הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה. קודם כול נשלח חיזוקים לחיילים והחיילות שלנו, הגיבורים, שבזכותם אנחנו כאן. אני משתתפת בצער המשפחות שאיבדו את היקר מכול. לעולם, לעולם הם יהיו הגיבורים שלנו.

אני רוצה לדבר על העובדה שהממשלה הזאת החליטה לפתוח את המשק, את שוק התעסוקה, באבחה אחת, מבלי לקחת בחשבון את מערכת החינוך. ההחלטה הזאת, שהתקבלה בפזיזות, מלמדת על ניתוק רגשי מאוד מאוד גדול מהציבור. זה שם משפחות רבות במצב שהוא בלתי אפשרי. אני יכולה לספר מהמקום האישי שלי: לי יש בבית שלושה ילדים מתוקים מתחת לגיל 14, שבאמת חטפו, כמו כל בני הנוער והילדים בישראל, את השנים הכי קשות של מלחמות וקורונה, כבר הרבה מאוד זמן. גם אישי עובד במשרה מלאה וגם אני, וזה שם אותנו במקום שהוא בלתי אפשרי.

עכשיו, ברוב המשפחות כשנדרשים לקבל החלטה מי תקריב את העבודה שלה, את העשייה שלה, את הקריירה שלה, לטובת המשפחה, בסוף זה יוצא שזאת האישה, זה עדיין המצב. והנשים משלמות מחיר יקר מאוד על זמני החירום האלה, הן האחרונות שמתייעצים איתן, והראשונות שמשלמות את המחיר. ראינו את הנתונים המקרו-כלכליים אחרי הקורונה, וגם אחרי המלחמה הראשונה, חרבות ברזל. ובכל מבצע אנחנו רואים אחר כך – כשהתותחים נרגעים, אנחנו רואים בעצם את הנתונים ואנחנו רואים שהנשים שילמו, שוב, את המחיר הכלכלי. כי בסוף, מישהו צריך להישאר עם הילדים, אי-אפשר להשאיר אותם לבד בבית, אי-אפשר להשאיר זאטוטים שייכנסו לממ"ד או למרחב מוגן לבד, הרי אף אחד לא חושב שזה אפשרי. בעצם זה שפותחים את שוק התעסוקה – ואפילו לא עשו את זה באיזושהי רגישות מסוימת, נגיד תפקידים שהם חיוניים לפתוח ותפקידים שהם לא חיוניים לא לפתוח – זה פשוט מקריס משפחות שלמות, פוגע מאוד בילדים, כי ההורים נמצאים במאבק תמידי, ופוגע מאוד במעמדן של הנשים. קשה מאוד להשתקם מזה אחר כך.

באמת, החיילים שלנו גיבורים, מי אנחנו שנעמוד פה ונתלונן. יש לי בני משפחה בלבנון בבוץ, כשאנשי חיזבאללה, כוח רדואן ממתין להם מעבר לפינה. ויש לנו טייסים וטייסות שבאמת פועלים בגבורה, אז מי אנחנו שנתלונן? ובכל זאת, אני חושבת שאחרי כמעט שלוש שנים של מגפה, של קורונה, ואו-טו-טו כבר יותר משנתיים וחצי של מלחמה, הייתי מצפה שלממשלה יהיה איזה גרף למידה, שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, שכשמוכרז מצב חירום, תהיה לנו תוכנית פעולה מסודרת ולא נחזור שוב על אותן טעויות העבר, וכל פעם נתנפץ בדיוק אל אותו הקיר.

הרי הסוגיה הזו שפתחו את שוק התעסוקה והשאירו את בתי הספר סגורים כבר קרתה, המחירים כבר שולמו, אז למה אנחנו לא מפיקים לקח? כשנערכים למלחמה לא צריך לחשוב רק על כלכלת חימושים – זה חשוב, אבל גם העורף והמצב שלו חשובים, כי אחרת לא יהיה לנו אורך נשימה. כשמתכוננים למלחמה צריך לחשוב על המיגון לקשישים, ועל המיגון לאנשים שלא יכולים להתנייד, ועל בתי הספר, ומה יעשה ילד שאין לו מחשב וכל השיעורים הם בזום.

זה גם חשוב, כי זה אורך הנשימה של העורף. לא רק לחשוב על תחמושת – זו ההכנה היחידה שנדרשת למלחמה. והפעם אנחנו אלה שבחרנו את התזמון של המלחמה. אנחנו ידענו על זה מראש, ויכולנו להיערך לזה. וזה שבחרנו שוב ושוב להתעלם מהסוגיות של העורף מלמד על סדרי עדיפויות מעוותים ועל ניתוק, ניתוק מעם ישראל. תודה.