קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היו"ר. כן, טוב, מה? התכנסנו להצביע על העברת הסמכויות ממשרד הפנים לראש הממשלה. אמרו לנו שמדובר כאן בצורך של מלחמה, בגלל זה התכנסנו כאן ופתחנו את המליאה. אבל בואו נודה על האמת: מדובר בצורך פוליטי, לא בצורך של מלחמה. למה בעצם אין שר פנים? בגלל בעיות פוליטיות אין שר פנים, אחרת לא היה צריך להעביר פה את הסמכויות לראש הממשלה. ראש הממשלה לא יכול להיות השר כי יש לו את המשפט הפלילי, ושר לא יכול, הרי, להיות תחת כתב אישום. אז אין לנו שר פנים. צריך לפרק את המשרד כל פעם מחדש, לשמור את זה לש"ס ולמפלגות אחרות, אם הם ירצו לחזור בחזרה לממשלה, אם יהיה כאן את חוק הפטור מגיוס. אז להגיד שזה קשור לצורכי מלחמה זה שקר.
אבל בואו שנייה נחשוב: אין לנו שר בריאות, אין שר רווחה ואין שר עבודה. אם לא צריך את המשרדים האלה, בוא נסגור. אתה יודע כמה כסף זה היה חוסך למדינת ישראל? אפשר היה לקחת את הכסף הזה של המשרדים המיותרים, יחד עם הכספים הקואליציוניים, שזה 5 מיליארד ששר האוצר הולך להביא ממש בימים הקרובים לאישור – אפשר היה לקחת את כל הכסף הזה ולהשקיע במפונים ששוב יש לנו, בפצועים, בהלומי הקרב. אפשר היה להשקיע אותם בכל אותם מורים שנאלצים להישאר בבית, ועכשיו, על פי המתווה החדש, יקבלו רק חלק מהכסף וחלק מהשכר שלהם.
5 מיליארד שקלים הכספים הקואליציוניים, שחלק מהם כמובן הולך ללימודים לחרדים שלא מלמדים שם ליבה, כן? אפרופו מה ששמענו קודם לכן על העתיד של מדינת ישראל. ולמה, אני שואלת, צריך לתת לשני באמת גיבורי-על – אנחנו עם של גיבורי-על, ואללה, בממשלה הזו יש לנו כמה גיבורי על באמת יוצאי דופן; באמת, יכולות מטא-פיזיות מטורפות. כי אם יש לנו את מר לוין וחיים כץ, שניהם יכולים להחזיק כל אחד ארבעה–חמישה משרדי ממשלה, אז ואללה, יש להם יכולות שאפשר לנצל לעוד כמה דברים. דבר מטורף.
לא צריך, יש לנו את חיים כץ ולוין. ניתן להם כבר את כל המשרדים, הם יכולים לג'גל עם ארבעה-חמישה במלחמה מול איראן, שזה היה הפחד הכי גדול שלנו כל החיים האלה. אז למה צריך כל כך הרבה? למה צריך את שר המורשת? למה צריך את אורית סטרוק עם האסטרטגיה הלאומית, לא יודעת איך נקרא המשרד שלה? באמת, דבר מטורף.
תראו, בסוף צריך לומר רגע את האמת. הממשלה פשוט הפסיקה לראות בציבור את מי שהיא צריכה לשרת ומתחילה לראות בו מין סוג של מכשול. הציבור בזמן הזה – הס. אסור לו לקטר, אסור לו לפתוח את הפה ולהגיד שקשה לו. אסור לו, כי אחרת הוא בוגד, אחרת הוא חלש, נפולת של נמושות. גם כשמתים אסור לו להגיד שכואב. גם כשנופלים, גם כשנפצעים, גם כשזה כבר שלוש שנים, גם כשאין לו כסף, גם כשהילדים בוכים, גם כשהפוסט-טראומה מרימה את הראש. אסור להגיד שקשה, הדבר הזה הוא חולשה. אנחנו צריכים כל הזמן להיות דבקים במטרה, לעמוד כגיבורי-על גם בזמנים הקשים. ובאמת אנחנו עם של גיבורי-על. אז לא מגיע לו, לעם הזה, שיתייחסו אליו כאל כזה? שהשרים יתייחסו אליו באותה מידה של אחריות, של מנהיגות שהציבור עצמו מפגין? זו לא יריקה בפרצוף? למה הוא צריך לסבול? ואנחנו נעשה את זה, אנחנו יודעים להחזיק.
רק מילה אחרונה לפני שאני הולכת: הדבר המדהים ששמעתי, אותה שרה שבזמנו היה לה חשוב לבער את החמץ ועכשיו היא בכלל מתגאה בזה שהיא רוכשת פחי אשפה – איזו תחתית של אשפה, מה שהיא עשתה עכשיו, איך מכרה את הריבונות לנשיא ארצות הברית, הריבונות של מדינת ישראל. הדבר הזה הוא בלתי נסלח, והיא – אוי ואבוי. היא סמל של הממשלה הזאת. תודה.
559 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.