הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב בראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת – כבוד היושב-ראש, כמה ציפיות היו לי מהנאום היום. ישבתי והמתנתי, אמרתי: נתניהו דחה את המשלחת – חשבתי לעצמי שראש הממשלה דחה את המשלחת ליום חמישי כי חלילה שלא ייקחו לו את הפוקוס על הביקור המדהים. אז יש לנו מטוס ויש לנו כוסות יין ושמפניה וצילומים מדהימים מתוך חדר הישיבות, ואתה יודע מה, ספגתי. אמרתי: אני מניחה שהוא זה שהביא את הבשורה, כי הוא רוצה בלעדיות, כי הוא אוהב להרגיש הכי הכי, ולא היה לי ספק.

היום, חרף חוסר הרצון לראות את הנאום – ובאמת לא היה לי שום רצון – צפיתי, כי הייתה לי ציפייה. הייתה לי ציפייה בשביל החטופים, בשביל ההורים, בשביל האימהות, האחים, שתהיה בשורה; שתהיה בשורה שתגיד: זה מבשיל, ואנחנו פסע מלהשיב את החטופים. אבל לא שמענו לא "מבשיל" ולא "פסע", ונהפוך הוא: גם השכלנו להבין ולשמוע שהוא דוחה ומעכב את המשלחת שעלולה להשיב את החטופים.

באמת, לפעמים נגמרות המילים. הבן אדם חוגג בארצות הברית, יצא לשליחות – אה, בוא נחשוב ביחד איך זה מכוון, כמה זה עולה לנו ומה באמת, איזו בשורה הוא הביא משם. שום בשורה. ביידן זה ביידן, ובזכות הנשיא הזה הצילו את מדינת ישראל. מי שאחראי על מה שקרה כאן ב-7 באוקטובר לא לוקח אחריות, ממשיך להתרברב, ממשיך לדבר על הניצחון, ואין לי מושג על איזה ניצחון הוא מדבר: 120 חטופים בתוך מנהרות, משפחות מפורקות, מפונים בכל הארץ, אפילו כטב"מים בתל אביב; שנת הלימודים לא תיפתח בצפון בספטמבר; האנשים שצריכים לבוא מהדרום ולחזור – גם אצלם עוד לא יודעים מה קורה. אדוני ראש הממשלה, באיזה קוקוס אתה חי, למען השם? לפעמים אני מסתכלת ואני אומרת: יום אחד הוא יתעשת, יום אחד הוא יבין שהוא ראש הממשלה. צר לי להגיד, כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי. ההתנהלות שלך, הכאוס במדינה ומה שקורה עכשיו – החלטתם שיש פגרה, מי יוצא לפגרה בתקופה כזו? כמה עצוב, אין לי מילים. תודה.