הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. שר תורן, חבריי חברות וחברי הכנסת, אנחנו בשעה מאוחרת, ומרגיש לי כאילו זה ממשיך, ממשיך שאנשים יכולים לדבר יפה, ואז ישכחו להם את כל המחדלים שלהם. כשעליתי קודם לנאום כאן דיברתי על תאונות הדרכים, וסיפרתי איך יש כאן הרבה מאוד אנשים שיש להם אחריות על הקטל בדרכים במחדליהם, זאת אומרת, בחוסר מעשיהם, ובהחלטותיהם הגרועות. היו כבישים – ויש כבישים – שהם לא בטוחים, ואנשים מתו שם או נהיו משותקים, ואף אחד לא משלם את המחיר. אני חושב שיושב-ראש הכנסת, כשעוד היה שר, אמר: אחריות אינה אשמה, ואנחנו רואים איך עכשיו חלק גדול מהאנשים שנמצאים כאן הולכים וצוהלים אחרי נאומים, אבל אף אחד לא חושב שאם הוא טועה או היא טועה, הם צריכים לשלם את המחיר. אף אחד לא חושב שמדינה מתוקנת צריכה לעבוד עם תוכנית עבודה, עם עובדים שלכל אחד יש משימות, ולכל אחד בודקים את הביצועים שלו, שלה. ואלה שמצליחים, מקודמים. ואלה שלא מצליחים, לא מקודמים. ואלה שנכשלים, מפוטרים. מכל זה הפכנו להיות מדינה שבה מי שלא עושה כלום, מקודם. מי שלא עושה כלום, וקורה אסון בתקופתו, בתקופתה, מקודם. מי שמעז, לוקח סיכון – אם הוא מצליח, אז אחרים לוקחים את הקרדיט; אם הוא לא מצליח, אז באים אליו או אליהם בטענות ומעיפים אותם. מדינה שמעודדת בינוניות; מדינה שאין בה חמלה; מדינה שבה אנשים מתעסקים יותר בלהסביר למה הם עושים ככה או ככה, למה הם לא עושים ככה או ככה, מאשר באמת להסתכל בראי ולחשוב על האנשים שבאחריותם ומה קרה לחיים שלהם, אם הם הפכו לחיים טובים יותר או חיים רעים יותר; מדינה שבה יש לנו שיא בכמות ההרוגים – אם זה ברמה הביטחונית, אם זה ברמה של בטיחות בדרכים, אם זה באתרי הבנייה, או אם זה במחלות וכל מיני זיהומים במערכת הבריאות. פשלה אחרי פשלה, חידלון אחרי חידלון, מחדל אחרי מחדל, טעות אחרי טעות.

אני מסיים, אדוני, אני רואה שנגמר לי הזמן. בשורה התחתונה יש כאן מדינה שבמקום לדאוג לחופש של האזרחים, מנסה להצר אותו; מדינה שבמקום לעודד מצוינות, מעודדת בינוניות, ומדינה שאיבדה את החמלה. חבל לי שאנשים פה, במקום להתעסק בזה, מתעסקים בשטויות. תודה רבה.