קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
קודם כול, היום יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. אני חושב שחשוב לפתוח בזה. ביום הזה אנחנו מדברים הרבה על הפצועים, אבל הפצועים באים מבית, והבית משלם מחיר מאוד כבד, כי כשהבן או הבן זוג נפצע, כל המשפחה נפצעת. לאחרונה התארגנו נשות פצועים – פורום של נשות הפצועים – שהן גיבורות לא פחות, משלמות מחיר מאוד מאוד כבד. הן גיבו את בן הזוג כשיצא לקרב, וכשהוא חזר הביתה – או לבית החולים ואז הביתה – המחירים נכנסים לדלת. היום הן שלחו לי אסופה של יומנים, קטעים שהן כתבו ברגעים הקשים שלהן. אני אקרא חלק מזה. אני חושב שזו הזדמנות לתת חיבוק גדול לנשות הפצועים וגם להיות שם בשבילן, להציע את העזרה שלנו. לפעמים זה מתאים, לפעמים לא מתאים, אבל לדעתי עצם הפנייה, יש בה כוח ויש בה ערך, וכמובן אנחנו, הבית הזה, נצטרך לשפר את המענים ואת העזרה שאנחנו נותנים להם על פי חוק. אני חושב שבמידה רבה עד היום החוקים התייחסו בעיקר להורים. במלחמות הקודמות אלה ששילמו את המחיר היו חיילים סדירים. היו כמובן גם מילואימניקים, אבל המאסה במלחמה הזאת, בעיקר בגלל שהיא כל כך ארוכה – המילואימניקים הם ממש בחזית, משלמים מחיר גבוה, והנשים לא מקבלות מספיק מענה גם בצד של התקנות והחוקים, וגם את זה צריך לשפר.
כותבת אסתר ליפשיץ קטע שהיא קוראת לו "צעדים": "הולכת במסדרון ארוך, הכי ארוך שהלכתי בו בחיים. / מוקפת בפמליה של חיילים בפרצופים אוהדים. / הולכת וחושבת, כמה טוב שהם כאן, / אין סיכוי שהייתי יודעת למצוא את הדרך לבד. / הידיים קצת רועדות, והרגליים הולכות, במסדרון הארוך ארוך, ואני יודעת שהחיים לא יהיו אותו הדבר. / שואלת את עצמי – מה מחכה לי בקצה? / כמו חור שחור שאני לא יודעת לאן הוא מוביל. / האם הוא עוד כאן? האם אספיק לראות אותו? / האם ייקחו אותנו לחדר צדדי כזה, כדי לספר לנו? / הולכת וחושבת, מעניין אם אצעק, אם אבכה, / אם אקפוץ עליו ואנשק אין-ספור פעמים / כמו שאני רוצה כל כך. / הולכת במסדרון ארוך, ומתפללת בכל ליבי שהוא חי, שאספיק. / וחושבת, איך כל חיי פחדתי מהרגע הזה, / אבל כלום לא הכין אותי אליו. / ואיך אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת להמשיך הלאה. / וחושבת עליו, גם הוא היה מוכן לרגע הזה, בכל ליבו. איך מדי פעם כשדיברנו על זה הוא אמר שהוא מוכן. / הולכת במסדרון ארוך, חושבת כמה רציתי שיהיה לנו ילד ביחד. הוא חייב לחיות. / הולכת ורצים לי סיפורים על אלה שהיו פצועים אנוש והחלימו ועל אלה שלא עברו יותר מכמה ימים. / ומשני צידיי הולכים יחד איתי אנשים שהיו זרים לי ועכשיו גורלי קשור בגורלם. / אני מרגישה איך הגוף משתרך, מרשה לעצמו להיתמך, כשהראש ממשיך לחשוב ולחשוב. / והולכת במסדרון הארוך, וחושבת, / מעניין איך הוא נראה. אם הוא נפגע בפנים. / אם כל האיברים שלו במקום. / ויודעת שאני אוהב אותו בדיוק אותו דבר גם אם לא כולם שם. ומתפללת שוב, רק שיחיה. / ואם הוא יחיה – האם הוא נפגע בראש? / יודעת שהחיים שלנו יכולים להיראות אחרת לגמרי מאיך שתכננו אותם. יודעת שאולי יצטרך ללמוד לדבר שוב, לאכול שוב, לכתוב שוב. / והולכת, ושואלת את עצמי אם הוא ידע מי אני. / ויודעת שלא אכפת לי. לא אכפת לי בכלל. רק שיחיה. / הגרון יבש, והנשימה כבדה, ואני הולכת במסדרון הכי ארוך שהלכתי בו בחיים, / ומשתוקקת להגיע כבר, / ומשקשקת מפחד ומקווה שהוא לא יסתיים לעולם. / חצי בי מאמין וחצי לא, / ואני כל כך רוצה לדעת, ושואלת את עצמי אולי עדיף לא לדעת. / הידיים רועדות, והגב זקוף, / והראש נישא קדימה לקצה המסדרון, / והעיניים בורקות בתפילה, / והרגליים צועדות / לאורך המסדרון הכי ארוך שצעדתי בו בחיים, / וליבי מבקש – תן לנו עוד חיים".
