קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני רוצה להמשיך את חברי סימון דוידסון ולדבר על עוד מנוע אחד לספורט הישראלי, והמנוע הזה הוא העולים. אם תסתכלו עכשיו על הרכב הנבחרת האולימפית של ישראל למשחקים בפריז, אתם תמצאו שם הרבה מאוד עולים וגם ילדים של עולים. חבר הכנסת אלמוג כהן, אני רוצה לספר לכם על צד שלי שאתם פחות מכירים. הייתי ספורטאי מקצועי, הייתי בנבחרת רוסיה בריצה – –
– – ל-400 ו-800 מטר. עליתי לארץ בדצמבר 1998, בערך שנה אחרי שפרשתי באופן רשמי. ואני חושב ששבועיים אחרי העלייה הגעתי לאצטדיון בבת ים להתאמן. התחלתי להתאמן ופתאום פגשתי מאמן עולה מרוסיה שפעם הייתי איתו במחנה אימונים, ב-1990. הוא זיהה אותי, ראה אותי רץ והציע לי לחזור. הציע לי לחזור, כי התוצאה שלי בעצם הייתה שווה גם אז נבחרת ישראל. שאלתי אותו: מה התנאים? הוא אמר לי: מלגה 1,200 שקל. אמרתי לו תודה רבה והלכתי ללמוד ראיית חשבון.
אבל אני לא הסיפור. הסיפור הוא 200,000 עולים שהגיעו בשנתיים האחרונות, ובהם הרבה מאוד ספורטאים ברמות שונות. והמשימה של מדינת ישראל היא לחבק אותם, גם לחבק אותם וגם לתת להם את כל המעטפת הנדרשת כדי שישתלבו וכדי שייצגו את מדינת ישראל בזירות הכי גדולות, הכי גבוהות של הספורט העולמי. והניסיון שלנו של 30–40 השנים האחרונות מראה שזה בהחלט אפשרי. בהצלחה רבה לנבחרת שלנו במשחקים בפריז. תודה.
212 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.