הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, היום מורה מגוש עציון עשה זום לתלמידים שלו מתוך שירות המילואים שלו בעזה. עכשיו, מצד אחד, זה מצביע על מסירות, ודבקות, וחיבור, ואיזה יופי שהוא דואג לתלמידים אפילו משדה הקרב. ומצד שני, זה עקום בכל כך הרבה מובנים, כי מורה שנמצא כרגע בזום לא יכול לעמוד על המשמרת כמו שהוא צריך. הוא מול התלמידים שלו, והוא מילואימניק; הוא גם צריך להיות ממוקד במשימה. לא סתם חז"ל אמרו וחזר הרמב"ם שאדם שיוצא למלחמה צריך לפנות את ליבו ואת מעשיו מכל מה שנמצא מאחורה. מצד שני, כל הרעיון הזה של למידה מרחוק – בואו, האמת, כולם יודעים – הוא לא ממש עובד. זה לא באמת לימודים כשליותר משליש מילדי ישראל אין בכלל מחשבים בבית כדי ללמוד, ובעיקר כי בית ספר – את זה צריך לזכור – הוא הרבה יותר מספר. בית ספר זה מקום של מענה רגשי ושל שיח חברתי.

ולכן אני קורא כאן למשרד החינוך – תעזבו את הלמידה מרחוק. תשאירו אותה לנדבך מסוים. מצד שני, להחזיר את כולם במכה גם זה טיפשי, גם זה לא אפשרי. מה שצריך, וכבר עשינו את זה – חבל ששוכחים – זה לעבור חזרה ללמידה היברידית. מה זה למידה היברידית? לומדים בקבוצות קטנות, כאשר איפה שיש מקלט, או ממ"ד, אפשר לכנס קבוצה. דרך אגב, גם היום מותר, בחינוך הלא-פורמלי, עד 20 תלמידים. אפשר לשלוח מורים לביקורי בית במקומות שבהם בית הספר לא ממוגן. כבר עשינו את זה, כי מה התלמיד צריך? קודם כול להסתכל למורה שלו בעיניים, ואחר כך לפגוש את החברים שלו, שהוא לא ראה אותם כבר עשרה ימים. זה יותר חשוב מכל ספר מתמטיקה, אבל משרד החינוך עדיין שבוי באותה קונספציה של פדגוגיה מיושנת. מתווה הלמידה מרחוק הוא מצג שווא. הוא מזלזל בערך הלמידה, במעמד המורה, בחשיבות המפגש האנושי. למי שיש ילדים בבית בגיל בית ספר שכאילו לומדים יודע על מה אני מדבר. הרי זה לא באמת מרגיש כמו מורה, וזה לא תחליף למערכת חינוך. וכשמערכת החינוך מצטמצמת למסך, גם האחריות שלה נראית בהתאם, ושוב, זה לא פעם ראשונה – כבר שש שנים, מאז הקורונה בדיוק שש שנים, שאנחנו מכירים את האתגרים האלה. ולא התקדמנו הרבה מקצועית, אבל כן יש מה לעשות.

אז מה כן? קודם כול מפגש פיזי פנים אל פנים פעם או פעמיים בשבוע או בבית של תלמידים בקבוצה - - -

נכון, אסור שזה יקרה. אסור שמיליון וחצי תלמידים ייסעו באותו זמן. ולכן כמו בסבבים קודמים – משמרות, לא כולם ביחד. בחלק מהמקרים יותר בטוח שמורה אחד ייסע לשכונה או ליישוב ויפגוש 15 תלמידים בבית עם ממ"ד או במקלט או במבנה תנועת הנוער. ברור שלא להחזיר את כולם. מצד שני, גם לא להשאיר את כולם בבית.

הייתי אתמול בחיפה, יש רשויות מקומיות שכבר ערוכות לזה, שכבר בנו תוכנית עבודה, ראיתי אותה בעיניים: למידה פיזית בקבוצות קטנות, דינמיקה חברתית קבוצתית, ולמידה מרחוק כהשלמה, רק לצדדים הפדגוגיים נטו – שבינינו, הם פחות חשובים.

המצב הנוכחי הוא ללכת בלי ולהרגיש עם. ובוא נדבר על הפן הכלכלי שמשק שלם מושבת כי שלושה מיליון ילדים בבית, והורים לא יכולים לצאת לעבודה. אז מה, שיחות בווידיאו יחליפו את זה? אני אומר כאן: או מתווה היברידי, או שיש עוד אפשרות: להכריז עכשיו שחופשת הפסח התחילה, ולהחזיר את הימים האלה בחופש הגדול, שבועיים של למידה. לא יקרה שום דבר אם החצי הראשון של חודש יולי יוקדש ללמידה, אבל המצב הנוכחי, של "כאילו", הוא הגרוע ביותר. תודה רבה.