קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אנחנו עושים פיליבסטר על תקציב מדינה שמגיע, תקציב שלא נותן כסף בנדיבות – לא לעסקים בצפון; לא לאזרחים ששבים הביתה; לא למנרה; לא למטולה, שתובעת את המדינה בבג"ץ; לא לשמונת היישובים המפונים בצפון שנפלו בין הכיסאות; לא לשלושת הקיבוצים בדרום שנפלו בין הכיסאות, שתובעים את המדינה בבג"ץ. לכל אלה לא מצאו פתרונות בתקציב. אעמיק בדבר הזה, אבל לפני זה אני רוצה לומר כמה דברים, יותר מהמקום של מה ראוי שנדבר עליו בבית הזה ומה ראוי שנעשה בימים ובלילות.
בכל יום בכנסת אני לובש חולצה של חטוף ומספר את הסיפור שלו. אני משתדל, או בוועדה או במליאה, לספר את הסיפור שלו, שיופיע בדברי הימים של כנסת ישראל ושיואר זרקור אחד מיוחד על חטוף או חטופה שטרם השבנו הביתה. היום אני רוצה לדבר על איתן לוי, שאני לובש את החולצה שלו.
איתן לוי, זיכרונו לברכה, בן 53, מבת ים. בבוקר 7 באוקטובר איתן הסיע חברת משפחה ממרכז הארץ אל קיבוץ בארי. כשהתחיל את דרכו חזרה, החלה מתקפת הטילים. איתן התקשר לאחותו וסיפר לה על המאורעות. תוך כדי נסיעה, כאשר אחותו על הקו, מחבלים השתלטו על מכוניתו. איתן הספיק להוציא מפיו "אוי ואבוי", ומייד אחר כך שמעו רק קריאות "אללה הוא אכבר" וצרורות ירי. במשך שלוש שעות נאלצה משפחתו לשמוע את מחבלי חמאס נוסעים ברכבו כשהם צועקים בערבית, יורים ומבקשים ממנו לצאת מהרכב. בשלב מסוים הקול של איתן נעלם והמשפחה נותרה באי-ודאות כואבת. תחילה איתן הוגדר כנעדר ולאחר כשבועיים עדכנו את משפחתו כי הוא חטוף, לאחר איכון הטלפון שלו בעזה. בחודש דצמבר, לאחר מידע מודיעיני שהתקבל בעקבות תמונות וסרטונים, התבשרה המשפחה כי איתן נרצח וגופתו מוחזקת בעזה.
איתן היה נהג מונית עד לפני שנתיים. הוא עבר תאונת דרכים. לפני כן עבד בסולל בונה וניהל רשת מוסכים בחוץ לארץ. משפחתו מספרת כי איתן היה איש משפחה חם ואוהב שדאג תמיד לסביבתו ולא לעצמו. הוא היה אדם אחראי ומסור בכל מקום שאליו הגיע. הוא אהב מאוד בעלי חיים, וגם גידל שתי כלבות שאהב מאוד.
שחר לוי, בן 22, בנו היחיד של איתן, ספד לו בטקס שערכו כאשר גילו על הירצחו. אני מצטט את שחר: אני מפורק כאילו ירו לי ישר בלב. אני יודע כמה שמחה שמחת שיש לי בת זוג וכמה אמרת: אני מחכה רק שתתחתן. אני אגשים לך את החלום הזה ויודע שאתה תלווה אותי בחופה שלי בלב ובנפש. אני מסתכל על התמונות שלנו יחד, נזכר בחוויות מהילדות ורוצה שתבוא ותחבק אותי, אמר הבן. שבוע לפני הטבח רצית שאבוא לבקר והייתי עסוק. ואתה לא היית מתקשר, כי לא רצית להפריע, אבל עכשיו אני רוצה שתפריע לי, אני רוצה שתשב איתי ותחבק אותי. בבקשה תחזור, אני רק רוצה להיפרד ממך כמו שצריך, לא בצורה הזאת.
