תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני שר האוצר, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אני הכנתי נאום היום. אני בדרך כלל לא נואמת מהדף, אבל אני רוצה להיות מדויקת. הנאום הזה, אני מאמינה, יעניין את הגברים שבאולם ושצופים בנו, כי אני אדבר היום על מונחים שכל גבר – או כמעט כל גבר – מכיר. אני מאמינה שעכשיו, לקראת פתיחת המונדיאל, יש התרגשות מאוד גדולה בציבור של הגברים באופן מיוחד, כי אני גם רואה את זה אצלי בלשכה. הדובר שלי כולו בהתרגשות גדולה לקראת מה שהולך להיות שם בארצות הברית.
אז לקראת המונדיאל שמתחיל מחר קיבלו מושגים מתחום הכדורגל, שמתאימים גם לממשלה שלנו: אין רגל מסיימת – כמו בקבוצה שלא מצליחה לכבוש, כי החלוץ שלהם לא פוגע, גם לממשלה הזאת אין רגל מסיימת והיא לא מצליחה להכריע בשום דבר.
נבדל – הממשלה הזאת באופסייד רציני מהמציאות ומהעם. ניתוק מוחלט מכל התחומים; כרטיס אדום – בבחירות הקרובות העם יוציא לכם כרטיס אדום ויעיף אתכם הביתה, החוצה; גול עצמי – הממשלה הזאת לא מפסיקה להכניס שערים עצמיים בכל תחום. קחו לדוגמה את הפיגוע ההסברתי שבן גביר עשה לנו בתעלול יחצני במשט הפרו-פלסטיני שהיה רק לאחרונה. כל פעם אותו דבר.
מאבק הישרדות – כמו שקבוצה נלחמת נגד ירידת הליגה, בכל הכנסת הנוכחית נתניהו היה שקוע במאבק הישרדות כדי להישאר בכיסא שלו; זמן פציעות – זה זמן הפציעות של הקואליציה הזאת, ועכשיו הם מנסים להעביר כמה שיותר מהר ובמחטף את כל החוקים ההזויים שלהם: חוק-יסוד: לימוד תורה, ביטול רפורמה הכשרות, חוק המעונות, חוק התקשורת – הרשימה ארוכה מאוד.
המונח האחרון שהכנתי לעכשיו: ירידת ליגה – ביבי אמר תמיד שהוא ליגה אחרת. אז זהו, הוא כנראה לא התכוון לליגת האלופות, למרות שהשנה זה מאוד מתאים לו, כי מי שזכתה בליגת האלופות זו פריז סן ז'רמן, שנמצאת בבעלות קטרית, בדיוק כמו הלשכה שלו ושל ראש הממשלה עצמו. אז לא, ביבי, אתה לא ליגה אחרת, אתה ליגה ג', פשוט ככה.
אז למונחים של כדורגל יש גם את המציאות היום אצלנו בימים האלו, וזה מאוד מאוד עצוב, כי עדיין יש מדינה, יש אזרחים, יש ביטחון, יש כלכלה, יש צרכים, ולא הכול פוליטיקה, לא הכול כיסאות, לא הכול ג'ובים ולא הכול גידופים והסתה. בסוף מדינת ישראל הייתה קיימת לפני נתניהו, והיא תהיה קיימת אחרי נתניהו, וכל מה שאנחנו רואים פה – המופע הזה של שנאה, של פילוג, של הכול למכירה – זה מאוד מצער ומאוד מכעיס אותי, כי בסוף אין לנו בית אחר. זה הבית שלנו, ואני ממש מרגישה וחשה ששורפים לי את הבית.
יש מריבה מטורפת בין השכנים, ואת המריבה הזאת עושים בכוונה תחילה כדי להסית אחד נגד השני, כדי שכולם ישנאו אחד את השני, ויש לי לפעמים הרגשה שגם אם עכשיו פתאום יהיה שינוי מזג אוויר קיצוני וירד פה שלג, גם על זה תהיה אחראית היועמ"שית; אם עכשיו תהיה רעידת אדמה, זה יהיה באשמתו של נשיא בית המשפט העליון. אז אני רוצה להגיד לכם: לא זה ולא זה.
יש לי ביקורת על מערכת המשפט ויש לי ביקורת על בעלי תפקידים, אבל צריך להתנהל, צריך לנהל את הדברים, צריך לקבל החלטות; צריך גם כן לעבוד בחוכמה, צריך להבין את גבולות הגזרה. אם כל המטרה היא להסית, אם כל המטרה היא להעביר דברים שהם לא בני קיימא, אם כל המטרה היא רק לעשות הצגות וטיקטוקים, אז מצוין, אבל ככה לא מנהלים מדינה. ככה לא מנהלים מדינה, ככה מנהלים קמפיינים. אולי זה מתאים לאיזשהו קמפיין בחברה מסחרית, שאתה לא נושא אחר כך בתוצאות.
