קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – מי השר שנמצא?
אה, שר האוצר. לא ראיתי, חשבתי שהוא יצא. חבריי חברי הכנסת, צריך להגיד ביושר: מדינת ישראל בשנת 2026 נמצאת באובדן שליטה בכל החזיתות. זה לא קיטורים של האופוזיציה, זאת המציאות, מציאות כואבת, ואין מקום טוב מהכנסת שבו צריך להגיד את הדבר הזה.
אנחנו מאבדים שליטה בצפון, אנחנו מאבדים שליטה מול איראן, מול החיזבאללה; הממשלה מאבדת שליטה מול הפשיעה המשתוללת. הממשלה גם לא הצליחה להחזיר את הביטחון האישי כפי שהיא התחייבה לפני כמעט כארבע שנים. הממשלה, שמתגאה בזה שהיא השלימה קדנציה שלמה של ארבע שנים, באף סקר, באף סקר מזה שלוש שנים לא מצליחה להגיע לרוב בבית הזה ולא מגרדת אפילו 52 מנדטים. אפשר כמובן לשמוע את להקת הליקוקים שמספרת על זה שהממשלה תמשיך להיות בשלטון. לא. הממשלה הזאת תחלוף, וכמה שיותר מהר זה כמה שיותר טוב.
הממשלה, במשך שנתיים וחצי מאז 7 באוקטובר לא מסוגלת לקחת אחריות על 7 באוקטובר. לא שמענו את המילה אחריות מאף שר, כולל ראש הממשלה.
אדוני היושב-ראש, לפני כמה ימים יצא לי להשתתף בפאנל במכינה קדם-צבאית. היו נציגים של כל מיני מפלגות – מפלגות חדשות, מפלגות קיימות. בכוונה לא איכנס לשמו של המקום, אבל אני אגיד מה שאמרתי בדברי הפתיחה שלי. פניתי לתלמידי המכינה, שהם בגילי 18–19, ואמרתי להם: בעוד כמה חודשים, פחות משנה, אתם תתגייסו לצבא ההגנה לישראל. המדינה תפקיד בידיים שלכם נשק, והיא תפקיד גם אחריות על המדינה. אתם תגנו על המדינה, אתם תהיו חיילים, מפקדים, קצינים, והדבר הראשון שאתם תלמדו בצבא זה המילה אחריות. ולצערי, המילה אחריות לא קיימת היום בכנסת ישראל, ובפרט בממשלת ישראל. אז אני מבקש, אמרתי לתלמידי המכינה, שאת המושג הזה, אחריות, תשמרו גם אחרי שתסיימו את השירות הצבאי שלכם, ואני מאחל לכם שעם המושג הזה תגיעו גם לבית הזה מתישהו ותשנו את המצב.
הממשלה, שחושבת רק על ההישרדות הפוליטית, במקום לדבר על הכרעה, במקום לעסוק בהכרעה, הממשלה הכושלת הזאת מדברת במושגים של דחייה: נדחה את הסכסוך, נדחה את הפתרון. מה לעשות, נצרנו אש על פי בקשת הנשיא טראמפ. כותרת בערוץ שמלקק לממשלה: הפסקת אש לפי בקשתו של הנשיא טראמפ. אבות האומה מתהפכים בקברם כשהם שומעים דבר כזה.
מנחם בגין אמר פעם לנשיא רייגן: אל תלמד אותי מה זה שואה כשאתה מדבר איתי על מה שקורה בלבנון. אפילו נתניהו ידע להגיד לא לנשיא האמריקאים. גם בשנות התשעים הוא ידע להגיד לא. הרי הוא התגאה שהוא נסע לקונגרס ודיבר בניגוד לעמדתו של אובמה. אז מה קרה היום? מה קרה היום שאתם לא מסוגלים להגיד: לא, אדוני הנשיא טראמפ, עם כל ההערכה והאהבה כלפיך, אתה לא תחליט במקום ממשלת ישראל? בשביל מה הקמנו מדינה? בשביל מה אנחנו בוחרים בממשלה ובכנסת, בשביל שהנשיא טראמפ יצייץ כמה פעמים ביום? מאפס עד 180 מעלות, זאת הסקאלה של הציוצים. אז יש כאלה שאומרים: מה, אתה עוד לא הבנת? זה הנשיא האמריקאי, ככה הוא.
אני אוהב את הנשיא הזה, מעריך את הנשיא הזה, מודה לו על כל מה שהוא עושה למדינת ישראל ולעם היהודי במיוחד. אבל, אדוני הנשיא, אתה היית צריך לשמוע מראש ממשלת ישראל משפט פשוט: תודה, הנשיא, עד כאן.