59 חטופים עדיין נמצאים בשבי של חמאס, אנשים טובים שבסך הכול יצאו לרקוד; חיילים צעירים שהתגייסו לתרום למדינה; אזרחים שנחטפו מביתם בפיג'מה, מהמקום שבו הרגישו הכי בטוח בעולם. נשים, גברים, צעירים, מבוגרים, הורים, חיילים ואזרחים, כולם נחטפו, וכולם צריכים לחזור. כל יום של התמהמהות שעובר הוא יום שבו חייהם בסכנה אמיתית. והם כולם הומניטריים וכולם צריכים לחזור הביתה מייד אל משפחותיהם, החיים – לשיקום, והנרצחים – לקבורה.
אני רוצה לספר לך, היושב-ראש, אתמול הייתי באזכרה בירוחם של חלל צה"ל איתי סייף. אפשר להגיד שהבתים שלנו שלובים – הבית של רמי וחיה נושק לבית שלי, עם גדר משותפת. כשקנינו את הבתים כזוגות צעירים ב-1993, באביב, ובאנו לגור שם בקיץ ביחד, בבתים קטנים של 60 מטר שנבנו לעולים חדשים, הייתה לנו מעין גינה משותפת. רמי בנה את המדרגות, ועשינו חיבור בין הגינות עם טרסה כזאת. אז עבדתי בגינון, השלמתי בגרות. הלכנו וקנינו ביחד עצים ושתלנו גינה משותפת.
איתי, הבן של רמי וחיה, אח של שחר ואורי ונטע, נפל בקרב בעזה כקצין בגבעתי, ואתמול הייתה האזכרה, שנה. אני חושב שהגיעו לאזכרה הזאת, אני לא מגזים, אולי 600, 700 איש; אזכרה עדינה מאוד, שמשלבת דברים שקרובי משפחה אומרים, וחברים קרובים, והמג"ד שלו והחיילים שלו. אבל באמצע האזכרה הייתה אזעקה, אותה אזעקה של החות'ים, שהשכיבה 700 איש. לא היה לאן ללכת. הסבא שלו והסבתא שלו, של איתי, שהיו באזכרה – הייתי צריך לחבק את הסבא, שירגיש בטוח. ככה, בתוך האזכרה הזאת, אזעקה.
הדמות של איתי שעולה מהדברים שנאמרו שם היא דמות של גיבור ישראל, היא דמות של ילד מופת, ילד שהייתה בו ענווה ומצוינות, וחוכמה והומור, ויזמות ויכולת טכנית, ומנהיגות שקטה, והוא היה קפטן של הרובוטיקה בירוחם. ואז הוא הלך לגבעתי וקיבל בני ישיבות לפקד עליהם, מישיבת חיספין – אתה מכיר? התחלף היושב-ראש; קודם היה פה ואטורי – מהגולן, ישיבת חיספין וישיבת איתמר. הוא פיקד עליהם מסלול שלם, מעל שנה, ובראשית אוקטובר הוא סיים, ואמרו לו: אתה, אחרי החג, אחרי חג סוכות, הולך להיות סמ"פ בגדוד צבר. סיימת להיות מ"מ.
ב-7 באוקטובר הוא מבין מה קורה וטס – הגדוד שלהם היה בצפון – ומשם יורד עם שלושה, ארבעה חיילים, פוגש את המג"ד ופועל בכפר עזה. והוא כזה צנוע שהוא לא סיפר להורים כלום. רק כשהוא נהרג, באו החיילים שלו. מה היה מיוחד? החיילים שלו השתחררו מהצבא, סיימו מסלול בהסדר, חוזרים לישיבה. הוא פנה לכולם, גם למג"ד, גם אליהם: אנחנו נכנסים להילחם בעזה כמחלקה. אבל שלושה, ארבעה הגיעו איתו לכפר עזה ביום הראשון, ובענווה שלו, הוא לא סיפר לאף אחד שהוא פינה 92 אנשים מהבתים וסוכך עליהם בגופו, ובשקט ובסדר מופתי, בשיטה שהמג"ד קבע, עם איזה סיסמה שהם העבירו, כי לא פתחו בתים. הוא פינה 92. באחד הבתים, של משפחת עובד, ישראל ואופיר עובד – האימא מסכנה, אמרה שהיא לא תפקדה בממ"ד – האבא עומד בדלת עם סכין ואומרים לו: צבא, צה"ל, תפתח, והוא לא פותח. והם מעבירים סיסמה בווטסאפ, והוא אומר מה הסיסמה, והם אומרים את הסיסמה והוא פותח. והאימא מחזיקה תינוק בשם איתי, והיא לא כל כך מתפקדת, אפילו קשה לה ללכת, והיא נבהלת קצת, אבל היא שמחה שבא צה"ל וקצת מאבדת את השליטה באותו רגע, ואיתי, הקצין איתי סייף, לוקח את התינוק הזה ביד, את איתי התינוק, ומחלץ את האימא אופיר ואת האבא ישראל ואת התינוק, ואחרי זה מתארגן ונכנס ללחימה בעזה, כמו כולם.
