קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, הנסיעה הבהולה של ראש הממשלה לארצות הברית היא לא ביקור מדיני. זו נסיעת חירום של אדם שמתעורר ומבין באיחור כואב שהוא כבר לא רלוונטי, ושלמי שבאמת יש כוח פשוט אין יותר כוח בשבילו. קושנר וויטקוף לא שונאים את ישראל, הם לא אנטי-ציונים, הם גם לא שמאלנים – הם פשוט לא סופרים את נתניהו, ולא במקרה. הם עשו בשנתיים האחרונות יותר למען ביטחון ישראל, צה"ל והחטופים מאשר ראש ממשלת ישראל עצמו. הם לא מוכנים יותר לשמוע את אותם תרגילים שחוקים משנות השמונים ומשנות התשעים.
נתניהו מגלה שהוא פוליטיקאי אנלוגי בעידן של בינה מלאכותית. הוא כבר לא מדבר את השפה, הוא כבר לא מבין את האינטרסים, והוא בטח כבר לא מעצב אותם. תחת הנהגתו ממשלת ישראל הפכה למדינת חסות אמריקאית, לא שותפה, לא יוזמת, לא מובילה. בעיני טראמפ נתניהו הוא לא מנהיג אזורי, כלומר, צריך לתת לו כבוד פורמלי, כמובן, אבל גם להזכיר לו את מקומו בסדר העולמי החדש.
ובינתיים המציאות מתקדמת בלעדיו – כלומר, בלעדינו. דגל פלסטין מתנוסס על מסמכי שיקום עזה; חמאס רחוק מפירוק ואנחנו רגע לפני הסכם אזורי עם איראן או מלחמה עם איראן מעל לראשה של מדינת ישראל. וכשזה קורה, אז – רק אז – נתניהו זונח לרגע את חוק ההשתמטות ואת תקציב הקומבינות הבזוי שאתם מנסים להעביר פה ורץ לוושינגטון, לא כדי להוביל, אלא כדי שלא ייזכר כמי שישב בצד בזמן שהעולם נסגר מעל לראשנו.
זאת האמת, המלך הוא עירום והוא גורר איתו את כל הממלכה במורד, אבל עידן המלכות עומד להסתיים. ישראל תחזור להיות דמוקרטיה מתוקנת, מדינה שמובילה ולא מדינה שמתחננת; מדינה שלא מקריבה את עתידה למען שימור השלטון. יהיה מי שיתקן את הנזק. אנחנו נתקן אותו בקרוב מאוד. המהפך מגיע. תודה רבה.
272 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.