לא, לא אמרתי Don't. Don't אמר הנשיא ביידן.
ביידן אמר Don't. ואגב, ה- Don'tהזה גם הציל אותנו ב-7 אוקטובר.
אני מניח שמתישהו, אני בטוח שמתישהו ייחשפו פרוטוקולים של הישיבה הראשונה, ושר האוצר כבר חשף חלק מהדברים, הוא דיבר על הדברים: חשבנו לעשות תרגיל הטעיה, לא ידענו מה, לכן לא שלחנו כוחות. אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון, אבל אם השר ירצה, הוא יוכל להגיב. אני מניח ואני משער שבשעות הראשונות היו אובדן שליטה ופניקה מוחלטת, וגם ראינו מה היה כתוב על פניו של ראש הממשלה כשהוא הגיע בפעם הראשונה לכנסת, לוועדת החוץ והביטחון, ראינו את אובדן השליטה הזה. אז במקום להגיד ולקחת אחריות על 7 באוקטובר, הוא התחיל לחפש אשמים. ברור, כל העולם אשם. אז איפה אתה היית, אדוני ראש הממשלה?
אלפי משפחות במדינת ישראל עדיין מחכות לתשובה, ואדוני ראש הממשלה של 7 באוקטובר, אתה במשך שנתיים וחצי מסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית. אל תיתן לנו פה תשובות. תסתכל בעיניים של המשפחות – להן אתה צריך לתת תשובות על 7 באוקטובר. ואין תשובה טובה מזו של הקמת ועדת חקירה ממלכתית; לא ועדת חקירה פוליטית, ועדת חקירה ממלכתית. אתה לא מסוגל לעשות את זה, אז אל תדבר על אחריות.
כשאני מדבר על אובדן שליטה, בוודאי ובוודאי חשוב להזכיר גם את הסיפור של המערכה מול איראן. זה סיפור שהוא מצד אחד הצלחה מסחררת של כוחות הביטחון, של צה"ל, השב"כ, המוסד, אמ"ן, הטייסים הגיבורים וכל מי שקשור להישגים הצבאיים האדירים שהשיגו. ואז נשאלת השאלה האסטרטגית, בהנחה שמדינת ישראל השיגה את ההישגים האלה: כך רצינו לסיים את שתי המערכות האלה, את שתי המלחמות? איפה האסטרטגיה כאן? מהי התשובה האסטרטגית לעם ישראל ולאזרחי ישראל בנושא האיראני? מה, אתם רוצים להרגיל אותנו לסבבים, לטפטופים?
20 שנה זה מה שהיה עם עוטף עזה, 20 שנה יש טפטופים, וגם היום, אחרי 20 שנה, חמאס עדיין נמצא בעזה. מה, להזכיר לכם מה אמרתם אחרי 7 באוקטובר? חמאס לא יכול להמשיך להתקיים. נשמיד את האויב הזה, נחסל אותו. ואז מגיעה שרת התחבורה, חברה בקבינט, שתמיד מקפידה להגיד שהיא חברה בקבינט המדיני-ביטחוני – יותר חשוב לה מאשר ענייני התחבורה – ואומרת: מי בכלל הבטיח ניצחון מוחלט? מאיפה לקחתם את זה? מי הבטיח בכלל ניצחון מוחלט? שאלה לגיטימית. אה, מה פתאום? מה, מה פתאום, איזה ניצחון מוחלט? השאלה שצריך לשאול היום היא מי באמת מקבל החלטות – האם ההחלטות מתקבלות בירושלים או שההחלטות מתקבלות כנראה בוושינגטון?
אני רוצה להתייחס בהרחבה גם למה שמתרחש בצפון. אדוני היושב-ראש, ביום ירושלים שציינו כאן בכנסת, ונראה לי שניהלת את הישיבה, כאן ביציע הכבוד היו חיילי צבא ההגנה לישראל, ואז שאלתי אותם: מי מהחיילים ביקר במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון? מתוך עשרות חיילים שישבו כאן ביציע, אולי שניים, שלושה הרימו יד. מה, לא הייתם במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון, ביד לשריון, שם נמצא המוזיאון? ואז אמרתי, בגלל שחגגנו היום את יום ירושלים, שאלתי: מי מכם היה בגבעת התחמושת? הרי ביום ירושלים, במקום לדבר על המסלולים של הדגלים, שכל פעם עושים פרובוקציות כאלה ואחרות ומתגאים בזה שבירושלים אפשר להסתובב עם דגל, שזה מובן מאליו, אז תשלחו את האנשים האלה לגבעת התחמושת. אז אדוני היושב-ראש, הרימו יד אולי ארבעה חיילים.
