קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו עומדים בפתח הדיונים על תקציב המדינה בצל מלחמת שמחת תורה. אולי גם ביחס לתקציב, הגיע הזמן שכחברה נעשה סוג של חשבון נפש. כואב לומר, אבל כחברה שקענו כולנו בעשרות השנים האחרונות בחומרנות יתרה. עסקנו ללא הרף בניסיונות להעלות עוד ועוד את רמת החיים הכלכלית. קפצנו על כל הזדמנות לנסוע לחוץ לארץ, הרחק ממציאות החיים המסובכת שלנו במזרח התיכון. דמיינו כאילו אנחנו עוד עם ככל העמים. התאמצנו להסיח את הדעת מהזהות שלנו בעזרת פסטיבלים ומסיבות.
שיפור רמת החיים זה חשוב, אבל לאן כל זה הוביל אותנו, אדוני היושב-ראש? כאשר המטרה הלאומית הבלעדית היא שיפור רמת החיים, מאוד מפתה לדמיין כאילו גם אויבינו מחפשים בסך הכול את אותה רווחה ורמת חיים משופרת. כשזה המצב, אפשר להפקיר את ביטחוננו בהסכם אוסלו ובהתנתקות בידי אויבים מרים ואכזריים שלרגע לא זנחו את תוכניותיהם להרוג בנו ולגרש אותנו מארצנו. כשזה המצב, אפשר לקצץ עוד ועוד בתקציבי הביטחון, לסגור יחידות וטייסות, לצמצם אימונים ולהקטין את מספר הטנקים לטובת רווחה כלכלית והעלאת רמת החיים – עד שזה מתפוצץ בפנים.
אבל כשאנחנו שוקעים בכזאת חומרנות, מתברר פתאום באימה שהמקלט שחשבנו שהוא מאוד בטוח, איננו בטוח כלל, ואפשר לחדור אליו דרך כל שכבות ההגנה. כשאנחנו מתמסרים להזיות מבית מדרשו של שמעון פרס על עזה שתהפוך לסינגפור ועל המזרח התיכון שהולך והופך לשווייץ – –
– – אנחנו מתעוררים בבעתה ומגלים את מה שהיה ידוע כל הזמן למי שלא סימא את עיניו והחשיך את מוחו – שאנחנו חיים בתוך ג'ונגל אכזרי כשמסביבנו פראי אדם צמאי דם שמתעלים אפילו על הנאצים באכזריותם.
הגיע הזמן לחזור להיות חברה ערכית, חברה שמחוברת עמוק לזהותה היהודית והלאומית; חברה שמחוברת עמוק לייעוד האלוקי של להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש ואור לגויים; חברה שבה רווחת הפרט היא לא המוקד הערכי, אלא כל מה שמתגלה במלחמה הזאת – רעות, מסירות נפש, השתוקקות להכרעת האויב, אהבת חינם, חיבור ליהדות, קשר לארץ והכרה בהירה בהבדל שבין אמת לשקר ובין טוב לרע.
306 מילים של אבי מעוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.