קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, חבריי וחברותיי, אחיי ואחיותיי חברי הכנסת, "כשנפגשנו בפעם האחרונה היית קצת מבואס שאתה בצבא ולא יכול לחזור לישיבה". אני אגיד את זה שוב: "כשנפגשנו בפעם האחרונה, היית קצת מבואס שאתה בצבא ולא יכול לחזור לישיבה". במילים האלה התחיל להיפרד אבא עוזי רוזנצוויג מבנו הגיבור סמל ראשון איתן דב, השם ייקום דמו. "אמרתי לך שאתה חלק מכתיבת ההיסטוריה של עם ישראל. ישר אמרת לי: אני יודע, ואני רוצה להיות חלק מכל זה. גיבור שלי".
כאלה הם הבנים שלנו שלוחמים עכשיו בעזה; כאלה הם מאות אלפי החיילים שלנו, שלוחמים בגבורה מופלאה, במסירות, בידיעה ברורה שהם עשויים לשלם בחייהם, כפי שאיתן דב רוזנצוויג, השם ייקום דמו, שילם בחייו. הם עושים את זה באהבה מופלאה לעם הזה, לארץ הזו, למדינה הזו, והם עושים את זה מתוך אחדות גדולה מאוד. ובאחדות הזו כולנו מחויבים. כולנו. ובתוך האחדות הגדולה הזו, שבגללה, השר בני גנץ, בגללה אנחנו הסכמנו לפנות לך ולחבריך מקום בקבינט המלחמה – כן, השר גדי איזנקוט, בשביל האחדות הסכמנו, והלוואי שגם מאיר כהן, חברך, היה בא יחד איתך – בשביל האחדות הזו אנחנו מוותרים על לא מעט, ואנחנו מחויבים באחדות הזו, כי היא המסר המרכזי של שמחת תורה.
והינה, מה קורה בתוך האחדות המופלאה הזו שכולנו מחויבים לה, בזמן שארבעה ילדים שלי – – –
אני מבקשת שתקשיב לי. אני מדברת מדם ליבי, ואני מאוד אודה שתקשיב לי. מאוד, באמת. תודה. אני מעריכה את זה מאוד. תודה, אני מעריכה את זה מאוד.
בזמן שארבעה ילדים שלי וארבעה חתנים שלי מגויסים ונמצאים בחזית, אני מקבלת מבול של הודעות למכשיר הזה, מבול, אלפי הודעות, כולן באותו נוסח, ששואלים אותי: איך את מסתכלת לילדים שלך בעיניים בשעה שאתה בוזזת את תקציב המדינה על חשבון המפונים וכו' וכו'? הלוואי שיכולתי להסתכל לילדים שלי בעיניים. הלוואי. אני מתגעגעת אליהם מאוד. הם רחוקים ממני.
ובזמן שהמשרד שלי מתקצב מלווים קהילתיים לכל יישובי העוטף, ומתקצב עבורם, ומשנע – – –
אני מבקשת שתקשיב לי. אני מדברת. לך היה תור לדבר. עכשיו תורי. אני לא הפרעתי לך.
בזמן שהמשרד שלי מתקצב ומשנע קרווילות לטובת פתרון ביניים למפונים, בזמן הזה ממש, תוך כדי שהעובדים שלי עובדים על הקרווילות האלה ועל המלווים הקהילתיים האלה, אני מקבלת הודעות: מה את עושה לעזאזל לטובת המפונים? בזמן שבנות השירות הלאומי – שאני שלחתי אותן מהיום הראשון למלחמה לעזוב את התפקידים המקוריים שלהן וללכת לבתי המלון, ואומרות לי המפקחות מטעם משרד החינוך: אנחנו לא יודעות מה היינו עושים בלעדיהן, בלי הבנות הנפלאות האלה, שמחזיקות לנו את הילדים – בזמן שהן עוסקות במצווה הגדולה הזו של הטיפול במפונים, באותו זמן, אני מקבלת הודעות נאצה גועליות לטלפון שלי: איך את ישנה בלילה בלי לדאוג למפונים? אני לא דואגת למפונים? תגידו, איפה אתם חיים? את מי אתם מנסים להסית ונגד מה? בזמן שחניכי המכינות הקדם-צבאיות מנקים, משפצים ומכשירים אלפי מקלטים בכל רחבי הארץ בהוראה, בהנחיה שלי, יש מי שטורח לשלוח לפלאפון הזה אלפי הודעות: למה את לא דואגת לעורף? אני לא דואגת לעורף? מי הכשיר אלפי מקלטים בעורף אם לא האנשים שפעלו בשליחותי? מאיפה מגיע הרוע הזה?