אופיר, האימא, כשקצת התחזקה, רצתה למצוא מי עשה איתה את החסד הזה, וכשכבר מצאה את חיה ורמי סייף אמרו לה שאיתי נהרג. אז הילד הזה חילץ תינוק בשם איתי, ומעטים האנשים שזוכים במלחמה – אני לא יודע אם המילה "זוכים", אבל כן, אנחנו חונכנו כקצינים להתאמן ולהיות מוכנים ולממש את מה שאנחנו יודעים במלחמה. אבל הוא לקח טירונים בני ישיבות הסדר, אימן אותם מעל שנה, לא ויתר להם באימון האחרון. הם היו כבר ותיקים, משתחררים. הוא אמר להם: זה יהיה ליגת-על, אנחנו נהיה הכי טובים. המג"ד היה באזכרה אתמול, והוא אמר: זאת הייתה המחלקה הכי טובה שלי, מחלקת הביינישים האלה. והוא כל כך שמח שאיתי היה איתו בלחימה בכפר עזה. כמה ביטחון זה נתן לו. המחלקה הזאת גם – אחד המפקדים שהיה עם איתי, חייל שלו, איבד יד ורגל. כל הלוחמים באו אתמול לאזכרה. כמפקד הם קראו לו אבא, ולמג"ד זה היה נראה קצת מוזר – מה זה לקרוא למפקד אבא? זה יותר מדי טוב. והמפקד, המג"ד, אמר אתמול באזכרה: אני למדתי מאיתי להיות אבא בבית. לאיתי לא היו ילדים, אבל למדתי מה הערך של המושג אבא, שאבא מצד אחד אוהב אהבת נפש את ילדיו, אבל הוא זה שגם יגדל אותם ויחנך אותם ויביא אותם למקום טוב, להיות אזרחים טובים. הוא אומר: קצת קינאתי בו שהחיילים שלו קראו לו אבא.
פעם נסעתי איתו, אולי חודש, חודשיים לפני המלחמה, עליתי לצפון לעבודה של ועדת נגב-גליל, והוא היה צריך להיות בחתונה של חבר קרוב, משפחת קנוהל, אני חושב. הוא רצה טרמפ לצפון, ונסענו איזה שלוש שעות ביחד. אז הוא ישן חלק מהזמן, אבל בחלק הוא היה ער, והתלבט מה לעשות – להישאר בצבא, להתמיד, ללכת לפיקוד, קצונה מתקדמת. שיחת נפש של חייל צעיר עם כל הלבטים, מאוד עייף אבל כזה מחויב, שהוא בא מחתונה ב-02:00, חובר לגדוד בגולן כדי שיעשה את האקט של האימון לפנות בוקר, של העלייה לגולן. זה היה איתי סייף, זכרו לברכה, וזה היה רק אתמול.
החיים שלנו בארץ הזאת הם מורכבים. אנחנו הולכים ללוויות, אנחנו הולכים עכשיו לאזכרות של המון נופלים, אנחנו כל הזמן רואים את הכאב. יש לנו 59 חטופים שלא שבו הביתה. איבדנו חיים של עשרות חטופים בשבי. הארץ הזאת לאורכה ולרוחבה זרועה בכאב ובצער כל כך עמוק. ואני רואה לפעמים מה קורה בינינו פה בכנסת, איזו שפה, אילו דיבורים, איזו קיצוניות, איזו פוגענות. וזה משעמם להסביר למישהו במה הוא אשם, במה הוא טועה, ולמה הוא ככה, ולמה הוא מדבר ככה. זה משעמם אותי. מה אנשים צריכים? אנשים צריכים להבין באיזו תקופה אנחנו חיים ולגזור על עצמם איפוק בדיבורים. אני מקווה שאנשי המופת האלה – אנחנו איבדנו מאות קצינים.
