מה זה עיוורי צבעים? אני לא עיוורת צבעים. לאלימות יש לא פעם צבע ולא פעם היא על רקע אתני ולחברות מופלות. רק היום האלימות המשטרתית גם תפסה נופך פוליטי. המשטרה הופכת לפוליטית בנוסף להיותה כזו שאלימה כלפי חרדים ואתיופים וערבים ומזרחים ופגועי נפש ועוד אוכלוסיות.
זו משטרה פוליטית.
זה מה שקורה לה היום. כשאני מקבלת תמונות של אנשים באלונקות, באלונקות, וכשאני רואה רופאה מדממת מהעין – –
– – אני מפה יוצאת לרחוב עזה ולתחנת המשטרה, כי אנחנו צריכים להיות שם, כי אלה האחים שלנו. מפגינים ואוהדים שהולכים למשחק כדורגל לא צריכים לחזור פצועים, ולא צריך להגיד: איפה הייתם ב-2015.
היינו שם. ואם לא היו שם, מה זה אומר? הלכה המדינה? הלכה המשטרה? תצאו, תגנו, תפעלו, אנשים מדממים. אנשים עכשיו מאושפזים בבית חולים.
רופאה עם וסט כתום מקבלת לעין שלה ממכת"זית.
אני לא מצליחה להבין את היכולת להיות ככה בפנים קפואות בלי אכפתיות, אלה אזרחי המדינה; הם מפגינים נגד הממשלה, זה נכון. הממשלה הזאת גרועה, היא גרועה, היא מפקירה בכל זירה. אתם לא יודעים להגיד דבר אחד טוב שהיא עשתה.
בנימין נתניהו יודע שהוא היום דואג להישרדות פוליטית על חשבון עתיד הביטחון של המקום הזה, על חשבון המדינה. הכיסא הזה, צגה, שווה? הוא שווה כל כך הרבה סבל וכאב? שווה הכיסא? אני לא חושבת. שר החינוך, שווה לך הכיסא הזה? שווה לך כל הסבל והשכול? כל החללים? כל הפצועים? הכוח הזה כל כך שווה? כל כך טוב?
גינוי אחד לא שמענו, מילה אחת. אתם אנשים בלי חרטה, בלי מחילה, בלי שום אחריות. ואני רוצה להגיד לך, אחריות היא אשמה ואתם אחראים ואתם אשמים.
אתם תיזכרו במקום הזה לדיראון עולם כממשלת השכול והחורבן.
לא, יקרה. יקרה, הדם על הידיים שלכם. הדם על הידיים שלכם, כי היום אנשים מאושפזים בבתי החולים.
אני אצא מפה אל המפגינים והמפגינות, זה התפקיד שלי, זה התפקיד שלנו. תצאו גם.
293 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.