קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני דווקא כתבתי נאום, אבל החלטתי שאני לא אקרא אותו, מפני שאני לא יודע, אני הולך עם הרגשה רעה כבר מהבוקר, כשראיתי את החוקים האלה. כי כשנכנסתי לכנסת ידעתי שאני לא נכנס לאיזשהו מקום, אתה יודע, אור לגויים. ידעתי שיש פה דילים ויש פה תככים, והכול בסדר במסגרת המותר. אבל אני חושב שהכנסת הזאת באמת עברה את הגבולות.
אני רואה כאן חוק שהחרדים רוצים לקדם אותו כבר הרבה מאוד שנים. שאלתי את גפני: תגיד, כמה שנים? הוא אמר לי: הרבה שנים, הרבה שנים אנחנו רוצים לקדם את החוק הזה. והם לא מצליחים, כי הליכוד התנגד לזה, הליכוד לא תמך בחוק הזה הרבה מאוד שנים. אבל לפתע פתאום צצה איזושהי הזדמנות פז. הרצון לרסק את התקשורת הישראלית באיזשהו חוק – שדרך אגב, לא עבר את הייעוץ המשפטי וברור שהוא לא כשר וברור שהוא כנראה ייפסל ולא משנה – הרצון לחרב את התקשורת הישראלית הוא כל כך גדול, שפתאום אומרים: אתם יודעים מה? אנחנו הולכים איתכם, אחרי כל כך הרבה שנים.
כמה מושחת יכול להיות המקום הזה, כמה נמוך הוא יכול להיות, שאנחנו מוכנים להקריב הכול, הכול, כל אחד בשביל האינטרס הפרטי שלו? וכל הדבר הזה, אדוני היושב-ראש, הוא על חשבון הציבור. הכול על חשבון הציבור. אנחנו כאן משחקים דמוקרטיה, והציבור משלם את המחיר. וזה, מה אני אגיד לך, זה מדכא. זה מדכא. תודה רבה.
220 מילים של רם בן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.