שיר שמתאר בצורה כל כך רגישה, מדויקת, במילים שפוצעות את הלב, את הרגעים האלה של בת הזוג שהולכת לפגוש את הבעל שנפצע והיא לא יודעת בכלל מה איתו ורק תכף היא תפגוש אותו ואז היא תבין.
עוד שיר, של אפרת בזק, "פצעים ואהבה": "אמרו לי 'מדברים מצבא הגנה לישראל' / התיישבתי נשמתי ובחרתי לחשוב מחשבות טובות // הודיעו שבצלאל נפצע קשה בעזה / חשתי שהוא מוקף בתפילות ויצא מזה בגבורה // דיווחו שנכנס לניתוח / אמרתי לקטנטנים שאבא הלך לרופא ואימא / נוסעת להיות איתו // הידיים רעדו לי באריזה בעוד החיילים מחכים / חיבקתי את הילדים וביקשתי שיעשו שבת שמחה // שאלו אותי איך מוגדר מצבו / עניתי שאני מקווה שהמצב יותר טוב מההגדרה // המנתח הציג עצמו ד"ר חלימי / חייכתי, כי חלימי זה החלמה / הניתוח התארך / ד"ר חשביה חושב מחשבותיה / הרופאה בטיפול נמרץ קבעה 'יצא מסכנת חיים' / הלב רעד מזמור לתודה / ברוך מחיה המתים // ראינו דם על האפוד והכפפות / חיפשנו בתיק גם מכתבים ומזכרות / קיבלנו נעליים אדומות גזורות / התפעלנו שהמג"ד לא חלץ נעליו אפילו לאפטר אחד / חבר מהגדוד כתב 'כמעט הותר לפרסום' / נמלאנו הודיה על אשת הפרמדיק שוויתרה, שבזכותה / הרופא נזכר שקיבל אותו 'לא חי' אל שולחן הניתוחים / הוצאנו מגנטים עם תפילה לשלום החיילים // חבר'ה מהמילואים ביקרו אותו לפני שביקרו בביתם / היינו גאים על האומץ לניצחון להשבת החטופים // נשאלנו אם כאן מאושפז הלוחם הפצוע / ענינו כאן מאושפז הלוחם המחלים // הנס המהלך שלנו עזב את כיסא הגלגלים / הבנו שהרוח תנצח ועל כל פצעים תכסה אהבה".
עוד שיר שמתאר את הרגעים האלה שם במחלקה, כשבן הזוג בין חיים למוות, "על הכול תכסה אהבה". אני חושב שהחובה שלנו כחברה היא להרעיף אהבה ולתת אהבה לאנשים שיצאו להילחם בשבילנו וחזרו פצועים בגוף, בנפש – לפעמים או-או, הרבה פעמים גם וגם.