זה מאוד קשה כשהפיקוד לא מבוסס על סמכות אלא על הערכה ויראה.
איבדנו מאות מפקדים, מאות לוחמים, מאות קצינים. אבל אלה האנשים הכי טובים במדינה, מח"טים, מג"דים, מ"פים, מ"מים, מ"כים, לוחמים אמיצים. לדעתי גם איבדנו כבר אפילו מאות של יחידות עילית – רק ביום הראשון, הסיירות המיוחדות שנכנסו וניסו לפעול ולחלץ. יש לנו כזה מטען רגשי ורוחני והיסטורי בימים כאלה, ואז אתה פתאום שומע איך מדברים ומה עושים ומה היום-יום שלנו, והכול מעורבב בצורה שזה דורש חשבון נפש. אבל בסוף כל אחד צריך לתקן את עצמו. אני לא מאמין בלתקן אנשים אחרים, אני מאמין שכל אחד צריך לתקן את עצמו. התיקון של הבית הזה והתיקון של המדינה זה שכל אחד יחליט אם הוא מחבר או מפלג, אם השפה שלו עזרה למדינה או רק פגעה בה. זו עבודה פנימית.
אני כן רוצה לדבר על ענייני דיומא, שדבר אחד מפריע לי.
יש הרבה, אבל נראה מה נספיק. יש פה שניים – יש הרבה. אמרו לי שעוצמה יהודית לא תצטרף לממשלה בגלל שיש הפסקת אש בעזה, והיא לא מוכנה להיות בממשלה שלא נלחמת בעזה, שעוצמה יהודית לא מוכנה להיות בממשלה שהיא לא אגרסיבית ולוחמת. נניח שזה ההיגיון של עוצמה יהודית, שהם לא מצטרפים לממשלה בגלל שאין מלחמה בעזה. אז עכשיו עשינו כמה תקיפות, במטוסים בעיקר, מהאוויר, וזה היה תירוץ שעוצמה יהודית יכולה להצטרף לממשלה. ומה הטיעון? למה הם לא מוכנים? כי הם מאמינים שצריך לחסל את החמאס עד הסוף.
לא, זה לא מה שאני אומר. תשמע עד הסוף את השאלה, אולי אתה גם תסכים איתי. אני אומר, אתם לא הייתם מוכנים לקבל הפסקת אש בעזה. נניח שיש לכם היגיון. איך אתם מוכנים לקבל הפסקת אש בלבנון? איך עוצמה יהודית מוכנה להיות בממשלה שלא נלחמת בלבנון?
נניח שפגענו בעזה. כל אחד זורק מספר, אבל נגיד שמספרים מנצחים – 10,000, 15,000 מחבלים חיסלנו. טוב, הם מילאו את השורות בילדים בני 17–18, גם אומרים לנו שהם מילאו עוד פעם 20,000–30,000 מחבלים, והם שולטים ברצועת עזה באוכל ומים, ונשארו להם כמה אלפי טילים, להם ולג'יהאד. זה המצב בעזה – 20,000–30,000 מחבלים, כמה אלפי טילים, 12,000 טילים לחמאס, עוד איזה 6,000–8,000 לג'יהאד. אלה היכולות. בלבנון ארגון של 100,000–150,000 לוחמים, הרגנו לו כמה אלפים, עשינו דברים גדולים. עשרות אלפי לוחמים זמינים של חיזבאללה בלבנון. המספרים של הטילים של חיזבאללה בלבנון – מדברים על 40,000 ו-50,000 ו-60,000 טילים זמינים. מישהו לא ישן בלילה בעוצמה יהודית כי לא חזרו למלחמה בלבנון?
