חצי שעה. נדמה לי שעשר, לא?
אני רוצה את זה בכתב. שוסטר – עשר.
אוקיי. אדוני היושב בראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אני מבקש להתנגד בראשית הדברים להצעת החוק להוצאת מח"ש ממערכת הפרקליטות ולהפיכתה לגוף עצמאי בעל סמכויות תביעה נפרדות ממוקמות ת"פ, במידה רבה, השר, שר המשפטים.
אני מבקש להבהיר: אין כאן ויכוח על הצורך בביקורת אפקטיבית על המשטרה. במדינת חוק דמוקרטית שוטרים מחזיקים בסמכויות חריגות: סמכות לעכב, לעצור, להפעיל כוח ואף להשתמש בנשק. דווקא משום כך או בגלל זאת חייב להתקיים מנגנון בקרה, כולל חקירה, חזק, מקצועי ואפקטיבי כאשר עולה חשד לביצוע עבירה של שימוש לא נאות בסמכויות, בכוח לא מידתי, על ידי שוטר.
השאלה איננה האם מח"ש צריכה להיות עצמאית; השאלה היא עצמאית ממי ובאילו נסיבות. חשוב לדייק בטענות שמושמעות גם בעד החוק. תומכי החוק אינם טוענים שמח"ש כפופה למשטרה שאותה היא חוקרת. הם יודעים היטב שמח"ש פועלת מחוץ למשטרה, במסגרת משרד המשפטים. היא הוקמה בדיוק כדי למנוע מצב של שוטרים חוקרים שוטרים. הטענה שלהם היא אחרת. הם אומרים שמח"ש כפופה לפרקליטות ולכן אינה עצמאית דייה לקבל החלטות שנוגדות את עמדת הנהגת מערכת אכיפת החוק.
זו טענה לגיטימית, צריך לומר, וראוי להתמודד איתה בכבוד וברצינות. אבל אם מקבלים את נקודת המוצא הזו, המסקנה המוצעת בחוק שגויה, מפני שהשאלה איננה אם מח"ש תהיה כפופה לגורם כלשהו – כל גוף שלטוני פועל בתוך מסגרת של אחריות, פיקוח וסמכות. השאלה היא מה סוג הפיקוח הרצוי ומי רצוי שיקיים את הפיקוח.
אני סבור שפיקוח מקצועי, משפטי, עדיף לאין שיעור על פיקוח או השפעה שיש בהם כפיפות במידה רבה לדרג פוליטי. הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה אינם מושלמים; אפשר לבקר את החלטותיהם, לחלוק עליהן ואף לדרוש תיקונים ושינויים. אבל הם מחויבים, על פי האתיקה הבסיסית שלהם, לפעול על פי אמות מידה מקצועיות, על פי הדין, על פי פסיקת בתי המשפט, על פי כללים אחידים החלים על כלל אזרחי המדינה.
ראוי לציין כאן את העליהום המוטרף, הספקולטיבי, שמתקיים כנגד מערכת שלטון החוק, הייעוץ המשפטי והשפיטה – דברים איומים ונוראיים שקורים אך ורק משום ההיבטים הפוליטיים שדוחפים לכך.
לעומת זאת, הדרג הפוליטי פועל מטבעו בזירה של אינטרסים ציבוריים, לחצים קואליציוניים, מאבקים פוליטיים ושיקולים אלקטורליים, שיקולים לגיטימיים בניהול מדיניות, אך הם אינם השיקולים שצריכים להשפיע על גוף חקירתי ותביעתי. לכן, גם אם יש מי שסבור שמח"ש זקוקה לעצמאות רבה יותר, אין בכך כדי להצדיק את העברת מוקד הכוח מגורמים מקצועיים לגורמים פוליטיים. להפך, דווקא כאשר מדובר בגוף שחוקר עבירות פליליות ומקבל החלטות בעלות השלכות מרחיקות לכת על זכויות אדם, על חירות, על אמון הציבור, חשוב להבטיח שמרכז הכובד יישאר מקצועי, משפטי, ממלכתי, ולא פוליטי. זאת הנקודה העיקרית שבעייתית בחוק שמוגש כאן, ואני כבר אומר, אם הוא יעבור, הוא יצטרך להשתנות בהמשך.
אך מעבר לשאלת העצמאות, יש כאן סוגיה נוספת, של הקוהרנטיות של מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל, של האחידות, של הנורמות האחידות. היום, כאשר אזרח מן השורה חשוד בעבירה פלילית, כאשר שוטר חשוד באותה עבירה בדיוק, שתי החקירות מתקיימות בתוך מסגרת תביעתית אחת, תחת אותן נורמות; אותם עקרונות משפטיים, אותם מבחנים ראייתיים ואותם סטנדרטים של אכיפה מנחים את קבלת ההחלטות. זה עקרון יסוד של שוויון בפני החוק. החוק הפלילי במדינת ישראל הוא אחד. דיני הראיות הם אחידים. באמות המידה להגשת כתב אישום צריכה להיות אחידות. אסור שתיווצר מציאות שבה קיימות שתי מערכות תביעה נפרדות, אחת לאזרחים ואחת לשוטרים. שוטר אינו מעל החוק וגם אינו כפוף לחוק אחר.
