קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. חבריי חברי הכנסת, אני חייבת להגיד, בשבוע האחרון עשיתי הרבה מאוד ראיונות לתקשורת הבין-לאומית; אני עושה את זה כבר הרבה בשנתיים האחרונות. אני חושבת שהיה מאוד יוצא דופן לראות את העמידה האיתנה של הרבה מאוד מחברי האופוזיציה כלפי הזירה החיצונית מחוץ למדינת ישראל בהגנה על צדקת דרכנו מול איראן וצדקת המלחמה הזאת. אני יודעת שאני עשיתי את זה ביתר שאת, וכשאני מדברת החוצה, מחוץ לזירת מדינת ישראל, אני רואה בעצמי שגרירה ונציגה של המדינה. אני חושבת שגם מגיעה מילה טובה ליו"ר האופוזיציה שעשה בליץ ראיונות אין-סופיים בתקשורת הזרה כדי להגן על המלחמה הזאת, ומותר לאנשי הממשלה גם להגיד מילה טובה, לא יקרה כלום.
אבל כשאני מסתכלת רגע פנימה לתוך הזירה שלנו, בתוך הבית בישראל, קורים פה כל מיני דברים שהם קצת מוזרים יש לומר. נתחיל מעצם הדיון הזה. אנחנו מעבירים סמכויות של שר הפנים לראש הממשלה. ואני שואלת: בעת מלחמה כזאת – באמת, אנחנו באיזה אירוע היסטורי בסדר גודל – לא מגיע לנו שר פנים במשרה מלאה שיטפל בכל הנושאים הדחופים והאקוטיים לאזרחי המדינה, שכרגע יש לטפל בהם? אבל אני שמה את זה רגע בצד.
שמעתי קודם את חברת הכנסת מירב כהן מתייחסת לנושא של משרד החינוך. אני חייבת להגיד, כאימא לילדה בתיכון, שבאמת הייתי המומה. אני גרה בבניין שאין בו ממ"ד, ואנחנו רצים למקלט הרבה מאוד פעמים. ביום רביעי בלילה, בין 02:00 ל-4:30, ירדנו למקלט. באמת, אני הפסקתי לספור בשלב מסוים – עלינו, ירדנו, עלינו, ירדנו. מה שנקרא, הלך הלילה. ב-9 בבוקר המחנכת מתקשרת אליי: למה היא לא בזום? תגידו לי, זה אמיתי? זה הגיוני שילדים שכל הלילה רצו למקלטים שעתיים וחצי ברצף, בבוקר כבר מחויבים להיות בזום? ורושמים להם חיסור, כי הם לא עלו לזום.
באמת, זה כאילו ניתוק מהמציאות. אני מחברת את זה רגע למתווה של משרד החינוך, ואני אומרת את הדבר הבא: עזבו את זה. אתם יודעים, הייתי בעבר יו"רית הנהגת הורים, והתעסקתי הרבה מאוד במיגון בבתי הספר ובזמנים שיש לרדת למקלטים. בסוף צריך להבין, אלה מאות תלמידים שצריכים לרוץ במדרגות, בצורה נורא נורא מסודרת, למרחבים מוגנים. דמיינו לעצמכם שכדי שהילדים האלה ילכו לבית ספר, ברשויות שנתתם להן את האופציה לבחור, הם צריכים להגיע לבית הספר, לחזור מבית ספר. זה אומר אוטובוסים, זה אומר שהם על הכבישים. אז אם יש התרעה, כל האוטובוס ירד וישתטח על הכביש? מי ייקח סיכון כזה על הילדים שלו? אני לא אגיד לבת שלי שהיא תסכן את החיים שלה עכשיו באמצע מלחמה עם איראן, עם טילים, כדי ללכת לבית ספר. מישהו פה איבד את הפרופורציות. חיי האדם מבחינתי זה מעל הכול. אז יש את הנושא הזה.
כמובן, יש את מתווה העבודה, שחברי יוראי התייחס לזה עכשיו, שהוא גם מבולגן ונורא קשה להבין את המתווה. אבל זה גם מנותק, באמת. כמה מכם ראיתם סרטונים באינסטגרם שהורים שמים בקבוק ליד התינוק ואומרים לו: אני הולך לעבודה, תסתדר? בחייאת, בואו רגע נתחבר למציאות עצמה.
ואני רוצה רגע לחבר את זה לעוד דבר. היום בבוקר הגעתי לדיון בוועדת הכלכלה. שאלתי את עצמי: רגע, אנחנו לא במלחמה עם איראן? דיון בוועדת הכלכלה על עידן פלוס, שזה כן קשור לחוק השידורים; עוד פעם הטבות לערוץ 14. בעוד שאני מזכירה לכולנו בחודשים האחרונים את הקמפיין נגד שירות נשים בצה"ל – זוכרים את הקמפיין הזה? אני זוכרת. אני התגייסתי שנתיים אחרי בג"ץ אליס מילר. כשאני התגייסתי לחיל האוויר – שירתי כקצינה הרבה שנים – זה היה חדש, נשות צוות אוויר. זאת הייתה דרך שהיינו צריכים לסלול אותה. לקח זמן עד שנשים השתלבו. ועכשיו, בזמן שהן תוקפות שם באיראן, הטייסות והנווטות, ומגינות עלינו, ועושות את זה, אנשים מדברים נגד שירות נשים. לא הצלחתי להבין את הדיסוננס המטורף הזה. והיום בבוקר הייתי בדיון, שלא הבנתי איך הוא קשור למלחמה. איך עכשיו דיון, שלא קשור לחירום, לא קשור להסדרים, לא קשור לתקציב, מתנהל בזמן מלחמה, כדי שוב פעם להעביר הטבות שנולדו בחטא על ידי שר התקשורת אחרי 7 באוקטובר כי הוא נתן הוראה שלא בסמכות.
נכון שכלפי חוץ אנחנו מגינים על מדינת ישראל, ונמשיך לעשות את זה בגאווה רבה, אבל כלפי פנים מישהו צריך להסתכל על מה שקורה פה, כי הגיוני זה לא. תודה.
649 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.