אבל הוא לא אמר שהתנאי שלו להיות בממשלה זה שיעשו הפסקת אש בלבנון. הוא התנה את החזרה שלו לממשלה בכך שלא יהיו הפסקות אש, והאויב הכי גדול של מדינת ישראל כרגע זה לא חמאס. העוצמה של חיזבאללה, בכל יכולת – – –
אני חושב שצריך לחסל את החמאס ואת חיזבאללה. אני לא מתווכח על המטרות.
אף אחד לא חולק על כך. אבל ההתניה: אני אבוא לממשלה רק אם לא תהיה הפסקת אש – לא שמענו אותם אומרים את זה על החיזבאללה.
בסדר, אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד לך, שר החוץ. אני מנסה להגיד לך – אם אתה עקבי ואתה לא מוכן שיהיו הפסקות אש עם האויבים שלנו, נראה שבן גביר די ישן טוב בלילה כשיש הפסקת אש בלבנון. הוא צריך להסביר למה. לא אני צריך להסביר למה. ואם ההיגיון הבריא שלו הוא שצריך לחסל את חמאס, אז מה קרה עם חיזבאללה? הוא הלך לישון, או ששם הוא הבין שיש אילוצים מדיניים וזה לא בדיוק כזה פשוט? או שצריך להחזיר את האזרחים הביתה?
אגב, שם אין חטופים, שם אין מורכבות של חטופים ומלחמה. אין שום מורכבות, ולא שמענו אותו אומר: בואו נלך להילחם ביעדים בלבנון, אחרת אני לא בממשלה. ואין לו חטופים שם.
היא טעתה. היא טעתה, כי ההיגיון של 7 באוקטובר שאתה דיברת עליו – מה שהתרחש בחמאס היה כפסע מלהתרחש בגבול הלבנון, וניצלנו מהדבר הזה לא בזכות צה"ל והממשלה. יותר מזל משכל שלא פלשו חיזבאללה באותו בוקר.
אבל מה מטרות המלחמה? שחיזבאללה יהיה עם 40,000 טילים ויתעצם, ועם 100,000 לוחמים – ובן גביר יגיד: זה בסדר הפסקת אש שם? אין שם חטופים, לך תילחם שם. אתה אומר: אני לא מוכן להפסקת אש בעזה דקה. אנחנו אומרים: תביאו את החטופים קודם, ותעשה הפסקת אש חודשיים.
אני אומר, אתה זה שצריך להסביר למה אתה חי בשלום עם הפסקת אש עם חיזבאללה בלבנון, שזה האויב הגדול עכשיו, עם יותר טילים, יותר לוחמים. זה חוסר יושרה, כי אתה הולך למקום שנוח, למקום שהזרקור מואר, למקום שכואב.
היה נכון וראוי להביא את החטופים ושעם ישראל יצא למלחמה ביחד, שהחטופים לא יהיו בעיה עבור אף אחד מאיתנו, ושנלך באחדות לעשר שנים מלחמה בחמאס. אני לא תמים. לחסל את חיזבאללה ואת החמאס ייקח עשר שנים, אבל בואו נביא את החטופים. ואם יכולתם לחיות בשלום מנובמבר עם הפסקת אש בלבנון, יכולתם לחיות חודשיים בהפסקת אש בעזה.
אין בעיה, חלוקת שלל. אני מיציתי את הנושא הזה. אני אעבור לנושא הבא.
כן, אני במקומו, מראש נתנו לי 25 דקות.
לא, אני אמור להחליף אותו. אז אני אגיד עוד שתי נקודות.
לא, לא, אני שמח בדקות שקיבלתי.
מביאים תקציב המדינה. עמד פה שר האוצר לפני שנה ובראשית הממשלה הזאת ואמר כך: אנחנו נדאג לכולם, אנחנו נביא תקציב לכולם, אנחנו יודעים לנהל את הכסף ויש מספיק כסף גם להסכמים קואליציוניים וגם לבעיות שנפגוש בדרך. ופתאום, אתה בא לאשר את תקציב המדינה, ואז פתאום מישהו אומר: אני לא מאשר את הטיפול בכסף שחור. ואז זה עושה חור של איזה מיליארד או 1.5 מיליארד. ואז מוציאים דרך לצבוע את התקציב הזה, את הסעיף הזה, עם עוד תקציבים, שכבר לא יהיה ויכוח שזאת פעולה נפרדת או כי הם מתקדמים.
