קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ליבי מתמלא בתקווה, בתפילה, להשבת החטופים. אני מחד גיסא מאוד מוטרדת, ומאידך גיסא יש לי איזו שלווה בלב כשאני רואה שמתקדמים לעסקה. אני רוצה ביחד איתכם שנתפלל שעסקה זו תצא לפועל ונחזור למראות הנהדרים האלה שהשבויים שלנו, החטופים שלנו, האהובים, עולים על רכבי האו"ם ומגיעים אלינו ארצה.
היום מתן צנגאוקר חוגג את היום הולדת השני שלו בשבי חמאס, וכך כתבה לו אימו עינב – זה המקום לומר "אימא לביאה"; אני חושבת שכל אימא שנמצאת כאן לא הייתה נוהגת אחרת: "מתן שלי היקר, היום הוא יום מיוחד, יום הולדתך השני בשבי, ואני רוצה לקחת רגע כדי לאחל לך את כל הטוב שבעולם. גם אם אתה רחוק ממני, ליבי איתך בכל שנייה. אני מתגעגעת אליך כל כך, וכל יום אני מתפללת שאתה בטוח ושיש לך את הכוח להמשיך.
"אני יודעת שהמצב לא קל, אבל אני מאמינה בך וביכולת שלך להתמודד עם כל אתגר שנקרה בדרכך. אתה ילד חזק, ואני גאה בך. זכור מתני שלי שישנם תמיד אנשים שאוהבים אותך, ותמיד תוכל להסתמך על התמיכה שלנו. ושל כל עם ישראל.
"ביום המיוחד הזה, אני רוצה שתדע שאתה לא לבד. אנחנו חושבים עליך, שולחים לך חום ואהבה בכל רגע. ונלחמים עליך ועל עוד 99 חטופים שתשובו הביתה. תזכור שבכל יום שעובר, אתה מתקרב יותר ויותר לרגע שבו נחזור להיות יחד.
"אני שולחת לך חיבוק חזק ונשיקה גדולה. אני אוהבת אותך מאוד וממתינה ליום שבו נוכל לחגוג את יום הולדתך כמו שצריך. תשמור על עצמך, ילד שלי. באהבה רבה, אימא עינב".
אימהות, אבות, איך אפשר? איך אפשר לשלוח ברכה לילד שנמצא בשבי? אני קוראת את המילים שלה ואני מרגישה כאילו חטפו לי את הבן שלי. תחשבו, חברים, כמה הרבה זמן האזרחים התמימים האלה שהלכו לרקוד, החיילים המדהימים שלנו ששמרו עלינו, נמצאים במנהרות החמאס המתועב, האכזר. אנחנו שומעים בכל יום עדויות נוראיות, אנחנו רואים אותם בסרטונים, ודי להסתכל בפנים שלהם, בעיניים שלהם, בעור המצולק שלהם.
היום התחלתי את הבוקר במסע עם בית ספר אלונים בשער הנגב. תלמידי התיכון צעדו סביב בית הספר, והחזקנו את שלטי החטופים, ואני החזרתי את השלט של מתן. עמדנו שם, אולי במקום הכי קרוב, הכי קרוב לחטופים שלנו. עמדנו וביקשנו והתפללנו שישובו. אימא עינב היקרה וכל האימהות הנהדרות, האבות, הדודים, האחים, האחיינים, בואו נהיה אופטימיים. נמשיך לשאת תפילה, נתפלל שיחזרו חטופינו במהרה. זה חשוב.
ולכל אלה שצועקים: אנחנו לא נחתום, כן נסכים, לא נסכים, כן מלחמה, לא מלחמה, אני מזמינה אתכם לגור בשדרות ובעוטף, במקום לשבת בכל מיני מקומות ולשלוח סיסמאות. אני רוצה לספר לכם, כמי שמתגוררת בשדרות: צבא ההגנה לישראל עושה עבודה נפלאה. אתם יודעים למה? כי זכוכיות הבית שלי כל היום נבלמות עם רעש, כי הבתים שלנו בעיר גם קצת נסדקים. אני סומכת על הצבא שלנו. אני בטוחה שהוא ימשיך להגן עלינו. אני גם בטוחה שהם לא ירימו יותר את ראשם. הם ניצלו לרעה מצב אקוטי במדינת ישראל. ולדאבוני, בימים האחרונים שוב עולה מגמת ההפיכה המשטרית. ואני שואלת: חברים, מאיפה האומץ? מאיפה הכוח? לא די לנו במי שנרצחו? לא די לנו בכל מיני התגרויות אחד בשני?
עומדים כאן שרים ומשסעים בצורה מטורפת. די. די. שתנוח נפשכם. תחוסו על העם הזה. תחוסו על האזרחים. גם אם יש לכם דעות קיצוניות, אתם כל כך ממהרים להתיישב בעזה? תגידו, נגמרו לנו הצרות, החזרתם את כולם, שאתם עסוקים עכשיו להביא כל מיני עצות חדשות, כל מיני חוקים למיניהם? חברים, די. העם שלנו עייף, אנחנו עייפים, ההורים עייפים, המשפחות עייפות. תסתכלו מה קורה ברחובות. יש לי געגועים עצומים לילדות שלי, למדינה שגדלתי בה, למדינה שלפחות גידלתי בה את בנותיי. ואיך איך אסביר לנכדיי מה שקורה כאן? כשהם שואלים אותי בכל מוצאי שבת: סבתא, לאן את הולכת? אתם יודעים כמה זמן לא הייתי במוצאי שבת בבית? כי במקום זה אני מעדיפה ללכת לחבק את המשפחות ולבקש סליחה, כי אין לי פתרון בשבילן.
יכול מאוד להיות שאם אנחנו היינו מובילים – לא יכול להיות, אני מניחה שכנראה החטופים היו כאן, ולא היו כל מיני שיקולים. מתוך 100 חטופים – אלוהים יודע מי חי לנו ומי לא חי, אבל כולם כולם צריכים לשוב, וצריכה להיות עסקה כוללת. ואם החמאס הנתעב הזה יתעקש גם על עסקה חלקית, בואו נציל כל נפש. כל נפש. פדיון שבויים זה אלף-בית. אם אנחנו עם יהודי ומאמינים, אנחנו נשמור גם על הדמוקרטיה שלנו, גם על היהדות שלנו, ונציל את האחים שלנו.
אני רוצה לחבק את כל המשפחות. עינב המדהימה, יום קשה פי – אני כבר לא יכולה לתאר את זה. אני יודעת דבר אחד – שאם זה היה הבן שלי או הבת שלי, לא הייתי נוהגת אחרת. את אימא מדהימה; כל האימהות שיוצאות. הכי קל זה לקשקש ממקומות בטוחים. תמשיכו עם המאבק, ואני מקווה שבקרוב מאוד – חנוכה בפתח – אנחנו נראה את כל חטופינו יחד, בביתם, מדליקים את אור התקומה, את אור הברכה שלנו ואת אור אחדות מדינת ישראל. תודה רבה.
762 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.