קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חבריי חברי הכנסת, עם ישראל היקר, כולם מדברים על הפצ"רית, על האשמה, על האחריות. אני יכולה לדבר עד מחר על הנזק העצום שהיא עשתה במערכת, על סיכון חיי חיילינו בהגבלות משפטיות שלא רלוונטיות לשדה הקרב, והכול נכון. אבל מה שחורה לי אחרי אירועי הימים האחרונים, מה שחורה לי יותר מהכול הוא הדרך שבה בחרה יפעת תומר ירושלמי להתנהל – לפחות על פי מה שהיא חשודה בו – ולשבש את החקירה.
אתמול עקבתי כמו כולכם אחר החדשות המדאיגות בדבר היעלמותה של הפצ"רית, היעלמות שהפכה לחרדה ולדאגה עמוקה לשלומה ולביטחונה. ברוך השם, היא נמצאה בריאה ושלמה. אבל החקירות שנפתחו נגדה מעלות שאלות מהותיות גם בדבר הכוונה שלה בזמן ההיעלמות: יציאה מהבית עם שני מכשירי טלפון, מכתב שאינו חד-משמעי ומניעים לשיבוש חקירה. אם יתגלה שזאת הייתה הצגה, זה שערורייה לא רק משפטית, אלא גם אישית ורגשית.
רק בשבוע שעבר מתו מאובדנות שני אנשים: הצעיר מנחם מנדל ליצמן, בזמן העצרת החרדית הגדולה, ודמיטרי שפירו, לוחם שריון במילואים שהשאיר לאשתו מכתב. האם לא הספיקו לנו כותרות מהסוג הזה? ואם כבר ניסיון אובדנות, בואו נדבר על זה רגע. אנחנו שומעים על מקרי אובדנות אחרי שהם קרו, אבל אנחנו כמעט לא שומעים על ניסיונות אובדנות שלא צלחו. אנחנו מקילים ראש כי זה רק כמעט ולא קרה באמת. נתונים על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפרסמו רק בשבוע שעבר, מראים כי בשנים האחרונות, על כל מעשה אובדנות שצלח – לצערי, לא חסרים כאלה – ישנם שבעה ניסיונות אובדנות שלא צלחו. שוו בנפשכם איזו מסכת ייסורים עוברת על האדם, על האדם עצמו שמנסה לסיים את חייו, ואיזו מערכת נוראית, מערכת ייסורים נוראית עוברת על משפחתו, איזו טלטלה עצומה, כמה השלכות מעשיות יש לניסיון שכזה.
ביום שישי האחרון הצית שוטר את עצמו מול ביתה של ראשת אגף השיקום במשרד הביטחון; יש שאומרים גם ליד בנה. שערו בעצמכם איזה מצב, איזו קטסטרופה. אני יכולה להבין את התסכול, את הייאוש, אבל זו לא הדרך.
התחלתי בפצ"רית, ועל כן אסיים בה. אפשר ונכון לדבר על אובדנות, אבל אנא, זו נקודה כואבת ורגישה. ככל שנכונים החשדות נגד הפצ"רית שהכול מפוברק, גם ניסיון האובדנות, אזי אסור לנו לעבור על סדר-היום גם בעניין הזה. כשעושים שימוש ציני במציאות כואבת ומוכרת שדורשת טיפול אמיתי – באמת, עד לאן אפשר להידרדר? תודה.
359 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.