ואני מסתכלת בפנים של שולחי ההודעות, אני מסתכלת בווטסאפ על התמונות שלהם, על תמונות הפרופיל שלהם, ואני אומרת: אלוקים אדירים, מי בחר להסית אלפי אנשים במסרים של שנאה, של שטנה, של שקר, של כזב, של סכסוך, על כלום, נגד משרד שפועל כל הזמן לטובת המפונים, לטובת שיקום יישובי העוטף, לטובת אלה שבמלונות ולטובת הקשישים, לכל הדברים האלה?
אתה פשוט לא יודע. תבוא ותבדוק. תבוא ותבדוק, חבר הכנסת רון כץ. אז אני אומרת לך שראשי ערים פנו בפנייה נרגשת – נו, באמת.
השיא של השיאים, שאני מקבלת הודעה מחברה, חברת ילדות, שאני – אני לא יודעת אם אתם יודעים את זה, אבל אני נולדתי בשמאל, עברתי לימין. אז אני מקבלת הודעה מחברת ילדות, והיא כותבת לי באופן נרגש: תשמעי, אני לא יכולה לעמוד בזה, אני רואה את גדי ירקוני, והוא בוכה מרה למה אין לו תקציב. ואתם יודעים למה אין לו תקציב? אני, את המעט שיכולתי לגרד מתקציב 2022 גירדתי והעברתי לו, אבל למה אין לו עוד תקציב? כי פה מעכבים את התקציב שלי, שאמור להגיע אליו.
אז ההתנהלות הזו של הסכסוך, של זריית הרעל, של הכנסת אלפי אנשים לפניקה על כלום ושום דבר, מתוך רצון לפלג, לשסות ולהרעיל – אי-אפשר להבין את זה, באמת. הייתי אצל בנות השירות הלאומי ביום חמישי האחרון, שמעתי על הפעילות המדהימה שהן עושות עם הילדים באשקלון. פעילות מדהימה. אומרים לי אנשי החינוך שאחראים לילדים עם קשיים נפשיים, לילדים עם מוגבלות שכלית, לילדים עם טראומות: אנחנו לא יודעים מה היינו עושים בלי הבנות הנהדרות האלה, שעוזרות לילדים האלה בזמן החירום הזה. אומרים לי מנהלי מחלקות הרווחה: אנחנו לא יודעים איך היינו מטפלים בקשישים בלי הבנות האלה שמטפלות בקשישים האלה.
במקום זה הקימו אתר, אתר מיוחד, שכל מה שהוא מתפקד זה לשלוח הודעות נאצה. דרך אגב, אני יכולה לספוג הודעות נאצה בלי סוף, אני התרגלתי, אתם יודעים.
אני יודעת. הנושא הוא – אבל אנחנו עוזרים למפונים. הנושא הוא אלפי אנשים שמישהו מרעיל להם את המוח וגורם להם לחשוב שיש כאן שוד וביזה כשאין. יש אנשים מסורים שנותנים מענה ונותנים שירות נהדר מהיום הראשון של המלחמה, ויש כאן אחדות, אחדות גדולה מאוד, שכולנו מחויבים אליה, שאנחנו צריכים אותה בשביל להצליח במלחמה מול אויב אכזר שלא מבדיל בינינו בכלל. מבחינתו אין ימין ואין שמאל, אין דתיים ואין חילונים. מבחינתו כולנו בני מוות, וכולנו בני התעללות, וכולנו בני התאכזרות, ומולו כולנו יצאנו להילחם – – –
לא נעלם כלום. יש חילוקי דעות, וזה בסדר. אבל בין חילוקי דעות לבין שנאה, בין חילוקי דעות לבין לבוא לאימא שיש לה שמונה ילדים בחזית, ולשאול אותה איך היא ישנה בלילה, אז – – –
אני חושבת שזה מעשה נבלה. לא כלפיי. אני אומרת שוב: אני יכולה לשרוד את כל השנאה הזו. אבל העם שלנו לא שורד אותה. העם שלנו זקוק לעין טובה, לרוח טובה – –
– – לאהבה, לאחווה, לאחדות, ולא להסתה איש כנגד רעהו.
