כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, אנחנו יצאנו למלחמה כשבאמת לא הייתה לנו ברירה אלא לצאת אליה, מלחמה מאוד מאוד מוצדקת, ואני חושבת שכל עם ישראל מאוחד בעמדה הזאת שאנחנו חייבים להחזיר את החטופים והחטופות וחייבים לייצר כוח הרתעה, כי אחרת השכנים מסביבנו יאכלו אותנו, ממש ככה. אנחנו בשכונה מאוד מאוד קשה. אני חושבת שיש קונסנזוס סביב הצורך במלחמה, בהפעלת הכוח, והכול נכון וברור. אולי מתי מעט קיצוניים חושבים אחרת, אבל עם ישראל מאוחד בעניין הזה. אבל עם ישראל גם מסתכל על המערכה הזאת ורואה שהיא פשוט לא מנוהלת. איפה החוכמה והתחכום שתמיד אפיינו את מדינת ישראל, את ממשלת ישראל? איפה החשיבה על דווקא לדבר במתינות ולפעול בתקיפות? אצלנו זה בדיוק הפוך – מדברים בתקיפות ובקושי פועלים.
יש את המדיניות שנכתבה על רקע ההנהגה של רוזוולט, שהיה נשיא ארצות הברית, שלו הייתה מדיניות שנקראת "מדיניות המקל הגדול". מה זה אומר? זה אומר שמנהיג גדול הוא מנהיג שמדבר למען השלום, שפועל למען השלום, שמדבר במתינות. אבל אם הצד השני לא משתף פעולה ולא מעוניין בשלום ומתריס – מנהיג צריך לדעת להסיר את האיום הצבאי הזה באבחה אחת, באפקטיביות. להושיט יד לשלום ולדבר במתינות, אבל אם הצד השני לא משתף פעולה, לדעת להיות חזק. תדבר במתינות, אבל תחזיק מקל גדול ביד השנייה.
אצלנו עושים בדיוק הפוך; מדברים – או-אה, אנחנו נטיל פצצות אטום, אנחנו נעשה טרנספר, אנחנו נקים התנחלויות – אבל אפס גדול במעשים. זה צריך להיות בדיוק הפוך. תגידו לי מה כל כך ימין על מלא בלהפסיק מלחמה לשלושה חודשים מבלי לקבל דבר, מבלי להביא חטוף אחד, מבלי להביא אוכל לחטופים שלנו, מבלי להביא מידע? גולדה מאיר, שניהלה את מלחמת יום כיפור, לא נתנה שום דבר עד שלא הביאו מידע על החטופים ונתנו להם זכויות והחזירו אותם. מה כל כך ימני בלהגיע לאזורים צבאיים, לכבוש אותם, לצאת-לחזור-לצאת-לחזור – ובזמן הזה חיילים שלנו נהרגים שוב ושוב? זה לא ימני, זה סתם לא מנוהל. מה ההיגיון בלתת סיוע הומניטרי שהולך ישירות לחמאס, במקום לתת סיוע הומניטרי לגוף אלטרנטיבי שיתחרה בחמאס? אנחנו ממשיכים לחזק אותם.
בקיצור, עם ישראל מאוחד ברצון להפעיל כוח ולהילחם על המדינה שלנו – אבל להפעיל כוח בתבונה, ולא בצורה הלא-אחראית והלא-מנוהלת שהממשלה הזו מתנהלת בה. חייבים שמישהו אחראי ייקח את המושכות, המדינה שלנו הולכת לאבדון. צריך לעשות את זה מהר ככל הניתן.
361 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.