כאשר אזרח נחשד בתקיפה וכאשר שוטר נחשד חס וחלילה בתקיפה או בשימוש לא ראוי בסמכויות שבידו, השאלה אם יוגש כתב אישום צריכה להיבחן לפי אותם מבחנים. כאשר אזרח נחשד במרמה וכאשר שוטר נחשד באותה עבירה, צריכה לחול עליהם אותה מערכת של כללים. דווקא משום שאנחנו דורשים משוטרים רמה גבוהה של אחריות, אסור לנו ליצור מצב שבו הם נבחנים במסגרת תביעתית נפרדת, בעלת מרכז כוח אחר ושיקולים מוסדיים משלה.
הצעת החוק עלולה להוביל בהדרגה לפיצול של מערכת האכיפה, לא משום שמישהו מבקש את זה במפורש אלא משום שזו טבעה של מערכת נפרדת – היא מפתחת סדרי עדיפויות משלה, פרשנויות משלה ולעיתים גם מדיניות משלה. מדינת ישראל זקוקה למערכת אכיפה אחת, קוהרנטית, אחידה, שוויונית. אזרחי ישראל זכאים לדעת כי אותם כללים חלים על כולם.
אמון הציבור לא נבנה באמצעות שינויים מבניים ארגוניים; אמון הציבור נבנה כאשר ההחלטות מתקבלות באופן מקצועי, עקבי, שקוף ונטול שיקולים זרים. אם יש צורך לחזק את מח"ש, נחזק אותה. אם יש צורך להוסיף משאבים, נוסיף. אם יש צורך לשפר נהלים, להרחיב סמכויות חקירה או לחזק את מעמדה המקצועי, נעשה את זה. אבל אין הצדקה לעשות את זה במחיר של החלשת הקוהרנטיות של מערכת אכיפת החוק ובמחיר של הגדלת ההשפעה הפוליטית על גוף חקירה רגיש.
בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, הבחירה העומדת בפנינו אינה בין עצמאות לבין כפיפות. הבחירה היא בין פיקוח מקצועי משפטי לבין השפעה פוליטית מוגברת. אני מאמין שמדינת ישראל צריכה להעדיף את המקצועיות על הפוליטיקה, את הממלכתיות על האינטרס הרגעי ואת האחידות באכיפת החוק על פני פיצול מוסדי מיותר.
לכן אני קורא לחברי הבית לדחות את הצעת החוק, לשמור על עצמאותה המקצועית של מח"ש בתוך מערכת אכיפת החוק הממלכתית ולהבטיח שגם בעתיד תהיה בישראל מערכת חוק אחת, שוויונית, מקצועית ואחידה לאזרחים ולשוטרים כאחד.
ובהמשך לזמן שאתה מעניק לי באדיבותך, היושב-ראש, חברי, שכני ורעי - -
- - אני רוצה לומר מילה באשר למציאות שמתהווה כאן בשבועות האלה, שבועות הסיום של הכנסת הזו, של הכנס הזה, של המושב הזה. אני רוצה לומר לך ולחברים אחרים שתומכים בשרשרת של חקיקה: זה לא ילך. זה לא ילך. זה לא יתכנס. הפרויקט הזה, המשותף, של קיבוץ עם ישראל חזרה בארצו בכיוונים שאנחנו מזהים כרגע – זה לא ילך, גם אם נתאמץ מאוד. יש לנו קבוצה גדולה שאומרת: נתגייס גם אם נמות, וקבוצה אחרת שאומרת: נמות ולא נתגייס. זה לא ילך. זה לא מתחבר. אפשר ככה לנסות לדלג מעל מכשולים כאלה ואחרים, טקטיים, של שנה ועוד שנה. זה לא ילך.
אני לא מהאנשים שבאים חס וחלילה ממקום של שנאה. אני מכיר בכך שיש ציפורי נפש אמיתיים, אותנטיים לחלוטין, שהם לא כרוכים בפחד או מרצון להשתמט, אלא ציפורי נפש שמבוססים על תרבות, על אמונה אמיתית. יש ציפורי נפש אחרים, של הציבור הלאומי, והבעיה היחידה – שזה לא מתכנס. זה הולך לקראת פירוק. יש המון מתחים אחרים, אבל המתח הזה שאנחנו מזהים כרגע, תחת המלחמה הכבדה, הוא הקשה ביותר, הוא המשמעותי ביותר, הוא ארוך הטווח, הוא ההיסטורי, והוא זה שיסמן חס וחלילה את הכישלון הגדול של החיים ביחד.
הציבור הלאומי הוא ציבור שהוא אינו אחיד בעיקרון – יש בו סוציאליסטים וקפיטליסטים, ומזרחים ואשכנזים, וליברלים ושמרנים, וניצים ויונים, וחרדים לארץ ישראל השלמה ורודפי שלום כפי שהיו בגין ורבין, ומאמינים באלוהים, ואנשים הומניסטים. אבל הם כולם אוחזים בקודקס אחד משמעותי ביותר של הבנה שאנחנו, את הישות המשותפת הזו, אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, צריכים לשרת ביחד, בביטחון ובמוסדות הקהילתיים שלנו בשירות לאומי אחד. ומי שלא יצטרף לכך, יהיה אחראי חס וחלילה לפירוק גדול של העשייה המשותפת שלנו. תודה.
1,086 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.