קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, שעות המתנו למוצא פיהן של המפלגות החרדיות, אם יתמכו או לא יתמכו בהצעה. השיח סביב חוק ההשתמטות מנסה לצייר בפנינו מציאות שקרית ופשטנית, כאילו יש רק שתי אופציות: או תורה או שירות; או בית מדרש או אחריות למדינה. אבל המציאות, חברים, מורכבת הרבה יותר, והיא גם הרבה יותר אמיצה.
יש קולות שפויים במדינת ישראל: קולות שלא צועקים אלא בונים, שלא מפלגים – שמחברים. הם מוכיחים שאפשר אחרת – אפשר להיות בן תורה שמשרת, אפשר ללבוש מדים ואפשר לקיים גם את הציווי היהודי והמוסרי "לא תעמוד על דם רעך", בהידור, בלי לוותר על עומק רוחני, על לימוד, על זהות.
בישיבת משמר התורה בראשות הגאון רבי דוד לייבל, שאי-אפשר לחשוד בו שהוא לא חרדי והוא לא לומד תורה, זו לא סיסמה, זו דרך חיים. אני נחשפתי לדבריו ובאמת חשבתי לעצמי: זה מה שאני זוכרת מילדותי, זה מה שחינכו אותי. מעולם לא שמעתי: זה משרת, זה לא משרת. אני שירתי, בנותיי, שהיו פטורות, שירתו, בתי היום קצינה ומשרתת, וככה אני רואה. יש פה לא מעט אנשים וחברי כנסת שילדיהם משרתים והם גם שייכים למגזר הדתי.
בחור ישיבה שנכנס למסגרת שירות חרדית אינו נושר, אינו מתפשר ואיננו עוזב; הוא נשאר בחור ישיבה גם כשהוא על מדים. הראש בסוגיה, הלב בבית מדרש ואחריות על הכתפיים. זה בדיוק הקול שחסר כאן, בכנסת ישראל – לא כפייה, לא הסתה, לא הכללות גסות אלא חיבור, אחריות ושותפות אמיתית.
מי שבאמת דואג לעולם התורה, מבין שהוא מתקיים דווקא, דווקא, כשהוא מחובר לעם, לחברה, למציאות החיים; מי שבאמת דואג לביטחון המדינה, מבין ששירות מתוך אמונה, ערכים, מחויבות רוחנית, היא כוח ולא איום. הוויכוח האמיתי איננו בין תורה לצבא, הוא בין קיצוניות מתבצרת, בין חקיקה שמעמיקה נתק, לבין מדיניות שמאפשרת בחירה, אחריות ושילוב. בזמן שיש מי שמנסה לעגן השתמטות בחוק, יש מי שבוחר בדרך של אחריות.
זה המקום שאני רוצה לפנות באופן אישי לאחינו החרדים הצעירים הנאורים, שבתוך ליבם ונפשם – ואנחנו כבר רואים לא מעט מהם – מתנגדים לעובדה, מתנגדים לעובדה שהם לא ישרתו, מתנגדים שהם לא יהיו חלק מהעם הזה, שרואים את האחים האחרים שהולכים: עשו מה שטוב לכם ולמדינה, ואל תשכחו לעולם שזו המדינה שלכם. אתם בונים את הדור הבא שלכם. אנחנו מאמינים בלומדי תורה, ואני חושבת שיש את כל התנאים ללמוד תורה בצבא ההגנה לישראל. תודה.
364 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.