קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, גברתי היושבת-ראש. תחילה אני גם רוצה לשלוח מכאן תנחומים למשפחת אלאלוף על לכתו של איש יקר, אלי אלאלוף, חבר הכנסת לשעבר, זוכה פרס ישראל, איש שהקדיש את כל חייו למען צמצום פערים בין פריפריה למרכז, ומי שלא היסס להסתכל על כל ילד ולומר לו: מגיעה לך הזדמנות שווה. יהי זכרו ברוך.
ועכשיו, סגנית היושב-ראש וגם יושבת-ראש ועדת הבריאות, בנושא שקשור לדיון שעשית היום בעניין הלומי הקרוב, יהלומי הקרב, והמעטפת שניתנת למשפחות ובכלל ההתייחסות אליהם. אני רוצה להקריא מכתב שכתב חייל שקוראים לו טשאגר טוואבה – חייל לשעבר. אני לא אקריא את המספר האישי שלו. הוא מספר בפוסט: "ב-7 באוקטובר יצאתי להגן על מדינת ישראל ועל הגבולות שלה. כמ"מ בגדוד 13 של גולני, עמדתי בחזית במוצב פגה ובכפר עזה. אבל לא יצאתי משם לבד – יצאתי משם עם משקולת ששום אדם לא אמור לסחוב. איבדתי שם חברים שהיו לי כנשמה. איבדתי פקודים שלי, לוחמים גיבורים שהלכו אחריי באש ולא חזרו. כקצין, האחריות הזו על מי שנפל תחת פיקודי והחוסר של אלו שלא איתנו עוד, זה משהו שסוחט ממני כוחות אדירים בכל יום ויום", הוא מספר.
"היום, שנתיים אחרי, אני יודע שהקרב ההוא לא נגמר. זה קרב שילך איתי לכל החיים", מספר טשאגר. "ההתמודדות עם האובדן, עם המראות ועם תגובת הקרב המורכבת הזו, מצריכה ממני כוחות נפש שאני נלחם למצוא מחדש בכל בוקר. ואז הגיעה החלטת הוועדה: 50% נכות זמנית. איך המערכת מסוגלת לקרוא לזה 'זמני'? האם החלל שהשאירו החברים שלי הוא זמני? האם הכאב על הפקודים שלי הוא זמני? האם המורכבות של מה שאני סוחב איתי בנפש תיעלם לפי תאריך תפוגה של ועדה רפואית? אני מרגיש נבגד. יצאתי להגן על הגבולות של המדינה, איבדתי את האנשים הכי יקרים לי בשביל הביטחון של כולנו, ועכשיו המדינה מתחשבנת איתי על אחוזים 'לזמן מוגבל'. פציעת תגובת קרב היא לא פצע פיזי שמחלים, היא חיים שלמים של התמודדות", הוא מספר. "היא המטען של אלו שנפלו והכוחות שנדרשים כדי להמשיך לחיות למענם. זו פציעה שאין בה שום דבר זמני. יצאתי להגן על הגבולות של המדינה, עכשיו אני מצפה שהמדינה תגן עליי ותכיר במחיר ששילמתי, ושאלך איתו כל חיי. לא נלחמתי 'זמנית', אל תכירו בי 'זמנית'."
טשאגר – היה עליו סרט תחקיר בעובדה – הוא באמת גיבור ישראל. בחור צנוע, מקסים. אגב, הוא בן עירי, בן העיר פתח תקווה. אני מבקשת ממשרד הביטחון, על אף העומס והקושי, ואני מבקשת מצבא ההגנה לישראל, לא להפקיר אף חייל וחיילת. אנחנו, הבית הזה, נצטרך לתת להם את הכלים, אנחנו אפילו נצטרך מהקולות שאנחנו שומעים, כפי ששמענו היום, לכוון אותם, לחבר בין הפער – בין מה שמרגישים יהלומי הקרב, בין מה שצריכות המשפחות, לבין מה שהמערכת נותנת.
ומכאן אני רוצה לחבק את כל החיילים הפצועים שלנו בפיזי ובנפשי. אני מאמינה שאנחנו יכולים למשימה הזאת. תודה, גברתי היושבת-ראש.
437 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.