אתמול קיבלתי אסופת שירים שנקראת "הינני", שהוציא חיל החינוך בצה"ל יחד עם "משיב הרוח", שירים שכתבו אזרחים, חיילים ומפקדים בסדיר ובמילואים, אסופת שירים ממלחמת חרבות ברזל, אנשים שבתוך שדה הקרב – מה שהרבה פעמים מחזיק אותנו ברגעים הקשים האלה תחת האש זה הרוח הגדולה. אז יש כאן שירים שכתבו אנשים, כולם שירים מיוחדים. נקריא חלק מהם.
"אחרי המלחמה", כותב אורי שגב מבאר שבע: "נפשי, עוגן הלילה / בארץ נביאי עפר // מה תבקשי? // כל העשן בך מיתמר / ובחדרך עוד את רועדת – // מחר הם יטלאו את הגופות / שוב יפציעו יגונים כפרחי בר // אספי תלאות // נלך אל הגבעה הארוכה / ששמה הוא יום".
ושיר שנקרא "והעם" – אביב טורפז, איש צוות אוויר: "וזאת הברכה / אשר בירך ישראל את בניו, / בצאתם לקראת פלישתים / 'נברכך , ותשמרנו / נאר פנינו איש אל אחיו, ויחוננו / נישא פנינו אל על, ונשם שלום / עלינו ועל כל עולמו, ועל ישראל, ועל ירושלים // והיו הדברים האלה אשר התפללנו ואש בכינו ואשר אהבנו / חתומים בלב ישראל, לדור דור'."
"אין חינוך", כותב אליהו ביטון מתל אביב: "לילדים של היום / אין חינוך או משמעת. / אתה אומר / 'שמור על עצמך' // 'אל תהיי גיבורה' // והם – בשלהם".
כל מי שדיבר סרה על הדור הזה, מגלה שהדור הזה מוכן להיות גיבורים, מוכן להקריב את הכול. הוא בשלו, מה שנקרא.
"עכשיו תעצמו את העיניים", כותב אליעז כהן מכפר עציון: "עכשיו תעצמו את העיניים / דמיינו: // דבר מכל זה לא קרה / בעת-לילה אולי הזיה / זה מה שזֶהמה שזה היה / פרי מוחו המשורר / של הקודח / דבר מכל זה לא קרה // [ולא עלו האלף בסערה] // ועכשיו פקחו את העיניים חזרה".
הלוואי שהיינו יכולים לדמיין, כמו שאליעז אומר, שכל זה לא קרה. אבל זה קרה, זה קורה, נלחמים, אבל מבינים לגמרי על מה נלחמים.
"מלחמה", כותב שיראל סתיו, חטיבה 12, קשר-מטול-חובש: "שירו לדברים יפים / מעִמקי הרים ואנשים / מרחובות נקיים ואבנים טובות / שיחו ליושבים, לכותבים, לאוהבים / ידי אחים חזקות ורחומות / ניצוצות / ניצחונות שבסתר ים".
"השיר על שחרור מושב יכיני" – רז יוגב, מילואים, חטיבת ירושלים: "הם הסתכלו עלינו מהחלון / משל היינו / אבירי מלכות דוד / הצועדים / בכבישיו הריקים של המושב. / כרועים לצד הדרך / מזכים את עיצוריה של העברית / מתחת לקרני השמש הקופחת. // אך הגענו לש.ג / חזינו / כאן דם / כאן נוקו המלוכלכים. // תושביה של יכיני / מציעים את בתיהם / למקלחות".
"לך", של נתנאל נדב, לוחם חי"ר במילואים: "לך / והישאר נטוע / לך בענווה, בחזה מתוח / לך כדי להישאר לך מבָּהיר אל ערפל / לך מלךָ אל להם / לך לבד עם עם שלם / לך, אנחנו נישאר / לך / ושוב".
"פיסת היסטוריה", של אסתר דגן קניאל: "הכאב הזה הוא פרק בשידור חי / מונח כמו חרבות ברזל / אנדרטה לדורות הבאים / כמו מרד בר כוכבא / כמו הנעליים על גדות נהר הדנובה / כמו פרעות תרפ"ט / כמו באב אל-ואד בדרך אל העיר // הכאב הזה הוא פיסת היסטוריה מתגלגלת / כשנכדיי וניניי יפתחו את ספר תולדות ישראל / הם יהיו דור שלישי ורביעי לשואה / יניפו את הדגל וישירו / אין לי ארץ אחרת".
