קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, לילה טוב. השר בן צור, מה שלומך? בדרך כלל כשאני עולה לנאום בשעות כאלה, אני מסתכל מי נמצא במליאה כדי שאוכל גם לעניין אותו. היה פה גדעון סער, הוא יצא, אז שיניתי את כל השיח שלי. לפני שאגע בסעיף עצמו, שאנחנו הולכים להצביע עליו היום, אספר לכם משהו שמאוד מאוד ריגש אותי כאזרח ישראלי, אבל בעיקר כיהודי. השר בן צור, אני מקווה שזה יעניין גם אותך. את חבר הכנסת משה רוט זה בטוח יעניין.
אני יודע, אנחנו פה אחוות נתניה. קריית צאנז, בן צור גדל בנתניה, אנוכי.
אספר לכם שנולדתי בעיר וילנה בליטא בשנת 1970; בשנת 1972 עלינו לארץ. נולדתי למשפחה שמהצד של אימא שלי – אימא שלי נולדה בקובנה וגדלה בגטו קובנה – כולם נספו בשואה. ההבדל בין יהודי ליטא ליהודים בפולין ובמקומות אחרים הוא שיהודי ליטא נורו למוות וזרקו אותם לתוך בורות. תכף אספר לכם על הבורות האלה. סבא של אימא שלי היה אחד מהרבנים בעיר קובנה, העיר השנייה בגודלה בליטא. כשרואים את התמונה בבית של המשפחה של אימא שלי, כולם היו חרדים לפני השואה. אנחנו משפחה חילונית, אבל עם אהבה גדולה מאוד לדת, למסורת, ליהדות. ככה גדלתי.
עלינו לארץ בשנת 1972. מי שמכיר את העלייה, זו הייתה עלייה ציונית אמיתית, מטעמי אהבת ישראל, ללא קשר כלכלי. המטרה והרצון האמיתיים של המשפחה שלי היו לחיות במדינת ישראל, והחלום של אבא שלי היה לגור על שפת הים – בגלל זה הגענו לנתניה. אבא שלי עבד כל חייו בבית החולים הלל יפה כרופא מרדים, ואימא שלי – בקופת חולים כרופאת ילדים.
אדוני השר, לפני שבועיים סימון הקטן, שעלה מליטא ומשפחתו נרצחה בשואה, הגיע לליטא כיושב-ראש קבוצת הידידות יחד עם עוד שלושה חברי כנסת, חבר הכנסת יצחק וסרלאוף, קלנר וסובה – קבוצת ידידות – לסיור של חמישה ימים במדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה. כילד שגדל על כל המסורת שסיפרתי לכם עכשיו, אתם צריכים להבין שעמדתי שם באמת בגאווה מאוד מאוד גדולה כנציג של מדינת ישראל. תחשבו על המעגל הזה של ילד שנולד בליטא, הגיע למדינת ישראל, וחוזר בחזרה לליטא בראש מורם כחבר כנסת ונציג של מדינת ישראל.
מי שמכיר את ההיסטוריה של השואה צריך להבין שהליטאים היו חלק בלתי נפרד מהרצח ההמוני של היהודים. כשאני מדבר על יהודי ליטא, צריך להבין ש-94% – תקשיבו למספר המטורף הזה – 94% מיהודי ליטא נרצחו בשואה. מ-220,000 יהודים נשארו כלום, כמה אלפים; מ-40 בתי כנסת בעיר וילנה נשאר בית כנסת אחד, אחד, ובקושי יש מניין בו. כשהגעתי, חבר כנסת, לבית הכנסת הזה שסבא שלי, זיכרונו לברכה, התפלל בו, ממש דמעתי.
היינו עם הקהילה היהודית והנציגים של חב"ד, והתפללנו שם בבית הכנסת שבו סבא שלי, זיכרונו לברכה, התפלל אחרי השואה. סבא שלי, שהגיע לארץ למכבייה השנייה כקפטן נבחרת ליטא בכדורגל – אתה מבין למה יש לי את הקשר הזה, ככה זה התחיל, כנראה – חזר אחרי זה לליטא, ועבר את השואה. אתה עומד שם בבית הכנסת הזה ומתפלל, ועוברות לך מחשבות בראש על כל מה שעבר, ההיסטוריה הזאת של היהודים, ולפעמים קשה להאמין שאתה נמצא שם.
