קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אנחנו עוברים ימים מורכבים מאוד. ואני מסתכלת על מה שקורה פה בכנסת, על ההתנהלות של השרים בממשלה הזו, באמת, מהשר לביטחון לאומי, שעושה קרקס מהמליאה בהצבעות על תקציב, לא פחות – שני מיליון איש מתחת לקו העוני, אנשים חרדים מגזרות שהולכים להפיל עליהם, גם ככה הם לא מצליחים לסיים, להגיע לקופה בסופר כמו שצריך – ועד לשר לענייני החברים של אמסלם, שעומד פה בדוכן המכובד הזה, שמנהיגי עולם, המנהיגים שלנו, נאמו בו, ומשתמש בשפת ביבים שלא הייתי מצפה שיקרה באף פרלמנט של אף מדינה, על אחת כמה וכמה לא של מדינת ישראל. שרים אחרים עסוקים בקומבינות, בסחטנות פוליטית, ובעיקר – מנסים להשריש בישראל תרבות שלא מכבדת אף אומה, בטח שלא אותנו.
חשבתי על זה וניסיתי להבין למה הם עושים את זה, למה ההתנהלות הזו, והבנתי שהם פשוט מאוד רוצים שאנחנו נתפשר. אתם, ממשלת ישראל, רוצים שהעם היהודי יתפשר. אתם רוצים שהעם הזה, צאצאי המכבים, לא פחות, יתפשרו. העם שעבר שואה ותקומה, העם שעבר מהמעברה לאומת הייטק אדירה – שהעם הזה יתפשר. ועל מה שהוא יתפשר? על ממשלה שרבים מחבריה, כולל העומד בראשה, עומדים לדין? שאותו העם, שנמחקו לו משפחות שלמות, אבא ואימא וילדים נשרפו בעודם בחיים פה, במדינה שלנו – שהעם הזה יתפשר? על מה הוא ינסה להתפשר? על עומדים לדין שרוצים לשנות את מערכת המשפט כדי להציל את עורם, ועל הדרך מאיימים לקרוע פה עם שלם? העם הזה, שסיפורי הזוועות מ-7 באוקטובר עוד יהדהדו שנים רבות בהיסטוריה שלו.
ובכל זאת, מתוך הכאב ומתוך הטראומה, העם הזה עמד גאה, והתגייס, הקים חמ"לים אזרחיים, נלחם ונשאר חזק. שהעם הזה יתפשר? על מה, על ממשלה שמעבירה מאות מיליונים מיותרים למשל למשרד המורשת? ומאיזה תקציב הם מעבירים 440 מיליון שקלים? ממשרד הבריאות אל משרד מורשת. מהבריאות, על חשבון הבריאות של הילדים שלנו, הבריאות של הפצועים שלנו משדה הקרב – לוקחים מהם, ולאן הם מעבירים? למשרד המורשת. למה? בגלל הסכמים פוליטיים. זה חשוב יותר מהפצוע בעזה, יותר משיקום השורד של הנובה. זה יותר חשוב. למה? כי אחר כך תוכלו לספר סיפורים רומנטיים כמה כולם מאוד מאוד גיבורים פה בעם הזה. זה מאוד מתאים לנרטיב הרומנטי הציוני שאתם דואגים לשווק, כמה אתם הגיבורים וכולם פה כל כך בוגדים. ואתם מחבקים את כולם, את הלוחמים אתם מחבקים, בלי לגלות לעם הזה שאתם גונבים לו את האוכל מהשולחן, שאתם גורמים בכל הצבעה שלכם לפצוע בבית החולים לגסוס, כי אתם החלטתם להעביר 440 מיליון שקלים ממשרד הבריאות למשרד המורשת. ככה זה עובד אצלכם. ואתם רוצים שהעם הנפלא הזה יתפשר על חוקים שיקרעו אותו מבפנים, חוקים שיפרידו אותו מאחיו ואחיותיו שנרצחו איתו, שנחטפו איתו, שנלחמו איתו כתף אל כתף.
אתם מבקשים מהעם הזה לשכוח – את מי? את הילדים שלנו בעזה? את מי נשכח, את הילדים שנרצחו, שנאנסו, שנשחתו? אנחנו עם הנצח, ואנחנו לא שוכחים ולא נשכח את הכאב ואת הזוועות, ואנחנו נדרוש שיחקרו את כל מי שאחראי לאסון שלנו. ואנחנו נדרוש ועדת חקירה ממלכתית, גוף בלתי תלוי, נטול השפעות פוליטיות, ועדה שתהיה כל-כולה למען הציבור ולמען האמת ולא ועדה שמשרתת אינטרסים פוליטיים. העם הזה מאס באינטרסים פוליטיים. ואם אתם לא תיתנו לעם הזה ועדה שכזאת, אנחנו נעמוד איתן, לא נירתע, לא נוותר, לא ניכנע ולא נעצור עד שנמצא את הדרך להביא את הצדק; עד שנמצא את הדרך לשאול את השאלות הקשות; עד שנמצא את הדרך להחלים ולתקן.
היו ימים שבהם האומה הזאת הורדמה. ישבנו בבועה וחשבנו שהיא בטוחה, והתפשרנו כשהשיח הציבורי הידרדר, התפשרנו כשהתרבות הפוליטית הושחתה. אבל זהו, זה נגמר. אנחנו עם ישראל, עם קשה עורף, לטוב ולרע, ואנחנו נדרוש ונקבל בדיוק את מה שמגיע לנו, את מה שמגיע לדם שנשפך עבורנו, לאותם אחים ואחיות שלנו שנפלו. אנחנו לא שוכחים, לא נכנעים ולא מוותרים, והכי חשוב – אנחנו לא מתפשרים יותר. עם ישראל חי, ובועט אתכם החוצה.
595 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.