אתה קולט את זה שלפני 59 שנה - - -
אתה מבין שזה כישלון של ההנהגה, של המדינה ושל הממשלה?
אבל למה אני אומר שחשוב לבקר בשני המקומות האלה דווקא ביום ירושלים? כי בגבעת התחמושת אתה לומד את הגבורה של חיילי צה"ל בשחרור ירושלים, ואכן ניצחנו במלחמה הזאת, כי שחררנו את עיר הבירה, ובמוזיאון הלוחם היהודי אתה לומד על המושג הכרעה. נראה לי שהם מתרגשים מהמושג הכרעה.
אפשר בחוץ לעשות את זה. לא חייבים לדבר.
אני חוזר לגבעת התחמושת ולמוזיאון הלוחם היהודי בלטרון. שם אתה יכול ללמוד על הכרעה צבאית. מה אני לומד מהסבבים מול לבנון בצפון? החל מ-1978 – חלקנו בכלל לא נולדנו; אני נולדתי ב-1980, אבל את ההיסטוריה אני כן למדתי – היו סבבים אחר סבבים, וסבבים וסבבים, ואף סבב כלל לא הסתיים בהכרעה. הוא יכול לצאת, אם הוא רוצה. אני אדבר, אין לי בעיה.
כל סבב בצפון החל מ-1978 הסתיים באמירה: נתנו מכה קשה, הכינו באויבים; לפני שהם יתקפו שוב, האויב יחשוב פעמיים. אז זהו, שלא. האויב לא חשב לא פעם ולא פעמיים, תקף ותקף, וגם מוכן להמשיך לתקוף שוב, משום שכל סבב שלא מסתיים בהכרעה, חוזר אלינו ובגדול, והמחיר שאנחנו משלמים רק יותר גדול, יותר יקר, וזה המחיר של חיילינו. ישראל משלמת בכל פעם בדם חיילינו את המחיר על זה שהסבב לא הוכרע.
היינו מאוד קרובים להכריע בסבבים האלה. אמרנו כאן – לפחות אנחנו בישראל ביתנו אמרנו, ראש המפלגה שלי, שר הביטחון ליברמן, אמר את זה: תושיטו יד לממשלת לבנון, אל תפסיקו את האש מול חיזבאללה. מה עשתה ממשלת ישראל? הושיטה יד באיחור של כמעט שלושה שבועות, והפסיקה את האש מול חיזבאללה. את שתי השגיאות בבת אחת. מה קיבלנו? קיבלנו גם היעדר הסכם עם לבנון, שמרגיע את כל העניין, קיבלנו את המשך האש מחיזבאללה, ו-18 אזרחי ישראל שילמו בחיים שלהם על "הפסקת האש" הזאת, 16 חיילים ושני אזרחים שהיו בשירות כוחות הביטחון.
במקום לקיים דיון אסטרטגי ולרתום את הגורמים הרלוונטיים למהלך אזורי שלם, ישראל וממשלת ישראל איבדו זמן יקר, ובסוף עשו את השגיאה הכי נוראית כשקשרו את הסכסוך מול חיזבאללה בלבנון לשיחות בפקיסטן בין האמריקאים לאיראנים. הרי כולנו יודעים שבתוך לבנון יש גורמים שלא סובלים את חיזבאללה; שיש גורמים שמוכנים לא רק לנקום בחיזבאללה, אלא גם מוכנים לשנות את המציאות. במשך שבועות ארוכים שמענו שתיקה. אתם יודעים מה זה לשמוע שתיקה רועמת? זה מה ששמענו מממשלת ישראל, שתיקה רועמת.
במקום להוביל, במקום ליזום, במקום לתכלל את האירוע בתוך לבנון מול חיזבאללה, קיבלנו רפיסות של הממשלה, היעדר ראייה אסטרטגית והפקדת ביטחונה של מדינת ישראל בידיו של נשיא אמריקאי שקודם כול מסתכל על מה שקורה בשיחות בפקיסטן, ואחר כך מצייץ ומודיע לעם ישראל על הפסקת האש, על זה שהוא אוסר על ישראל לתקוף בדאחייה, על זה שהוא קובע איפה ממשלת ישראל ואיך ממשלת ישראל תעביר לצה"ל את הפקודה על מלחמה בארגון טרור.