אחרי שסיימנו בליטא, עברנו לקובנה. אתה מגיע לקובנה, לצריף גדול שבו יש פעילות מדהימה. זה לא של בית חב"ד, אבל זה של איש יקר, הרב שיינפלד, שבעצם כמה שנים מנהל את המקום הזה. יש שם 500 סטודנטים ישראלים שלומדים רפואה, והמקום שלהם הוא הבית הזה. אתה מדבר איתם, והייתה לנו שיחה ארוכה מאוד עם 100 סטודנטים לפחות. חלקם עזבו את הלימודים ב-7 באוקטובר והגיעו למדינת ישראל כדי להילחם; חלקם לא חזרו, לצערי, חלקם חזרו פצועים.
יש להם כעס גדול מאוד על המדינה, שאפילו תודה לא אמרה להם, ולא מעריכה ולא עוזרת להם בכלום. חלק גדול מהם גם לא יחזרו לארץ כרופאים, הם כבר חושבים על מקומות אחרים. מאוד עצוב לשמוע את זה. כמי שחלק משמעותי מאוד בחייו הוא בית החולים לניאדו בקריית צאנז, אתה יודע מה המשמעות של לאבד רופאים, כמה חוסר יש ברופאים וכמה קשה להשיג רופאים מומחים. ואנחנו לא שם, אנחנו לא באירוע הזה.
אבל אנחנו לא באירועים הכלליים שקורים במדינת ישראל, ומה שאגיד עכשיו זה לא בקטע של לבוא ולתקוף. כל הסיפור שסיפרתי לכם – בסוף אנחנו גדלים במדינת ישראל. גידלתי פה ואני מגדל שלוש בנות לתפארת, אחת ששירתה שבע שנים בחיל האוויר כפקחית טיסה ומפקדת מגדל פיקוח בחצרים וסיימה מילואים לפני חודש וחצי, כי היא פשוט לא יכלה יותר לעמוד בעול הזה, כי היא סטודנטית, השנייה בחיל המודיעין, והשלישית – מדריכת חי"ר בתפקיד משמעותי מאוד. הן עושות את זה כי ככה הן גדלו. כשהילדים של רון כץ יגדלו, הם ילכו לצבא – יהיו לוחמים או לא לוחמים, אבל הם ילכו לצבא ויהיו חלק מהדבר הזה שנקרא צה"ל, כי ככה רון כץ יגדל את הילדים שלו, וככה אני מגדל את הילדים שלי. אנחנו עושים את זה כי זו המדינה שלנו.
בכאב גדול אני אומר, אדוני היושב-ראש – אני יודע שזה קיצוניים, ואני יודע שזה לא כלל החרדים, אין לי ספק, אבל כשרואים את האירועים הקשים האלה, אם לא עשרה ולא 100 ולא 200 ולא 1,000 חרדים תוקפים את מדינת ישראל וקוראים להשתמטות, וקוראים בכעס ובשנאה לא לעשות צבא, אני אומר, חברים, יש פה אירוע שאני כבר לא יודע מי יכול לעצור אותו. בקריית צאנז אני יודע שחלק משמעותי כן עושים צבא, וכולם עובדים. מי שלא יכול ללמוד מהבוקר עד הלילה – מחובתו לעשות את זה. בגלל זה אני מחובר גם לקהילה. אבל כשיש קהילות שהן כל כך נגד, ועם שנאה כל כך גדולה, אני אומר: הלו, איפה המדינה? איך אנחנו לא עוצרים את זה, את התקציבים, את התמיכה, את העזרה?
ויושב פה שר, השר בן צור, שהוא עצמו היה קצין בצבא. קצין בצבא. ורוב חברי הכנסת של ש"ס שירתו בצבא, וחלקם הגדול היו קצינים ושירתו שירות משמעותי. תשמע, אני מספר לך. אתה יודע, היינו בחתונה של הבן של יוסי טייב, ואבא שלו הכיר לי את כל הבנים שלו בגאווה גדולה: זה לוחם בגולני, זה לוחם במג"ב. חמישה חבר'ה עמדו. אחד היה בכלל עם נשק, כי הוא בכיתת כוננות. ואתה מסתכל ואתה אומר: הלו, הם עושים את זה. אבל בסוף המנהיגים לא מדברים על זה, או פוחדים לדבר על זה, או מישהו אומר להם לא לדבר על זה. ואני אומר: למה? למה לא לעודד? למה לא לתמוך? למה לא לפרגן? למה לא להגיד כמה זה יפה שמהחברה החרדית הולכים ומשרתים ועושים צבא משמעותי או שירות לאומי משמעותי ותורמים למדינת ישראל, למדינה שלנו? במקום זה, עושים את זה בהיחבא ודי מתביישים בזה. למה?