אבל אחד הדברים שהם עשו זה לקצץ בשכר של מורים. אמרו: יש כסף לכולם. עכשיו, בתקציב הזה, היו נדיבים בקואליציוני, אישרו אותו, ועכשיו – בואו תחתמו על קיצוץ בשכר של מורים. היום יפה בן דוד אמרה: אני יוצאת לעיצומים ולשביתה. אם מצאתם 5 מיליארד שקל לקואליציוני – בדרך כלל נהוג לעשות מיליארד, 1.5 מיליארד קואליציוני, אבל נגיד שאתם אשפים פיננסיים ואתם יודעים לנהל תקציבים, ידעתם למצוא 5 מיליארד; הדבר הבא, לפני אישור התקציב, אתם מקצצים שכר למורים? ולא רק שאתם מקצצים שכר למורים, אתם עושים איפה ואיפה בין מורים?
שר האוצר אמון על החינוך, נגיד מזוהה עם החינוך הממלכתי-דתי. לפי ההצעה של האוצר, יקוצץ שכר של מורים בממלכתי ובממלכתי-דתי, אבל במוסדות פטור הורידו את הגרזן – ביטלו את זה. נגיד הלכתם, פגעתם במורים. זה לא ראוי. באמצע המלחמה פגעתם בשכר של אנשים. אמרתם: יש כסף לכולם, יש מספיק לכולם. אבל הינה, ראיתם שאין מספיק, אז למה לא תעצרו רגע, ואל תפגעו בשכר של מורים? ואם לקחתם ממורים, למה לא לקחתם מכל המורים? מהממלכתי ומהממלכתי-דתי לוקחים משכורת, קיצוץ, שיישאו בנטל, ובמוסדות פטור לא לוקחים.
אם יש לכם כסף ואתם יודעים לפתור בעיות, אז איך מטולה הגיבורה תובעת את מדינת ישראל בבג"ץ? איך מטולה הגיבורה מאוכלסת רק ב-15% אחרי שהממשלה אמרה: חוזרים במרץ הביתה, כולם, והם לא חוזרים הביתה? איך מנרה הרוסה עם עשרות בתים? מי יחזור למנרה? לאיזה גן? לאיזה בית ספר? לאילו בתים? אז מה מבקשים במנרה ובמטולה? פתרונות מיוחדים. באמת מגיע להם, הם באמת נפגעו יותר מאחרים. במנרה הושמדו עשרות בתים, אם לא 100 בתים. אי-אפשר לחזור למקום כזה מייד. אז תשאירו אותם בפינויים, אל תאיימו עליהם במענקים. היכנסו לשם, שפצו בתים, תביאו קרוואנים, ואז תגידו להם: שובו הביתה.
הם צריכים לתבוע את מדינת ישראל אחרי מלחמה, אחרי שנה וחצי פינוי? ראש העיר של מטולה, מה הוא אומר? נלחמתי פה שנה וחצי, חטפתי טילים, עשרות בתים נהרסו, הרחובות שלי רמוסים – טנקים היו פה – לא נשאר כלום. אני לא יכול להחזיר תושבים. תנו לי עד יולי. תנו לי רק עד יולי. תגידו לתושבים שלי: הישארו רגע עד יולי, אני אכין, ותתחילו לבוא ביולי.
אל תפגעו להם במענקים. אל תאיימו עליהם שאם הם לא יבואו עד יולי, לא יישאר להם כלום להתחיל את החיים. כמה זה מטולה, 2,000, 3,000 איש? כמה זה מנרה, 500 איש? פינינו 100,000, 150,000. אין כסף לפתור בעיות? אין כסף לשמונה יישובים שעושים בג"ץ נגד המדינה, כי הם נפלו בין הכיסאות, באצבע הגליל, בגלל מפה ביטחונית מטופשת שלא תוקנה עשרות שנים? הטילים לא מתכתבים עם המפה. שלושה יישובים, אורים וגבולות בדרום, תובעים את מדינת ישראל. שלושה יישובים, 1,000 איש. תעשו איתם דיל.
2,662 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.