קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, ברצוני לדבר על מה שפורסם בהארץ היום על ידי יניב קובוביץ, שעשה עבודת תחקיר מאוד מעמיקה, ודרכה אסף עדויות מחיילים, מקצינים, ששירתו בעזה בתקופה האחרונה.
אני לא מצליחה להבין אם מישהו – לי, האמת, זה כמעט לא חידש כלום, כי הזוועות שדיברו עליהן שם, אנחנו רואים אותן. אנחנו רואים אותן, אם זה ברשתות החברתיות ואם זה בתחנות הטלוויזיה האחרות, אבל אנחנו מיודעים במה שקורה. אבל לשמוע את הסיפור מהצד השני – מהצד של חיילים שלא מצליחים להבין למה דוחפים אותם לבצע את מה שהם מבצעים, כאשר הם מדברים על הרג שרירותי של תושבים, של צעירים, של ילדים, של נשים, של זקנים.
מדברים על קו דמיוני בצפון הרצועה שסורטט על ידי צה"ל כקו ההרג, כלומר צפון עזה, לאחר ששיטחו אותו, בדיוק כפי שביקשו חלק מחברי הכנסת בתחילת המלחמה – שיטחו אותו ועשו בו, תחת אזהרות או הרג מסיבי או מה שנקרא טיהור אתני, על ידי גרימה לאנשים לעזוב את המקום. אסור לכל תושב שהוא מהתושבים של צפון עזה, בית לאהייה או אחר, לחזור לאזור הזה. ואתם יודעים מה? כשקראתי שהקצינים אומרים לחיילים שמי שחוזר – יורים בו, נזכרתי באותה פקודה שנתנו בטבח כפר קאסם, כאשר נשאל המפקד: מה עם האנשים שיחזרו בלי לדעת שכבר הקדמנו את שעת העוצר? הוא ענה: הוחזרו – אללה ירחמו, כלומר תירו בו. תירו בהם. ובאמת, זה מה שקרה.
ועכשיו זה קורה יום-יום ורגע-רגע. אחד המפקדים אומר שבדרך כלל, אחרי שנהרג מישהו מאש הצבא, מצלמים את הגופה ושולחים אותה למודיעין כדי לברר אם הוא לפי ההגדרה של הצבא מחבל או סתם תושב. והוא אומר: מתוך 200 צילומים שנשלחו על ידי היחידה שלו כשהוא היה שם, רק עשרה חזרו עם תשובה מהמודיעין שאלה אנשים שמזוהים כפעילי חמאס. 190 נהרגו ככה סתם. למה? אולי כי הם חזרו לחפש משהו בבתים שלהם בצפון; כי עברו את הקו הדמיוני.
למה אני אומרת את זה, למרות שכל אחד מכם – אני עמדתי לפני שבוע ואמרתי שהפרופ' מהאוניברסיטה העברית שאסף את כל העדויות ופרסם את המסמך המצמרר, אמר: פרסמתי את זה כדי שידעו בעוד עשר שנים שמי שרצה לדעת, היה יכול לדעת. מי שרוצה לדעת מה קורה בעזה, לא יביא סיפורים מהראש שלו ולא ישתיק אותנו כדי לא לשמוע, חס וחלילה, על הזוועות. כן, תדעו. אתם יכולים ללכת להארץ ולקרוא את התחקיר במלואו, ואתם יכולים לשאול חלק מהחיילים שחוזרים, והם בטוח יספרו לכם.
אז לסגור את אל-ג'זירה ולסתום את הפה של חברי הכנסת שמדברים על זה, זה לא פותר את הבעיה. היא שם בחוץ, וכולם רואים אותה. העולם כבר לא יכול להתכחש לזוועות האלה, כבר מבין מה קורה בתוך עזה. רק אצלנו לא רוצים לשמוע על זה, מתרעמים כאשר מזכירים את זה. אז הינה, אני אומרת לכם, מה המטרה שרוצים להגיע אליה? מישהו יודע מתי תיפסק המלחמה הזאת? הרי עכשיו, במקום לעבוד קשה כדי לשחרר את כל החטופים בבת אחת, כמו שהמשפחות רוצות, כמו שכולנו – ואני אפילו לא אעז לדבר בשם כולנו, אבל אני יודעת שזה מה שהייתי רוצה לראות – מדברים עכשיו על הסכם בפעימות. למה? כדי להשאיר את המלחמה, כדי להמשיך. זאת כבר לא מלחמה, זה כבר הרס טוטלי.
מה בדיוק רוצים? האם רוצים לראות את המראה שהיה היום בבוקר, קבוצה – אני לא אגיד הזויים – קבוצה שנכנסה לצפון עזה ורצתה להקים התנחלות? אי-אפשר להגיד עליהם הזויים. אתם יודעים למה? כי בכנס שקורא להתנחלות בעזה נכחו שרים ויותר מ-23 חברי כנסת. אז על מה אנחנו מדברים? מדברים על עוד כיבוש שיימשך עוד עשרות שנים. לא למדנו את הלקח? ממשלות ישראל לדורותיהן לא למדו שאי-אפשר להמשיך עם הכיבוש? שהכיבוש לא יכול להיות פתרון לכלום?
ובכל זאת, עכשיו מנסים איכשהו להגיע למצב – אי-אפשר שלא לקשור את הדברים. כל אחד ששומע מצד אחד שרים שמדברים על סיפוח בגדה המערבית ומצד שני רואים את החקיקה שמנסה למוטט את הרשות הפלסטינית – אי-אפשר שלא להבין שהכוונה ברורה: לא לציית להחלטת בית המשפט, או הדעה המייעצת של בית המשפט הבין-לאומי, שאמר שהכיבוש חייב להסתיים. הוא לא חוקי והוא בלתי אנושי. לא רק לא לציית, אלא להעמיק אותו עוד יותר, לספח, לקחת חלק מעזה וחלק מהשטחים ולקוות לשלום.
אז אני אומרת לכם, לצערי הרב, לצערי הרב, ראש ממשלת ישראל, שמתגאה שהוא משנה את המזרח התיכון, גורם לאזרחי מדינת ישראל לחיות במצב של חסר ביטחון טוטלי, במצב שמסכן את חיי כולם, לצערי, וגורם לכולם לחיות על החרב, בדיוק כמו שהוא אמר. הוא אמר: לעולם נחיה על חרבנו, והוא עובד מאוד קשה כדי לשמר את המצב הזה, שמדינת ישראל תישאר במצב שלא רק מדכא עם אחר, אלא גם מדכא את אזרחיה, שלא יכולים אפילו לחלום על מצב של שלום.
אני אומרת לכם, יש אפשרות לחלום על שלום ויש אפשרות לחלום על ביטחון, אבל צריך גם לעבוד כדי להשיג אותו.
744 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.