חבר הכנסת גלעד קריב, אתה ניגשת אליי. אתה אמרת לי: הגרעינים המשימתיים – אסור לגעת בהם. הם עושים עבודת קודש.
אז אתה יודע מצוין. אז איך אפשר לבוא בזמן כזה ופשוט לירוק, לירוק בפנים של 19,000 בני ובנות שירות לאומי שנותנים שירות נהדר?
של אלפי בני ובנות מכינות בכל הארץ שנותנים שירות נהדר? של עשרות אלפי מתנדבי הגרעינים המשימתיים מכל הזרמים, מכל המגזרים? גם המכינות, אגב – מכל המגזרים. לבוא ולירוק בפרצוף שלהם ולהגיד: אתם לא תקבלו את התקציבים שלכם, אתם לא שווים. איך אתם ישנים בלילה? מה אתם עושים למען המפונים?
זו גישה שכל-כולה הסתה, שכל-כולה פגיעה, שכל-כולה לזרוע רעל בציבור. ואני באמת אומרת, איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים של כולנו, לילדים של כולנו, שנלחמים עכשיו בגבורה כזאת, שמוכנים למסור את הנפש, שרוצים למצוא אותנו מאוחדים מאחוריהם כמו שהם מאוחדים בחזית?
השלטים האלה שנתלו על הגשרים במקום השלטים של "ביחד ננצח", הנאצות האלה, שנשלחות בהמוניהן. בנו אתר מיוחד כדי לשלוח נאצות. איזה מין מסר אנחנו מעבירים? איפה האחריות שלנו כלפי מי שמוסרים את הנפש בעבורנו?
אני רוצה לספר, להקריא מכתב ששלח לי חניך של אחת המכינות, חניך שמבחינתו – – –
אבל תקשיבי, אני מקריאה לך. חניך של אחת המכינות, שמבחינתו הוא חיכה לשנה הזו. זו שנה שהוא היה אמור ללמוד, להעמיק, להכיר את העם, להכיר את הארץ, להתכונן לקראת השירות הצבאי. במקום זה מה הוא עושה? הוא הולך בבוקר לתת התנדבות בחקלאות, בערב – לעבוד עם הקשישים. והוא מספר לי איך ההתנדבות הזו נותנת לו תעצומות נפש, ואיך זה מחנך אותו יותר מכל שיעור מסודר שהוא היה יכול לקבל במכינה.
החניך הזה לא שייך למגזר שלי, הוא לא שייך למפלגה שלי. ברוך השם, זכיתי באחריות על המכינות שהן באמת בקשת מגזרית רחבה מאוד מאוד, מכל קצווי החברה שלנו. איך אפשר לירוק בפנים של האנשים שנותנים את הכול בעורף, ואז לבוא גם עם הקמפיין הזה של: אין ממשלה, יש רק מתנדבים. אבל המתנדבים האלה, 19,000 מתנדבים של השירות הלאומי, אלפי מתנדבים של המכינות, עשרות אלפי מתנדבים של הגרעינים המשימתיים – זה אין ממשלה? אלה גרעינים שאני כשרה בממשלה ביום הראשון של המלחמה שלחתי אותם להתנדב בכל המקומות הנדרשים, ומאז זה מה שהם עושים בהנחייתי, בהכוונתי.
נכון מאוד. נכון. וכל המדינה עושה את זה באחדות נפלאה. אבל לבוא ולהגיד להם: חברים יקרים, אחרי שנתתם את כל המאמץ הזה במשך כל החודשים האלה, עכשיו אנחנו אומרים לכם: חברים, יוק, אין תקציב, ולמה, כי זה במשרד של אורית סטרוק? אז לא. זו התנהגות שאין לה מקום.
עכשיו אני רוצה להגיד על הנושא של הכספים הקואליציוניים. אתם הרי מבינים – הציבור בבית אולי לא מבין, אבל אתם מבינים מאוד יפה שאף אחד להוסיף פה שקל אחד לכספים הקואליציוניים; הפוך – קיצצו אותם. היה תקציב קואליציוני, ומכיוון שקיצצו הביאו אותו שוב לכנסת. אם לא היו מקצצים לא היה צריך להביא אותו לאישור, הרי הוא כבר אושר, אתם כבר הצבעתם נגד. זה כבר אושר.
