קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני שומעת את הדיונים בתקשורת ובמכונות הרעל ברשתות החברתיות ויש לי חדשות בשבילכם: אני לא התחתנתי עם הפצ"רית, ויושב-ראש ההסתדרות הוא לא אח שלי, והשרים שמואשמים בפלילים הם לא בני משפחתי, ויש לי חדשות בשבילכם – גם לא ראש הממשלה. אבל אני, כמו כל שאר אזרחי ישראל, מזועזעת עד עמקי נשמתי מתחתית בור השופכין שהגענו אליה. זה לא שמאל, זה לא ימין; זה פשוט ריקבון של מערכות. זה ריקבון שלא מגיע לחיילים שלנו, שלא מגיע ללוחמים שלנו, שלא מגיע לילדים שלנו, שלא מגיע לאזרחים שלנו, שלא מגיע להיסטוריה שלנו לא כעם ולא כמדינה.
במשך שנים נרמלו פה שחיתות, נרמלו פה ריקבון, נרמלו פה שוחד, נרמלו פה תרבות של סיגרים ומתנות ממיליארדרים ונרמלו פה תרבות של מינויים פוליטיים לא לפי כישורים, וכולכם פה יודעים על מה מדובר, אל תיתממו, אחד תמים אין פה; תרבות שבה מי שמפר את החוק ולא לוקח אחריות, גם לא מתפטר אלא תוקף את החוקרים, תוקף את בית המשפט, מתחמק מוועדות חקירה; תרבות של ריקבון של מערכות, שהפך להיות קרקס פוליטי של שמחה לאיד ומכונת רעל, בלי שנייה אחת של ביקורת עצמית או של התבוננות פנימה.
אזרחי ישראל מתבוננים והם נגעלים. הם נגעלים מהתרבות שהונחלה כאן, של כאוס, של ריקבון. אזרחי ישראל בשעתם הקשה, אחרי ותוך כדי המלחמה הארוכה והקשה ביותר בתולדות המדינה, כשהם עוד פצועים ומדממים, צופים בכל יום במצעד האיוולת, מראש הממשלה לשרים, לחברי הכנסת, פקידות בכירה של מואשמים בפלילים שצועדים להם, צועדים לחקירות, ונמאס להם. נמאס לאזרחים. נמאס מהבגידות באמון, נמאס מהקנוניות, נמאס מהשימון של המערכת, נמאס מהשחיתות ונמאס ממכונת רעל שלא רואה בעיניים.
חברי הקואליציה, במשמרת שלכם לא רק שקרה לנו האסון הנורא ביותר מאז השואה, במשמרת שלכם גם הגענו לשיא של ריקבון ושחיתות הגדול ביותר בתולדות המדינה. הגיע הזמן לסיים את זה. הגיע הזמן לסיים, הגיע הזמן לנקות.
הגיע הזמן לתקן, כי פשוט אין לנו ברירה, אדוני היושב-ראש. אין לנו ארץ אחרת. תודה רבה.
307 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.