קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הזמן שיש לי לשני קטעים שונים, אבל אני רוצה להתחיל בלקרוא קטע מהספר "מר הפקרה" שכתבה עינב צנגאוקר, אימא של מתן, שכאמור נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז, והוא כבר נמצא בשבי החמאס 439 ימים יחד עם עוד 99 ישראלים וזרים, שמופקרים כל כך הרבה זמן. כמו ששמענו, מתן והמשפחה שלו ציינו היום את יום הולדתו ה-25 בשבי. זה יום ההולדת השני בשבי. אז אני מצטטת מתוך הקטע שכתבה עינב.
"תמיד חינכתי את מתן שבישראל, בניגוד למדינות אחרות, אם תיפול ברחוב כולם יזנקו להושיט לך יד.
"איך אוכל לספר לו כשיחזור, שדווקא ראש הממשלה שלו, שאני הצבעתי לו, ויתר עליו? שהוא החליט להפקיר אותו ואת שאר החטופים? כבר בתחילת המלחמה הוא תדרך שבסוגיית החטופים נטפל לאחר סיומה. אבל כמה זמן עוד תימשך המלחמה, כאשר בפועל היא מה שמחזיק אותו בשלטון ומרחיק אותו מוועדת החקירה הממלכתית וממתן דין על המחדל?
"מי שמימן וטיפח את החמאס במשך שנים לא רוצה למוטט אותו. אילו נתניהו היה מעוניין למוטט את החמאס, הוא היה מקדם ב-8 באוקטובר תוכנית לחלופה שלטונית בעזה. במקום זאת, יממה לאחר הטבח, כשתושבי העוטף עדיין התחבאו בממ"דים ובשיחים, נתניהו כבר נפגש עם יועצי התקשורת שלו. זה מה שהיה חשוב. איך ראש ממשלה שהחטופים, החיילים והעם שלו לא מעניינים אותו יכול להמשיך לנהל מלחמה כל כך כושלת?
"במהלך חודשי המלחמה, בכל פעם שדנו בעסקת חטופים, יצאו תדרוכים עלומי שם נגד העסקה. ראש הממשלה בקולו הקפיד להתריס כנגד חמאס ולאיים על חיסולו עד יסוד.
"פעולות אלו נעצו חץ בליבי – כאימא של מתן – וחידדו לי את מדיניות ההפקרה המתמשכת.
"אילו הייתי יודעת שרק חמאס הוא שמהווה את המכשול לעסקה היה לי 'קל' יותר, אך הידיעה שנתניהו הוא המכשול העיקרי, כי הוא זה שמסרב לסיים את המלחמה בתמורה לעסקה שתחזיר את כל החטופים, מהווה עבורי חזית נוספת של טרור פסיכולוגי יום-יומי שאיתו אני נאלצת להתמודד.
"אני מרגישה נבגדת בידי ההנהגה שלנו. האשליה שנתניהו בנה בשנים האחרונות התנפצה בידיים שלי ואני אוספת את השברים בשביל לנסות ולתקן.
"עם ציבור גדול שמצטרף אלינו, המשפחות, אנחנו מצליחים להביא בשורה אחרת, חדשה, בשורה של אכפתיות, סולידריות, אחווה, רעות ותקווה.
"אסור לנו, הציבור הישראלי, להמשיך לקבל את נתניהו כראש הממשלה שלנו. החובה שלנו כעם, לחטופים שבשבי החמאס, היא להדיח אותו, להחליפו במנהיגים אמיתיים שיחזירו אותם הביתה".
מתן הוא לא רק הבן הבכור שלי, הוא גם החבר הכי טוב שלי, איש הסוד שלי, האדם שתמיד צוחק עליי ושיודע להעלות לי חיוך, והוא חסר לי. מתן ועוד 99 אנשים שמוחזקים בשבי החמאס הם לא רק חטופים, הם העתיד של המדינה. אם מדינת ישראל לא תעשה הכול בשביל להחזיר את אזרחיה, לא תהיה זכות קיום למדינה. לא תהיה תקומה בידיעה שאזרחים נרקבים במנהרות החמאס והממשלה הפקירה אותם. על איזה אתוס נוכל לגדל ילדים במדינה? מה נספר לילדים במערכת החינוך, שבעזה מוחזקים אזרחים שהוצאו מהמיטות שלהם בכוח? מישהו מאיתנו יוכל לשלוח את הילדות שלו לצבא בידיעה של מה עלול לקרות להן אם ייחטפו?
"כדי שמתן יחזור אליי, כדי שכל החטופים יחזרו וכדי שהחברה הישראלית תוכל להשתקם, אנחנו חייבים להזיז את ראש הממשלה שלנו מתפקידו".
כך כתבה מירב צנגאוקר בספר "מר הפקרה", ואני רוצה להצדיע לה, לעינב, ולקרוא שיר של נעם חורב בשם "שבועת האימהות", שממש מתכתב לי עם האופי של עינב ואיך שהיא נלחמת עבור הבן שלה. אז "שבועת האימהות" מאת נעם חורב.