אני חושב שהחוויה הזו – אנחנו גדלנו כולנו על הגיבורים, על טרומפלדור, אנילביץ', גיבורים, וחשבנו שאין עוד כאלה; כמו שיירת הל"ה. והינה כאן, ממש בדור הזה, כמו בשיירת הל"ה, לוחמים צעירים שנלחמים עד הכדור האחרון, לוחמים כמו טרומפלדור, שנפצעו וחוזרים לשדה הקרב, לוחמים שבאמת עוד – כמו שכותבת אסתר, גם כשנכדינו ונינינו יפתחו ספר על תולדות ישראל, יופיעו שם אנשים מהדור שלנו, אנשים שממשיכים להילחם.
השיר שסוגר את האסופה נקרא "בכל דור ודור", של אור אדם, מפונה משדרות: "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. / כל אחד היה עבד, ממצרים יצא / ויזכיר לנו זאת לחם עוני: מצה / שנדע לשמר, גם בלי חושך ודם / את אותה החירות של אדם ואדם. // בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה בכפר עזה / כל אחד הסתגר בממד בשבת / כשבחוץ הטרור השתולל וחבט / כל אחד התפלל, צעקה שלא גזה / בקיבוץ המחוּלל אל מול שער עזה. // בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא חולל ברעים / כל אחד מאיתנו לא הבין מה זה כאן / כשהירי חדר הלמות מוזיקה / ולראות את עצמו נופל מטה מגובה / כל אחד מאיתנו נאנס שם בנובה. // בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא נחטף מניר עוז / החורבן, השרפה, איומים המראות / כל אחד על הטנדר עם ידיים קשורות / ואימה בפנים של נשים ושל טף / בכל דור ודור מניר עוז אתה נחטף. // בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו בונה את בארי / כל אחד בכל זמן עוד יקום מעפר / ינשוך את שפתיו וישוב אל הספר / יצא ממצרים יתגבר כארי / מי חיים עוד ירוו מאותה בארי. // בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
הציווי היסודי ביותר ביהדות: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. תמיד מדובר על הקושי הזה, אבל לא היינו שם, במצרים. אבל היהודי שהזיכרון וההיסטוריה צרובים בו, תמיד – האתגר שלנו להרגיש גם ברגעים הטובים כאילו היינו שם בסיני ושמענו את הקולות ואת הברקים, וגם "כאילו הוא יצא ממצרים" – כאילו הוא עצמו היה עבד, כאילו הוא היה שם בנס, כאילו חצה את הים. כי רק אם אתה מבין שאתה היית במקום החלש והקשה הזה, אתה תדע להיות רגיש למי שגם הוא נמצא במקומות חלשים. רק אם אתה היית עד לנס ולגבורה, תוכל גם אתה להחזיק ברגעים שבהם צריך נס וגבורה.
אני עובר רגע למשהו אחר. ראיתי שמחר – אני חושב שזה מחר – יזומן דניאל הגרי, דובר צה"ל, לדיון בוועדת החוץ והביטחון. זה מחר? באחד הימים הקרובים. אני חושב, תקן אותי אם אני טועה, שהוא זומן בעקבות הדברים שהוא אמר בנושא חוק פלדשטיין, ורבים תקפו אותו ועשו עליו סיבובים, ואני חושב שדניאל הגרי עצמו יודע שהוא טעה. הוא גם התנצל, הוא ננזף. הלוואי שזה היה הסטנדרט במנהיגות.
בשבוע הבא. אז הלוואי שכולם היו בסטנדרט של הגרי, שכשהם טועים הם גם יודעים להתנצל, לקחת אחריות. אבל אחרי שאנחנו מבינים שהוא טעה והוא התנצל, אולי צריך להגיד עוד כמה מילים על הגרי.