כשאתם שרים, כשאתם בתפקידים, חובתכם גם לקבל אחריות על מעשים. אני אתן דוגמה: שלוש שנים השר לביטחון לאומי סיפר לנו שהוא אסר כניסה של הצלב האדום לביקורים בבתי כלא. מה התברר? צרחות, צעקות, טיקטוקים הצגות – מצוין, גיבור העם, ואני מאוד תומכת בזה, לצלב האדום אין מה לחפש בבתי כלא אצל אסירים ביטחוניים. אבל מה התברר בסוף? שלא נעשה כלום. כל האיסור הזה היה רק במילים. הוא לא קידם החלטת ממשלה, הוא לא קידם חוק, הוא לא קידם כלום ושום דבר, ובסוף בג"ץ קיבל החלטה שאין בסיס לדבר הזה. זאת אומרת, כל ההחלטה הייתה רק בהצהרות, היא לא הייתה ממוסמכת במשהו אמיתי וממשי. אז בסוף בג"ץ נאלץ – נאלץ – לקבל את ההחלטה, כי הממשלה לא פעלה, פשוט לא פעלה בתחום. ועכשיו שוב פעם בג"ץ לא בסדר.
אם הממשלה והשר הממונה לא עשו דבר וחצי דבר בנדון, אז מה אתם מצפים מבג"ץ, שמה בג"ץ יעשה? כל פעם שחוקקתי חוקים, וחוקים מאוד כבדים, אני שמעתי: בג"ץ יפסול לך – לא פסל, כי ידענו לעבוד, ידענו לעשות את זה בשום שכל, ידענו לעשות את זה בהבנות. עשיתי חוקים עם אופיר כץ – עכשיו הוא יצא מהחדר – על שב"חים, חוק מאוד מאוד דרמטי, שמדבר על חילוטי רכוש לרכוש פרטי של אנשים – לא נפסל. אונר"א לא נפסל, העמדה לדין לא נפסל, שלילת קצבאות מחבלים לא נפסל, גירוש מסתננים תומכי משטר לא נפסל. שום דבר לא נפסל, הכול בסדר כשאתם יודעים לעבוד ורוצים לעבוד. אם אתם רוצים לעשות הצגות בסגנון של איתמר בן גביר או מאי גולן או "תחזיקו, תחזיקו", אז מה אתם מצפים שיהיה? בסוף קיבל בג"ץ החלטה שהמצב הקיים החוקי הוא מה שצריך להיות, כי הממשלה – לא הכנסת, לא שום דבר – לא פעלה.
עכשיו מצאו חוק של גלית דיסטל. גלית דיסטל לפני שנתיים הגישה הצעת חוק שאוסרת ביקורים אצל מחבלים בבתי כלא, אבל בסעיף השני היא אמרה שלצלב האדום מותר. זאת אומרת, אסור לעשות ביקורים בבתי כלא אצל המחבלים, אבל חוץ מהצלב האדום ועורכי דין. זה נוסח החוק. אז עכשיו, בגלל שיש החלטת בג"ץ וזאת מבוכה ולא נעים, הוציאו מהבוידעם חוק של גלית דיסטל, הפכו אותו ב-180 מעלות ואמרו: רגע, לצלב האדום אסור לבקר, למרות שבמקור כתוב הפוך לגמרי. מצוין, בואי נעשה את זה, אני מסכימה, אבל בואי נעשה את זה בצורה מקצועית, כדי שזה יחזיק, שזה יהיה נורמלי.
שמעתי אתמול את מנכ"ל משרד החוץ בדיון. הוא זעם, כי לא עשו דיון מעמיק מקצועי לכל האירוע הזה. המל"ל בהיסטריה, כי יש לזה השלכות. אני לא אומרת שאסור לעשות את זה, אני אומרת שאפשר לעשות את זה, אבל צריך לעשות את זה בחוכמה, כי לכל דבר שאתה עושה בחיים בדרך כלל יש השלכות, במיוחד בחיי המדינה, במיוחד בזירה הבין-לאומית, במיוחד בנושאים כל כך רגישים. כן, צריך לפעול לכך שלאסירים ביטחוניים לא תהיה אפשרות לביקורים של הצלב האדום, כי הצלב האדום הוא ארגון מאוד מאוד בעייתי, בלשון המעטה, אבל בצד השני יש אינטרסים מדיניים בין-לאומיים, יש כל מיני דברים מאוד מאוד רגישים, שאני אפילו לא מתיימרת לדעת אותם, על כל הקשר עם הצלב האדום.
אז הם לקחו את החוק של גלית דיסטל, שהיא במקור אפשרה לצלב האדום לבקר את המחבלים – אפשרה, הסכימה לזה – הפכו את הנוסח, ובדיון אחד הצביעו בקריאה הראשונה ופרסמו את זה כהישג גדול לוועדה ולחברת הכנסת גלית, אבל זה לא נכון. אגב, חוץ מזה שזה לא נכון, זה יכול לפגוע, כי אתמול היה לי מבול של טלפונים מכל הגורמים. אמרתי בסוף: חבר'ה, אני לא הממשלה, אני ח"כית מהאופוזיציה, מה אתם מצפים ממני? יש שר חוץ, יש שר משפטים, יש ראש ממשלה, מה אתם רוצים שאני אעשה? אני ח"כית מהאופוזיציה מהספסלים האחרונים.
חוסר אונים, וזה אפרופו חוסר יכולת ורצון של ממשלה וגורמי הממשלה לקבל החלטות, ואז בסוף קורים דברים שרק יכולים לפגוע. במקום לעזור, לסייע ולתרום, הם יכולים לפגוע. אפרופו מונחים מכדורגל, שוב פעם גול עצמי, שוב פעם נבדל, שוב פעם זמן פציעות, ובקצה ירידת ליגה. עצוב מאוד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
1,165 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.