"אימא שלי לא נולדה לביאה – / זו המציאות פה, / שהצמיחה לה ציפורניים / שחידדה לה את השיניים/ שלימדה אותה לנעול את הדלת, / פעמיים. // אימא שלי לא נולדה לביאה – / אלה החיים פה, / שהשאירו אותה דרוכה / ששלחו אותה לישון עם עין פקוחה / שאילצו אותה לעמוד על הרגליים האחוריות / ולהקשיב בכל ליבה לאינטואיציות הוריות. // אימא שלי לא נולדה לביאה – / זה המקום הזה, / בו האיום הוא אמיתי / ששייף לה את האינסטינקט החייתי / שעיבה לה את חבל הטבור / שגרם לה לזנק כשהייתי עוד גור / ואם צריך גם לחטוף במקומי את הכדור. // אימא שלי לא ביקשה להיות גיבורה / לא להפוך לסמל או לאות / רק לשמור עליי תמיד מכל רע / ולקיים על בשרה את שבועת האימהות."
אז השיר הזה מתכתב לי עם עינב צנגאוקר.
אני אנצל את הזמן שנותר לי לדבר קצת על הנושא שלכבודו התכנסנו. כבר שבוע שאנחנו מצביעים על הגדלת הגירעון, מצביעים על תקציב נוסף לשנת 2024, מצביעים על תקציב 2025, כמובן שללא פירוט חלוקת הכספים הקואליציוניים – עוד 5 מיליארד שקלים מכספי הציבור שכולנו יודעים בסוף לאן יוקצו. ביזת הקופה הציבורית כמובן נמשכת בעזות מצח. ולמה לא סגרתם משרדים מיותרים? הרי הבטחתם, אמרתם שתסגרו חמישה לפחות.
ניהול כלכלת מדינה הוא משימה מורכבת שדורשת אחריות, מקצועיות, וכמובן עמידה בלוחות זמנים. אבל במקרה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הכול הפוך. במקום לנהל כלכלה, סמוטריץ' מתעסק בפוליטיקה, ובדרך הוא מפר כללים ומתעלם מחוות הדעת של היועצים המקצועיים במשרדו. סמוטריץ' מועל בתפקידו כשר אוצר. את תקציב 2025 הוא הגיש בדקה ה-90. זו הפעם השלישית שסמוטריץ' מתעלם מחוק-יסוד: משק המדינה, שקובע כי הממשלה תניח על שולחן הכנסת את הצעת חוק התקציב במועד שקבעה ועדת הכספים. היועצת המשפטית של הכנסת התריעה על עיכוב בלוחות הזמנים כך שפרק הזמן העומד לרשות הכנסת להכין ולאשר את הצעת חוק התקציב ואת חקיקת ההסדרים הנלווית לה תיפגע ותהפוך את המועד של תחילת שנת הכספים למועד לא ריאלי.
אז במקום לכבד את הבית הזה, השר סמוטריץ' בזלזול אומר: לא הגשנו בזמן, אז מה? הרי אין סנקציות, ופשוט מתייחס אל הכנסת כאל חותמת גומי. זה מסר מסוכן של אי-כיבוד החוקים שחוזר ונשנה. הוא גם ממשיך ואומר: זה לא נורא אם המשק יתנהל בתקציב 1 חלקי 12 בינואר. בדרך כלל גם ככה לא קורה כלום בינואר. והגדיל ואמר השר: "אף אחד לא קם בבוקר ולא יכול לגמור את החודש, אף אחד בבוקר לא קם וחרב עליו עולמו". אז זהו, שלא, אדוני השר. אנשים לא גומרים את החודש. מצד אחד, הכול עולה במדינה – מע"מ, ארנונה, מים, חשמל ועוד – ומנגד, גזרות כלכליות על המגזר העובד והנושא בנטל. כן, הנושא בנטל. ולקינוח, סמוטריץ' מפצל את חוק ההסדרים ומעביר את הגזרות הכלכליות בהיעדר שקיפות ובשיטת הסלאמי הידועה. זו פגיעה ישירה ביכולת שלנו, חברי הכנסת, לעשות את תפקידנו ולפקח על הקופה הציבורית. זו לא כלכלה, זו הפקרות.
והבעיה המרכזית היא ששר האוצר לא טרוד בבעיות הכלכליות, לא טרוד בגירעון הגואה או בהגשת התקציב בזמן. אז במה הוא כן עסוק? במימוש החזון הקיצוני והמשיחי להתיישב בגוש קטיף. "אפשר לכבוש את עזה ולדלל את האוכלוסייה בחצי תוך שנתיים", כה אמר בצלאל סמוטריץ'. עוד אמר: "לשנה הבאה בגוש קטיף", ועוד אמר: "2025 היא שנת הריבונות ביהודה ושומרון". אז במה מתעסק שר האוצר? בחזון משיחי קיצוני, וזה שר האוצר של מדינת ישראל.
1,059 מילים של מטי צרפתי הרכבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.