תודה, כבוד היושב-ראש. הפודיום הוא לא הדבר הכי נמוך שקורה כאן.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני כמה חודשים נכנסתי לתפקיד כחבר כנסת. ממש בקרוב אני אהיה בבניין הזה שנה. אני זוכר את ההתרגשות כשהגעתי לכאן והתהלכתי במסדרונות. ההיסטוריה והעוצמה של המקום הזה, תחושה שהייתה וקשה להסביר אותה במילים – אני זוכר שבאתי עם אביתר, הבן שלי, וצעדנו יחד. היה איזה רגע שהסתכלנו על הפלזמה בדרך למליאה, הוא ראה את התמונה של ראש הממשלה, והוא אומר לי, אבא, אתה שונא את ביבי? אמרתי לו, זה ראש הממשלה שלנו. אני לא שונא אותו, אבל אני לא אוהב את הדרך שבה הוא מוביל את המדינה. זה היה לפני 7 באוקטובר. ואני מחנך את הילדים שלי לדבר תמיד באהבה. גם אם אתה לא אוהב מישהו, תדבר על הדרך, ולא על הבן אדם. היום הייתי אומר בכנות שלמה ואמיתית ובלי גרם של ציניות שאני מודאג מהדרך שבה ראש הממשלה מוביל את המדינה.
יש שיח כל כך רעיל במקום הזה וכל כך הרבה חלוקת ציונים אחד לשני, ולפעמים, אתם יודעים, אני תוהה, ואני יושב כאן עם כל אחד ואומר: איזה אנשים טובים יש כאן – הרוב כאן טוב, אבל המיעוט הרע מפלג בינינו. עם כל אחד ואחד – אני יכול להצביע, גם בכיסאות הריקים שהשמות כתובים להם מקדימה – אפשר לשבת, לדבר, לצחוק ולהסכים על הרבה דברים. בסופו של דבר אנחנו המראה של החברה, אבל החברה רואה את מה שאנחנו מוציאים לבייס שלנו, כי אנחנו צריכים לתחזק את הפייסבוק, את הרשתות החברתיות, את הבייס ואת הכול.
אחרי 7 באוקטובר לא למדנו להבין מי אויב ומי ידיד, והאויב נמצא מסביבנו – אני אומר – בדרום, בצפון. הידידות נמצאת כאן בבית הזה, הישראליות כאן בבית הזה, ואיך אחרי האירוע הקשה ביותר שעבר עלינו לא השכלנו להבין שאין לנו עוד הזדמנות למדינה – אנחנו פרוסים ובבעיה ביטחונית מאוד גדולה, וגם כלכלית. ובמה אנחנו מתעסקים? הילדים שלי בעזה, הדודים שלי – כל המדינה נלחמת. הדם של כולם חשוב ושווה באותה צורה, ואם למישהו אכפת מהמדינה הזאת – שיהיה אכפת גם מהשוויון לטובת המדינה גם בגיוס, בזכויות ובחובות. תודה רבה.
329 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.