מיכל, אהבת ישראל באה לידי ביטוי גם בנתינה, בחלוקה ובצדק, וגם שנהיה אימהות פחות מודאגות. יש לנו הרבה אהבת חינם, ואנחנו מעניקים אותה, אבל כשדברים צריכים להיות שוויוניים, הם צריכים לבוא לידי ביטוי.
אוקיי, אז תקריאי. זה בסדר לתת להורים האלה את הבמה הזאת.
כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, די טבעי שאני אמשיך את דברי חברי חבר הכנסת כהנא. בסוף השבוע הזה התבשרנו על אובדן של 16 חיילים. אתה מסתכל על הפנים – כמובן זה אחרי הטבח, שאנחנו יודעים כמה נרצחו לנו וכמה חיילים נפלו. כל חייל וחייל – עולם ומלואו, ושוב "הותר לפרסום", ועוד "הותר לפרסום". אתה חושב שכבר הוצאת איזשהו ציוץ, כי כבר השתתפת בצער של משפחה, אבל אתה עוד לא מסיים את הציוץ הראשון ומגיעה עוד הודעה נוראית.
חבריי חברי הכנסת, אנחנו בימים מאוד מאוד מאוד קשים. אומרת כאן חברת הכנסת וולדיגר: אחדות, ביחד, די לתרעלות. אבל איך אפשר גם להתעלם, איך אי-אפשר להקשיב למה שנאמר כאן? בסך הכול מה שעשה חבר הכנסת כהנא זה להביא דברים של הורים – – –
וזה בסדר, מיכל, להקשיב להורים המודאגים.
את לא צריכה לכעוס. האימא לא יכולה לעמוד פה על הפודיום ולהגיד את זה.
אני גם תוהה, הלוואי שהיינו יכולים להביא את ההורים לפודיום.
יכול להיות שאם היינו מצליחים להביא את ההורים לפודיום, אז דברים היו נאמרים. אני מניחה שלחצי מהאגף הזה אין איזה פייסבוק לראות או לקרוא את ההורים.
מאוד מאוד עצוב לי, כבוד היושב-ראש, שיש דברים שהם ברורים מאליהם. זאת אומרת שברגע שהגיעה העת להתגייס בתי לא העלתה על דעתה לשאול: אימא, צריך להתגייס? למה שאני אתגייס? הרי היא עשתה הכול חמש יחידות, למה שלא ישלחו אותה ללמוד עכשיו, לצאת עם איזה תואר ולעשות למען משק מדינת ישראל, והיא עוד תשלם ותפרנס כל מיני כאלה שלא בדיוק יודעים לפרנס את עצמם? אבל זה לא קרה, משום שכשהיא קיבלה את הצו הראשון – היא לבשה את המדים והתייצבה. וביום שבת, כשהיא ארזה את הקיטבג הזה אחרי ארבעה שבועות, נעמדתי להסתכל על אותה ילדה שגדלה בממ"ד בשדרות, זה החדר שלה, כאשר יש לה קומה שלמה שהיא לא יכולה לגור בה בגלל המציאות העגומה שלנו. אני מסתכלת מהצד, מסתכלת על הנעליים, מסתכלת על המדים, על הסרבל, ואומרת: הבת הקטנה, בת הזקונים שלי – תראה באיזה טוהר היא עושה את זה, באיזה כבוד. איזו גאווה אני חשה. אני יודעת שאני לא אראה אותה עוד שלושה-ארבעה שבועות.
אז למה דמה שונה מדם אחר? למה אני צריכה לא לישון בלילה? למה אני הייתי צריכה לגייס שתי בנות עיוורות? הן התנדבו לצה"ל. שתי בנות עיוורות התנדבו לצה"ל. אחת שירתה בחצרים, השנייה – בבית הנשיא. זה היה ברור לי, ויש להן פטור. לא הסכמנו לפטור הזה, הן לא הסכימו לפטור הזה. אבל בואו, באמת אני מקווה שמפה זה ילך – – –
דבר אחד שתפסתי, כבוד היושב-ראש, ששבר לי את הלב אחרי מה שקרה – "הודעה" של נעם חורב: חייל מולי ברכבת / מקליט לחבר / הודעה קצרה / ארורה / והלב שלי נקרע: // "אחי, / אני מקווה / שיעשו בין ההלוויות / מרווחים גדולים של זמן / שנספיק להגיע לכולן".
עם זה תלכו מכאן. תחזקו את הצבא שלנו, את החיילים שלנו, ותהיו שווים כמו כולם. תודה.
503 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.