כבר למעלה משנה שהדרג המדיני מופיע מול האומה רק ברגעים הטובים ומתחבא ברגעים הקשים. כשמחלצים חטופים או מחוסלים רבי-מחבלים, כולם מצטופפים תחת אלומת האור, אבל כשחטופים נרצחים או כשיש תקלות, הגרי כמעט תמיד עומד שם לבד מול המצלמות. הגרי עצמו, אגב, הוא לוחם עז נפש; שירת בין השאר כמפקד שייטת 13. הרבה זכויות נזקפות לזכותו. והתחושה הקשה הזו – ואני מקווה שזה לא מה שיקרה בוועדת החוץ והביטחון בשבוע הבא, שעושים על הגב שלו סיבוב. אולי רגע שווה דווקא לעשות מקום לאומץ שלו לעמוד מול הציבור כבר 14 חודשים, גם כשכולם נעלמים, לקחת אחריות על טעות ולא להתנער ממנה כמו אחרים, ובעיקר – על העובדה שמדובר בישראלי שבחר להקדיש את חייו למען ביטחון ישראל.
אני חושב שההתקפות על הגרי משקפות בכלל תנועה חדשה שיש, של לתקוף את מפקדי הצבא. גם ראש הממשלה, כמעט תמיד כשהוא מפרגן על מבצעים והצלחות – ובאמת זו הזדמנות להצטרף לפרגונים על ההצלחות הפנומנליות של מערכת הביטחון – כמעט תמיד הוא מפרגן ללוחמים, כאילו אין להם מפקדים. אבל כולנו היינו בצבא – או בעצם, לא כולם פה בבית הזה היו בצבא, ויש גם כאלה שמחנכים לא ללכת לצבא, אבל מי שהיה פה בצבא יודע שאי-אפשר להפריד בין מפקדים לחיילים. כשאתה תוקף את המפקדים, אז אתה מחליש לא רק את המפקדים, אתה מחליש את החיילים. כדי שהחיילים ילכו אחרי המפקדים, צריך שכולנו ניתן בהם אמון.
זה לא אומר שאי-אפשר לבקר. יש טעויות, בוודאי הכשל הגדול של 7 באוקטובר ומה שקדם לו, וגם מאז היו טעויות. מי שלא עושה לא טועה. אבל הבחירה הזו להתעלם מהמפקדים שלנו כשמצליחים, לתקוף אותם בכל פעם שהם טועים, וגם כשהם לא טועים, היא הרגל מגונה בעיניי, שצריך לעשות בו תיקון. ראויים הגרי ובכלל כל מפקדי צה"ל – הרמטכ"ל, הרצי הלוי, כל המפקדים – לגב מכולנו.
אני רואה שחבר הכנסת לוי הגיע, אז אני אסיים בשיר אחד, "שיחה מהמילואים" של נתנאל אלינסון, לוחם במילואים בפלס"ר צנחנים: "– מה שלומך אהובה? / – מרגישה מצוין! / (נושמת עמוק, מסתירה את הכאב. / כי יודעת, / אם הוא ירגיש שטוב לנו, יוקל לו). // – ומה שלומך אהוב? / – ממש טוב! / (מטאטא את אי-הוודאות. / אם היא יודעת שטוב לי היא שמחה יותר). // ככה שנינו / משקרים זה לזו / מאהבה. // הרי כבר אמרו חכמים / שמותר לשקר מפני השלום / ועכשיו / זמן מלחמה".
אני חושב שהשיחה הכנה הזו שאלינסון משתף היא שיחה שמתרחשת בין הרבה מאוד אנשים בתקופת המלחמה הזו. העורף, האישה שמדברת עם בעלה – הוא שואל אותה: מה שלומך? קשה לה מאוד, אבל היא בוחרת להגיד רק את הטוב כדי לא להחליש אותו, והוא מהחזית מדבר איתה, וכשהיא שואלת אותו: מה שלומך? הוא גם מספר רק על הטוב כדי לחזק אותה. ואפשר אולי, כמו שאומרים פה, "שמותר לשקר מפני השלום ועכשיו זמן מלחמה". נקווה שישובו החטופים בשלום, שנכריע את מי שצריך במלחמה הזו ושהאהובים יוכלו לחזור לאהובותיהם במהרה בימינו. תודה רבה.
2,378 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.