על כמה אתה תדון בוועדת הכספים. אני רוצה לדבר לא על כמה, אלא על למה. כשאתה תעמוד פה אתה תדבר על כמה. אני מדברת על למה. אני שואלת למה תקציבים כאלה צריכים להיכנס לקואליציוניים. הרי מה הרעיון של הקואליציוני? הרעיון של הקואליציוני הוא פוליטי, נכון? מישהו יכול להסביר לי מה בדיוק פוליטי בגרעינים משימתיים? הרי הם שייכים לגלעד קריב כמו שהם שייכים לאורית סטרוק, אותו דבר, נכון? מישהו יכול להסביר לי מה בדיוק פוליטי?
עוד פעם: בוועדת הכספים תדבר על כמה, אני רוצה לדבר על למה. אני אדבר על מה שאני רוצה לדבר, לא על מה שאתה. כשתעמוד פה – תדבר.
אתם יודעים מה, מישהו רוצה להסביר לי מה בדיוק פוליטי במכינות הקדם-צבאיות? עוד פעם, הן פרוסות על כל הקשת הפוליטית והאידיאולוגית.
בדיוק. מה שמפריע לכם – שהמכינות האלה נמצאות במשרד שלי.
קודם הן היו במשרדים אחרים וזה לא הפריע. אבל עכשיו, במשרד הזה – זה מפריע.
אז אני אומרת: קודם כול, לא לירוק בפנים של האנשים שעושים את המיטב ונותנים מכל הלב, מכל הנשמה, למען כולנו, ומוציאים את הכסף לאורך כל השנה – כי את זה חבר הכנסת בליאק מכיר היטב, וכולכם מכירים היטב; הם את כל השנה מסרו והתחייבו ועשו, ועכשיו מגיע להם לקבל את מה שהם הוציאו כבר.
הרי אנחנו לא מדברים עכשיו על תקציב 2024. אנחנו מדברים על תקציב 2023. אנשים השקיעו את כל השנה, ועכשיו באים ואומרים: לא, אנחנו נמשוך לכם את השטיח מתחת לרגליים. אין תקציב.
אני רוצה לומר, חברים, חילוקי הדעות בינינו הם רבים. הם רבים. אבל יש דברים שלא נכון לעשות. אגב, לא צריכים לטשטש את חילוקי הדעות. נכון וטוב להתווכח, מותר לפעמים להשתכנע ולפעמים לא להשתכנע.
אבל לזרוע שנאה, לזרוע פילוג, לשלוח אנשים, להציף בהודעות שכל-כולן שטנה ורעל – –
– – ולמרר חיים של אנשים באמצעות הודעות מכוערות כאלה, זה בעיניי מעשה שסותר לחלוטין את השעה הגדולה הזו שבה אנו נאבקים על החיים של המדינה שלנו.
עכשיו אני רוצה לדבר על המשמעות של המלחמה שאנחנו נלחמים עכשיו. רבותיי, אנחנו נלחמים עכשיו את מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל.
מדינה, שאחרי זוועות כמו אלה שהיו בשבת של שמחת תורה, אחרי זוועות כאלה שנעשו בה, מאפשרת לאויב שפגע בה בצורה כל כך אכזרית, מנוולת, משפילה, מאפשרת לו להמשיך להתקיים עלי האדמה – היא לא מדינה עצמאית, היא לא ראויה בכלל לשם מדינה. היא לא ראויה. ולכן החובה שלנו, של כולנו יחד, להילחם את המלחמה הזו כדי להשמיד את האויב החמאסי הזה, להשמיד אותו, להשמיד את כל היכולות שלו, את היכולות הצבאיות שלו, את היכולות הכלכליות שלו, את היכולות השלטוניות שלו, להשמיד אותו לחלוטין מעל פני האדמה – –
– – ולהשמיד כל איום מהכיוון של עזה כלפי מדינת ישראל. אם לא נעשה את זה אנחנו נהפוך לעד בני ערובה, לא רק שלא האויב העזתי הזה – של כל אויבינו כולם, כי הם יבינו עד כמה אנחנו לא מדינה עצמאית שיודעת לעמוד על שלה. ולמען המטרה הגדולה הזו הילדים שלי והילדים של כולנו יצאו עכשיו להילחם. למען המטרה הזו, שאין שנייה לה, שיש סביבה קונסנזוס מוחלט בבית הזה ושכולנו יחד מחויבים אליה.