מה קיבלנו בסוף? לא הסכם ולא נעליים ולא כלום. קיבלנו עוד סיום של הסבב, ואין לי שום ספק שזה יחזור כמו בומרנג ובגדול בעוד זמן קצר. אני חייב להגיד שנתניהו יודע שזו פגיעה לא רק בריבונות שלו כראש ממשלה, זאת פגיעה גם בבייס שלו. אנחנו יודעים שהוא מאוד לחוץ כי אפילו אנשים שנאמנים לממשלה הזאת, לא מסוגלים להכיל את האירוע שבו אתה מאבד את הריבונות שלך ואתה כבר לא עצמאי בתהליך קבלת ההחלטות. הוא יודע שזה פוגע בו, הוא יודע שלא כך הוא רצה ללכת לבחירות. אבל יש פתרון: הוא צריך להפסיק לחשוב על המשפט שלו, הוא צריך להפסיק לחשוב על האינטרס האישי שלו; הוא צריך לנהל את מדינת ישראל, את ממשלת ישראל. לבוא לנשיא האמריקאי ולהגיד לו: אדוני הנשיא, אתה מנהל את האירוע האיראני, אני מכבד את זה, יחד התחלנו את המערכה. בנושא הלבנוני, אל תתערב לנו. זאת המציאות העגומה, לצערי, שבה אנחנו רואים אובדן שליטה.
עם הדברים האלה התחלתי, וחשוב לי להרחיב בנושא הזה. כשאני מסתכל על מה שקורה בביטחון האישי במדינה הזאת, אני נזכר מה היה רק לפני חמש שנים. לפני חמש שנים, כשהקמנו ממשלה, כל שר עסק בנושאים שלו. באותה שנה שניהלנו את המדינה – תבדקו אותי, שהשר בן גביר יבדוק אותנו כמה רציחות היו במגזר הערבי, כמה פיגועים היו, כמה אנשים נרצחו, ושיבדוק את עצמו אחרי 7 באוקטובר. שישאל אנשים ברחוב אם הם חושבים שרמת הביטחון שלהם עלתה מאז שהממשלה הזאת הגיעה לשלטון או שהמצב שלהם מחמיר. פשוט מאוד, שאלה פשוטה לאזרח במדינה: אתה מרגיש יותר בטוח? שישאל את האנשים שעדיין בארץ, לא את אלה שעזבו לפורטוגל, לברלין, לאמריקה, לקנדה, לצרפת. שישאל את האזרחים שכאן.
יש לא מעט אזרחים ששוקלים לעזוב את המדינה בגלל מה שקורה ברמה האישית. אני כבר לא מדבר על הטילים האיראניים, על האיומים הנשנים וחוזרים של האיראנים. אני מדבר על הרמה הבסיסית של הביטחון, תחושת הביטחון של האזרח. האם האזרחים במדינת ישראל מרגישים יותר בטוחים עם הממשלה הזאת בכבישי ישראל? בפתיחת עסקים? בדרום או בצפון? האם יש חברות בנייה שמוכנות להעיד שהן לא משלמות דמי פרוטקשן? אני חושש שאף אחד לא יעז להגיד את זה, גם אם הוא לא משלם, כי מהר מאוד יבואו אליו וידרשו שישלם דמי פרוטקשן. זאת אנומליה שחברת בנייה לא משלמת דמי פרוטקשן. אז גם כאלה שאולי במזל לא משלמות ומפחדות להעיד ולהגיד: אצלנו יחסית בסדר, כי מהר מאוד הן ימצאו את עצמן מול איזה ארגון פשיעה שפשוט יציב להם חברת שמירה ויגיד: אם אתה לא לוקח את חברת השמירה שלנו, אז האתר שלך יישרף. האם השר בן גביר יכול להגיד שבצפון או בדרום ניתן לפתוח עסק בקלות בלי לשלם דמי פרוטקשן?
אם השר בן גביר יספר על כמות הנשקים שהוא מחלק בתשובה על השאלה הזאת, אז כנראה שהשר בן גביר לא מבין מה זה דמי פרוטקשן ועם מה מתמודדים מאות אלפי אזרחים במדינה; במיוחד אלה שפתחו עסק ורק רוצים להרוויח בכבוד, לשלם את המיסים, להתפרנס, לחזור הביתה בשלום, לגדל את הילדים בנחת, ולא לקבל חלילה כדור אחרי שמאיימים על העסקים שלהם.
