קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כפי שאתם רואים אני לא חרדית, אבל כשאני שומעת וכשאני רואה אי-צדק זועק לשמיים, זה כואב לי. אני בעבר לימדתי בקריה האקדמית אונו, בקמפוס החרדי, חרדיות. ראיתי את הרצון שלהן להשתלב, ראיתי כמה הן משקיעות, אימהות לילדים. בתקופת הקורונה לימדתי אותן – – –
אני לימדתי אותן בתקופה של הקורונה. ראיתי כמה ילדים בבית, בלי מחשב, בלי אינטרנט, כמה הם השקיעו והשתלבו. אבל כשאני שומעת היום שזה הפך להיות הספורט הלאומי לפגוע בחרדים, אני לא יכולה לשבת בשקט. לא יכול להיות שאוכלוסייה שלמה, נכפיש אותה.
חברתי, אני מדברת מדם ליבי. אני מכירה את הסטודנטיות שלימדתי. אבל מצד אחד – עם הצביעות אני לא משלימה. מצד אחד רצו שישתלבו, ומהצד השני – שלא ירוויחו כמו כלל החברים שלהם למקצוע. לא יכול להיות שמורה חרדית תרוויח פחות ממורות אחרות, שגננת חרדית תרוויח פחות. אולי בגלל שהיא אישה? אולי בגלל שהיא אישה? אולי בגלל שהיא אוכלוסייה מוחלשת?
אני אומרת לכם, חבר'ה, זה זועק לשמיים. זו צביעות. אתה לא יכול לקבוע – – –
אני משתדלת להגיד מה שאני מכירה, מה שאני רואה. אני לימדתי את החרדיות, אני יודעת איך הן משקיעות. אני לימדתי אותן בקריית אונו. חלקן המשיכו לתואר שני. במקום לעודד אותן אנחנו נבוא להתחשבן איתן, להוריד להן את השכר? האם זה אנושי באמת? האם זה נראה לכם נכון? מה זה השנאה הזאת כלפי חרדים, למה לשנוא אותם? אני לא מבינה את זה. זה הפך להיות ספורט לאומי. מה, אנחנו לא ביחד? לא יכולים להיות ביחד? במיוחד אחרי מה שאנחנו עברנו, אחרי 7 באוקטובר, אנחנו צריכים להיות ביחד.
אני לא יכולה להשלים, אדוני היושב-ראש, ולשמוע – זו לא רק צביעות בלבד – דבר שלא מתקבל על הדעת.
274 מילים של צגה מלקו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.