אני לא מנהלת את הקואליציה, כמו שאתה יודע, חבר הכנסת כץ, אבל אתה מוזמן להציע את ההצעות שלך ליושב-ראש הקואליציה, וזה – תתנהל מולו, לא בשבילי.
אתה רוצה פרשת שבוע? אפשר. מאה אחוז, נעשה פרשת שבוע.
הוא ביקש. אני הולכת לפי הבקשות. בשם האחדות אני הולכת איתך על פרשת השבוע. מצוין. אנחנו נתחיל – – –
פרשת השבוע הבאה או פרשת השבוע הקודמת? מה אתה בוחר?
לא, לא, זה היה קודם. עכשיו זה או וישלח או וישב, מה אתה בוחר?
וישלח. מצוין. פרשת וישלח זו הפרשה הקודמת, ופרשת וישלח זו פרשה חשובה מאוד. "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום". שואלים חכמינו – – –
הכול בסדר. מה מיוחד, דרך אגב? הרבה פעמים הייתה פה פרשת שבוע מעל הדוכן.
בפרשת השבוע שעבר יעקב חוזר לארץ כנען אחרי כל השנים שהוא היה בבית לבן. חוזר עם ארבע נשיו, עם 11 ילדיו – בנימין עוד לא נולד – והוא מתנהל איתו, והינה הוא שומע שעשו אחיו הולך לקראתו ו-400 איש עימו. יעקב חושש מאוד מהמפגש הזה עם אחיו. כתוב בפסוק: "ויירא יעקב מאֹד ויצר לו". אומרים חז"ל, ובעקבותיהם גם רש"י: ויירא יעקב מאוד שמא יהרוג, ויצר לו – סליחה: ויירא יעקב מאוד שמא ייהרג ויצר לו שמא יהרוג. שימו לב – כן, אופיר, מה אומר יושב-ראש הקואליציה?
לא, לא, הוא רצה לדייק אותי. אז תשימו לב מה כתוב: ויירא יעקב מאוד שמא ייהרג, ויצר לו שמא יהרוג. כלומר, כבר אז, בימי יעקב אבינו, היה חשש לא רק שמא אנחנו ניהרג, שמא אנחנו נהרוג. כלומר, החשש הזה לא להרוג מה שנקרא חפים מפשע, זה כבר בפרשת השבוע שקראנו אז, מימי יעקב אבינו. ואז יעקב שולח אל עשו מתנות, כדי – – –
אתם יודעים מה? ואומר יעקב – "ויירא יעקב מאֹד ויצר לו, ויחץ את העם אשר אִתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות; ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה. ויאמר יעקב: אלֹהי אבי אברהם ואלֹהי אבי יצחק, ה' האֹמר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. קטֹנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות. הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנֹכי אֹתו, פן יבוא והִכני אם על בנים".
רבותיי, זה כאילו שום דבר לא השתנה בהיסטוריה. עם ישראל, כמו אז, גם היום חושש ממי שאמור להיות אחיו, ממי שאמור להיות אחיו עצמו ובשרו, פן יבוא ויכהו אם על בנים. ועם ישראל, כמו אז, גם היום מתפלל לקדוש ברוך הוא ומבקש שהקדוש ברוך הוא יציל אותו בשעתו הקשה. "ואתה אמרת הֵיטֵב אֵיטִיב עמך". ככה מתפלל יעקב אבינו לריבונו של עולם כשהוא חושש מפני אחיו, מפני עשו. ואז מגיע הרגע שיעקב נאבק עם שרו של עשו. הוא לא בוחר במאבק הזה, הוא לא בוחר בו, אבל הוא נאבק איתו, ובמאבק הזה יעקב מקבל את שמו השני, את השם ישראל. מה ההבדל בין השם "יעקב" לבין השם "ישראל"?
להישאר? מספיק. אני אשאיר אתכם במתח הזה על ההבדל בין השם "יעקב" לשם "ישראל", ובעזרת השם עם ישראל ינצח את כל אויביו.
2,395 מילים של אורית מלכה סטרוק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.