תודה. חבריי וחברותיי, היושב-ראש, כבוד השר, אני חושב שאחת המשימות שהדור הזה צריך לשים לנגד עיניו הוא להתמודד עם כמה גנים היסטוריים שטמונים בנו, בעם הזה, בעם שלנו. הגן האחד הוא גן המריבה והפלגנות. על פי ההיסטוריה שלנו, ואני לא יודע עד כמה היא מדויקת עד הסוף משחר ההיסטוריה, אבל שבטים נלחמו אלו באלו, גם המשפחות הקדומות שלנו עוד לפני כן, ובוודאי הממלכות שלנו, ישראל ויהודה. ואנחנו נמשיך אל תוך ההיסטוריה הקצת-יותר מתקדמת, לפני אלפיים שנה: המריבות הפנימיות שלנו, שבוודאי הייתה להן אחיזה והן היו חלקן לשם שמיים, הגיעו אל תהומות הרסניות.
הגן האחר הוא גן הזיות השווא בדבר היכולת הבלתי-מסתיימת שלנו להתמודד עם אויבים ועם מעצמות חיצוניות. אני רוצה לבשר לאולם המכובד הזה שיש לנו היסטוריה מאוד רצינית ומאוד מאיימת, שצריך לנסות להשתחרר ממנה. לפני 2,700–2,800 שנה ממלכה אחות, ישראל, החליטה שהיא מתמודדת מול אשור ונהרסה. כעבור 200 שנה ממלכת יהודה כמעט הושמדה על ידי אשור, החזיקה מעמד, ניסתה להסתדר בין מצרים לבבל, והושמדה. ממלכת השלטון היהודי, ממלכת יהודה, כעבור 500–600 שנה, פעמיים מרידות – שאני יכול להבין מאיפה הן באות, אבל הן היו מטופשות אסטרטגית – הביאו לחורבן ולגלות.
אין שום דבר שמבטיח נצח-נצחים אלא התנהגות רציונלית. אין שום קשר לאמונה האישית, הערכית; רציונליות ביחסים האסטרטגיים שלנו. המשימה שלנו היא להתחזק. המשימה שלנו היא להאמין בעצמנו. אבל המשימה שלנו היא לדעת שאין לנו יכולת לעמוד אל מול כל העולם לבד. ואני מציע שנשכיל לדרג ולתעדף את המשימות שלנו בחוכמה כלפי חוץ.
ונמתן את היריבות, את הפלגנות. נתייחס אל השותפים שלנו כאל אנשים שלכל היותר טועים, אבל בבקשה לא להתייחס אל מי שחושב אחרת מאיתנו כאל חוטא. תודה.
259 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.