ובסוף, כשאני חוזר בכמה דקות שנשארו לי על התקציב הזה ואני קורא אותו: הצעת חוק להשגה להשגת יעדי התקציב וליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2025. איזה יישום מדיניות? על מה אתם מדברים בכלל? על מה אתם מדברים? אזרחי מדינת ישראל נאנקים, נאנקים, לא מסיימים את החודש. אין פה אחד באולם הזה שיכול להגיד שהוא מצליח לסיים את החודש ולחסוך ולחיות כמו שצריך. אחד לא יגיד לי את זה, כולל חברי הכנסת. אז איזה יישום מדיניות? תסתכלו על המחירים, תסתכלו כמה יקר לחיות במדינת ישראל, וזה רק עולה ועולה ועולה. אין משהו או פעולה כלשהי שמשרד הכלכלה או משרד האוצר או, רחמנא ליצלן, שראש הממשלה עושה כדי לעצור את זה. אני זוכר שכשהיינו בקואליציה רצו לעלות את מחיר הלחם בחצי שקל. ראש הממשלה דאז יאיר לפיד ושרת הכלכלה אורנה ברביבאי עצרו הכול. דיונים של 24 שעות על חצי שקל. אתה זוכר את זה, רון? כן, הצליחו. עבדו כל הלילה. קמנו בבוקר עם הודעה: לא מעלים. אבל צריך לעבוד כדי להצליח.
אבל זה לא מעניין את ניר ברקת, כי הוא חי באולימפוס שלו. אני לא יודע איפה הוא חי. שר הכלכלה שאמור, אמור, לטפל ביוקר המחיה, ומספר לנו סיפורים של מה שטוב לאירופה טוב לישראל. הבבל"ת הזה – אני כבר שמעתי אותו, וזה התחיל עוד בפעילות של אורנה ברביבאי בכלל, ובמקום לקדם את זה, זה נעצר. אני זוכר את הפתיחה של רשת רוקפור? איך זה נקרא?
קרפור. זה בכלל לא הם עשו את זה, זה אורנה עשתה את זה. לא שזה שינה משמעותית את יוקר המחיה במדינת ישראל; אולי דאודורנט יותר זול, אבל זה לא עשה שינוי משמעותי. אבל זה עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר. תשאלו את בני המשפחות שלכם מה הם קונים כשהם נוסעים לחו"ל. אנשים קונים דאודורנט, מוצרי איפור, דברים שאתה חושב שנורמלי לקנות בישראל. קונים את זה כי זה רבע מחיר. שמפו הד אנד שולדרס עולה פי ארבעה במדינת ישראל. על מה? על מה ולמה? כי לא מטפלים בזה, כי לא עובדים בזה. זה לא מעניין את ראש הממשלה, זה לא מעניין את סמוטריץ', וכמובן לא מעניין את ברקת, אבל את מפלגת ש"ס, שחרתו על הדגל שלהם לטפל ביוקר המחיה? באמת, אני לא מבין את זה. ואנחנו יושבים בוועדת הכספים ולא דנים בזה דיון אחד, ובכלכלה לא דנים דיון אחד. זה כאילו לא מעניין אתכם. מה, זה באמת לא מעניין אתכם? לא מעניין אתכם שבמדינת ישראל כבר אי-אפשר לחיות? ומספרים לי סיפורים: מה, תראה, האנשים טסים. בטח, פורסים את זה ל-24 תשלומים, וכולם חיים מתשלום לתשלום ומתשלום לתשלום ומטלפון של הבנק. והבנקים חוגגים – 30 מיליארד שקל רווחים, וגם בזה לא מטפלים. לא ראיתי דיון אחד מול הבנקים לנסות להוריד את זה, לעצור את הריביות המטורפות שאנחנו, האזרחים, משלמים. הרי כשהריבית עולה, הבנק מרוויח – המשכנתה עולה, הכול עולה. אבל שום דבר לא נעשה.
אז יש לי פנייה: אדוני השר ברקת, סמוטריץ', בנימין נתניהו, הגיע הזמן שתתחילו לעבוד למען הציבור. הגיע הזמן שתעשו אפילו דיון אחד. הקימו איזה ועדה מיוחדת ליוקר המחיה. פעם אחת היה דיון. פעם אחת היה דיון. מה, זה נורמלי? הקמתם ועדה. שיהיה לכולם לילה טוב ובשורות טובות.
1,504 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.