זאת המציאות בשנת 2026. זאת המציאות של מדינת היהודים. אני מניח שלא על המדינה הזו הרצל חלם כשהוא דיבר על חזון המדינה. אין לי ספק שהציבור יעניש את הממשלה הזאת, אני משוכנע בזה. אין לי ספק שאנחנו נחליף את הממשלה הרעה הזאת ואין לי ספק שאנחנו נקים ממשלה שבאמת תהיה ציונית, ממשלה שתעביר חוק גיוס לכולם. לא ממשלה שתקדם חוקים עוקפי בג"ץ, חוקים שנותנים רק למי שנמצא ליד הצלחת.
אין לי ספק שהממשלה שתקום כשנקים את הממשלה תדאג לכלל אזרחיה. נדאג גם לאזרחים שלא יצביעו לנו. זו תפקידה של הממשלה, לדאוג לאזרחי המדינה. לחבר כנסת יש פריבילגיה לייצג את הציבור שהצביע לו. לשר אסור לחשוב על הציבור שהצביע לו. שר חייב לחשוב על כולם, וזה ההבדל בין שר לחבר כנסת. חבר כנסת יכול לקדם חוקים לטובת הציבור שהצביע לו, ושר בממשלה, בממשלת ישראל, חייב לדאוג לכלל האזרחים, גם לכאלו שלא הצביעו עבור הממשלה הזאת. וזה ההבדל הקטן.
כנראה שבממשלה הזאת אין את ההבנה שממשלה צריכה לדאוג לאזרחים, ולא רק לציבור המצביעים, אחרת אין לי הסבר לשטף של החוקים הסקטוריאליים האלה שבאים ודואגים רק לשרידותה הפוליטית של הממשלה הזאת. אז עוד שבוע הרווחתם, עוד חודש הרווחתם. וואו, ממש וואו. הצלחתם לסיים את הקדנציה השלמה, שמתוכה כמעט שלוש שנים מלחמה. אני מניח שאם לא הייתה מלחמה ב-7 באוקטובר, מזמן כבר הייתם הולכים הביתה.
אנחנו נדאג להקים ממשלה שתהיה ממשלה ציונית, שתקים ועדת חקירה ממלכתית, שתטפל ביוקר המחיה. ממשלה שתעבוד למען הציבור. כשאני מדבר למען הציבור, אני מתכוון קודם כול לאזרחים שמשלמים מיסים, שמשרתים בצבא, שמגנים עלינו. קודם כול מגיע להם, קודם כול מגיע לציבור הזה. זה לא שליש, שליש, שליש – זה אותו שליש, אפילו פחות משליש. זה פחות משליש.
במקום זה, אנחנו רואים כל מיני הצעות, חקיקה שתקטין את שוק העבודה. אנחנו שומעים פה איומים: אם אתם לא תעשו ככה וככה, אז אנחנו נדאג לעשות חוקים שהם בניגוד להנחיות בג"ץ. ברור, בג"ץ – אפשר לתלות עליו את כל הכישלונות שלכם. ברור, מי יבדוק? מי יבדוק בכמה פעמים בג"ץ התערב בחקיקה? נכון, לא נכון, דבר בביטחון, זה מה שאתם עושים.
אבל כשאתם ניצבים מול העובדות, אין לכם תשובות. לראש הממשלה של 7 באוקטובר אין תשובות. הוא לא מסוגל לעמוד מול התקשורת הישראלית – אני מדגיש: לא תקשורת אמריקאית, תקשורת ישראלית – ולהשיב על השאלות הקשות של העיתונות, שהיא עדיין חופשית, עדיין עיתונות חופשית. עיתונאות שיודעת לשאול שאלות קשות. במקום זה, שרים בממשלה הכושלת בוחרים להשתתף בקמפיינים נגד התקשורת, מעבירים חוק שיהרוס את התקשורת החופשית.
אפרופו חוק התקשורת, יהיו לנו עוד שעות רבות שנתייחס לחוק הזה. חוק שיחסל את התקשורת החופשית במדינת ישראל. חוק שמבזה את הכנסת, שמבזה את העיקרון של הפרדת הרשויות. חוק שלחברי הקואליציה אין מושג על החוק הזה, שהם כמו ניצבים ותוכים יבואו להצבעה בוועדה לחוק התקשורת, ירימו יד וישאלו אותם על מה בדיוק החוק? הם לא ידעו לענות, כי הם לא השתתפו במשך חצי שנה בדיונים כל כך חשובים.
אז בוודאי שהממשלה הזאת תרד מהבמה בעוד מספר חודשים. הממשלה שאנחנו נקים תהיה ממשלה שאכן תעבוד למען הציבור, תחזיר את השפיות; ממשלה שתקדם את מדינת ישראל קדימה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית. תודה רבה.
2,392 מילים של יבגני סובה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.