תודה רבה, אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אני מודה שלאחר 7 באוקטובר לא חשבתי שנמצא את עצמנו ניצבים בפני חוק גיוס כמו חוק הגיוס שמקדמים פה. חשבתי שיש עוד הרבה דברים. לא הייתי מספיק נאיבי לחשוב שהבית הזה לא יחזור לסורו, אבל הנחתי שבסוגיה שהיא פרופר ביטחונית, הדיון יהיה הרבה יותר קל; זאת אומרת שהדיון יהיה יותר ענייני: לדבר על איך מגייסים, כמה מגייסים, כמה כולם נרתמים, פתרונות, פתרונות מתאימים לאוכלוסייה חרדית. כל דבר כזה. לא חשבתי באמת שהבית הזה ייכנס לאיזשהו משחק פוליטי על משהו שבבסיס שלו ברור לכולם שצריך. צריך למלא את השורות בצה"ל, לא רק עכשיו, גם בעתיד. כולנו מבינים שיש עדיין מערכה גדולה יותר לפנינו, כולנו מבינים שכולנו לא הערכנו נכון את מפת האיומים. אנחנו צריכים ללכת לכיוון של תפיסת ביטחון חדשה – חלקה כבר מתעצבת.
אנחנו מבינים כולנו היטב שאת גבולות הארץ חשוב לשמר ולשמור עליהם בכוח אדם, בגדודים חמושים, לאו דווקא רק בטכנולוגיה, כמו שהיה, גם במרכזי ערים, גם ביישובי תפר. כולנו מבינים שלדבר הזה יש נפקות מאוד גדולה של סד"כ צה"לי. ואז מגיע הדבר הזה, וכל הדיון הזה הפך להיות פה כמו: כן, אבל אתם העברתם את החוק הזה, והרמטכ"ל אמר ככה ובבג"ץ אמרו ככה. נראה לי מאוד מוזר. באמת נראה לי שבזמן מלחמה ואחרי 7 באוקטובר מה שצריך לקרות כדי לשמור על ביטחוננו הבסיסי ביותר, כדי לאפשר קיום של המפעל הציוני, היה צריך לקרות. זה הפך להיות איזו מין התנצחות כזאת. אם הצליחו להעביר בשבוע שעבר את דין הרציפות – איזו חגיגה, כאילו ניצחתם אותי. אני פונקציה פה? האופוזיציה היא פונקציה פה? בסופו של דבר, יש שורה תחתונה: צה"ל צריך חיילים. אפשר לדבר על איך, אפשר לדבר על הקצב, אפשר לדבר על מהם פתרונות הגיוס; אבל כל הדבר הזה הפך לאיזו התנצחות של לנסות לנצח בטיעונים מסוימים או להוכיח כאילו זה לא באמת, וזה לא יפתור את הבעיה. שום דבר כשלעצמו לא יפתור את הבעיה. סל האיומים מצריך מאיתנו גיוס נרחב. זה מצריך מאיתנו גם למצות את מאגר הסד"כ הקיים, ודיברתי על זה ופעלתי בזה; גם למצות את היכולת להחזיר מפטור חיילי מילואים, פעלתי בזה וצה"ל פועל זה; גם לייצר מסלולים חדשים ופלטפורמות חדשות לשילוב חרדים בצה"ל, פועלים על זה ויש כל הפתרונות ועסקתי שנים בגיוס חרדים לצה"ל, אז אני יודע איך זה עובד ואני יודע גם איך זה עובד טוב. הכול קיים.
במקום שהדיון יהיה ענייני על גבולות הגזרה: מה הכי יעיל, מה אפשר להקל, מה מראה על שילוב בקצב שכן מכיל את זה שמדובר במהלך שהוא חדש עבור מגזר מסוים – השאלה היא איך ולא אם – כל הדיון הפך להיות על אם, וזה ביזיון. זה ביזיון, כי בסופו של דבר לא רק שזה צורך בסיסי, קיומי, ביטחוני, אלא זה ביזיון גם כי יש פה מלחמה, ויש פה חיילים שנקראים כבר בפעם השלישית ועברו את 200 ימי המילואים. הם מסתכלים על הכנסת ובמקום להגיד: אוקיי, אני מבין שהם לא סידרו עדיין את הכול, הם מסתכלים ואומרים: אה, הם בכלל מתלבטים אם מישהו צריך לבוא ולהחליף אותנו בשמירה. לא האמנתי שנגיע למצב הזה.
482 מילים של עידן רול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.