הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני מאמינה שרובנו היינו פעם בהצגה יפה, באיזושהי הופעה מאוד יפה, שאתה יושב שם ואתה ממש נהנה ומתמלא באנרגיות ויוצא בכזה אדרנלין מטורף. אבל אחר כך יש נפילת מתח, נכון? זה בדרך כלל קורה ככה. משהו מטורף, אנרגיות, אדרנלין, ואז ירידת מתח, ופתאום אתה מבין מה קורה: איפה הייתי? הרגשה של איזשהו עולם אחר.

זה בדיוק מה שקורה פה איתנו עכשיו. היה עכשיו נאום של ראש הממשלה בקונגרס, מחיאות כפיים, הצגה מושלמת. פה אני חייבת לפרגן, הצגה יוצאת מן הכלל, כמו בברודווי. הכול מתוקתק, הכול מחושב, הכול מדויק עד לפרטי-פרטים. אני שומעת את מחיאות הכפיים של חברי הקונגרס, ואני תופסת את עצמי במחשבה שכשמוחאים כפיים יש לנו פה מתים, כי תוך כדי אנחנו התחלנו לקבל את הידיעה על חמשת החטופים שלנו שהוציאו את גופותיהם מהמנהרות. שוב פעם, מחיאות כפים ומתים – זה הדיסוננס.

אז ההצגה מושלמת, לפי הספר, אבל מה בתכלס? מה תכלס ראש הממשלה שלנו אמר? מה תכלס הוא עשה? איך המצב השתנה? זה עזר לנו בעסקת החטופים או בשחרור חטופינו? זה עזר לנו למפוני הצפון? 80,000 אומרים, מי סופר, צפון זה שם. זה עזר לנו, לחיילינו ולאנשי המילואים שלנו, שכורעים תחת הנטל הזה, פשוטו כמשמעו? זה עזר לכלכלת ישראל? מחר נלך לסופרים – המחירים אותם מחירים, אם הם לא יעלו בלילה.

אז ראש הממשלה שלנו הוא שחקן מצוין, הוא יודע להופיע, להגיד מילים יפות, לעשות רושם, הכול מושלם. אבל יש הבדל, הבדל מהותי, משמעותי, בין להופיע ולעשות רושם לבין לעשות, לקבל החלטות. כי ראש ממשלה זה תפקיד ביצועיסטי. האחריות על חיי האזרחים על הכתפיים של ראש הממשלה. ופה אני ראיתי שחקן הוליווד יפה, מאופר יפה, מסודר יפה, שולט בפרטי-פרטים, אבל הוא סיים את חמש דקות התהילה שלו וזהו. זו הרגשתי, שבסוף אף אחד לא לוקח אחריות ואף אחד לא מקבל החלטות, ומה שהוא העיקר, מה שחשוב, זה ההצגה לשם הצגה.בשפה של תכנון תודה.