוויון דיגיטלי, אדוני היושב-ראש, אני מבקש לדבר על שוויון מסוג אחר. השירות בצה"ל והנשיאה בנטל הקיום שלנו. בימים אלה, שבהם הציבור הישראלי נושא בנטל ביטחוני חסר תקדים, בימים שבהם משפחות שלמות חיות על הציר שבין חרדה קיומית לבין שירות מילואים מתמשך, עברה כאן בבית הזה ממש לפני כמה שעות הצעת חוק-יסוד: לימוד תורה בקריאה טרומית. חוק שמבקש להקנות ערך חוקתי – לא פחות; להשוות את תנאיהם ומעמדם של בני הישיבות לאלה של חיילי צה"ל המחרפים את נפשם. ואני שואל אתכם, איך אפשר לייצר גזרה שווה בין מי שמסכן את חייו, בריאותו ועתידו בשדה הקרב, לבין מי שזוכה לפטור מוחלט משירות, פטור מדפיקה בדלת, פטור משכול?
לימוד התורה הוא ערך תרבותי ולאומי עמוק שיש לשמר ולכבד. היה זה בן-גוריון שאמר: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו – התנ"ך הוא המנדט שלנו". אך השירות בצה"ל הוא חובת קיום. בעצם, זוהי זכות. מי שמטשטש את ההבדל החיוני הזה באמצעות חוקי-יסוד הצהרתיים בוודאי שלא מביא לאותה אחדות שעליה אוהבים להטיף; הוא מייצר שבר עמוק ודורס את הערבות ההדדית של הציבור המשרת, העובד והמשלם.
הדיון הסוער שמתנהל כאן סביב פיצול היועמ"שית מוביל אותי לנדבך השלישי והאחרון – השוויון בפני החוק. מערכת משפט עצמאית וחזקה איננה פריבילגיה של מחנה פוליטי כזה או אחר, היא תעודת הביטוח של הדמוקרטיה הישראלית. משילות אמיתית לא נמדדת ביכולת לרסק את המנגנונים המבקרים אותך, אלא ביכולת לנהל מדיניות במסגרת החוק בתוך שמירה על אמון הציבור. אמון ציבורי במערכות השלטון הוא המשאב היקר ביותר שלנו כחברה, כמדינה, וכשמאבדים אותו לטובת אינטרסים קצרי טווח, קשה מאוד להשיב אותו.
בימיי הראשונים במשכן הזה ישבתי והתבוננתי בנעשה במליאה ובוועדות. ראיתי מקום עמוס בנאומים חוצבי להבות. אך הציבור הישראלי לא מחפש רק פוליטיקאים, הוא מחפש מנהיגים הגונים וישרים.
אני מסיים.
אדוני היושב-ראש, האזרחים שלנו מצפים מאיתנו להכרעות אמיצות ולניהול אחראי, ולמרות שאנחנו מנסים לכפות, ההכרעה האמיתית שניצבת לפתחנו היא לא בין ימין לשמאל, ואף לא בין קואליציה לאופוזיציה, אלא בין פוליטיקה ישנה וקצרת רואי לבין מנהיגות אחראית, חדשנית, שסומכת על אזרחיה, שרואה אותם, שמעריכה אותם, שמעניקה להם כלים ותשתית לגדול ולהצליח. אני בוחר במנהיגות הזו. תודה רבה.
636 מילים של עוז חיים. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.