קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, מכובדיי השרים, חבריי חברי הכנסת, בדרך כלל גומרים לנאום ואז אומרים את התודות. אני רוצה להתחיל עם התודות: יש כאן הרשמות הפרלמנטריות והקצרניות, שהיו כל הלילה, הם עושים עבודת קודש; ערוץ כנסת; צוות הוועדה, שנמצא כאן – היועצות המשפטיות עו"ד נעה בן שבת, יעל סלנט, וכמובן מנהלת הוועדה מיכל דיבנר כרמל; העוזר הפרלמנטרי שלי עו"ד יעקב שטרן, שעושה עבודת קודש – כשאומרים "עבודה" זה ללכת ולגשר ולדאוג לכלים הטכניים כדי שאנחנו נוכל לעמוד בחוק בקריאה שנייה ושלישית – וגם ממלא מקום יושב-ראש ועדת הבריאות חבר הכנסת יוני מישרקי. תרשום.
אבל חברי הכנסת, אתם יודעים, אני הייתי כאן כל הלילה. חלק, אפשר להגיד להם "בוקר טוב", חלק "צוהריים טובים", חלק לא ישנו. אני הייתי כאן כל הלילה ושמעתי את מרבית הנאומים. שמעתי גם הרבה הרבה רעל.
ואני אסביר ואומר – יש לי כאן מכתב של שר הבריאות הורוביץ לבתי החולים: "אין למנוע הכנסת חמץ בפסח. כבדו את פסיקת בג"ץ". הוא הוציא מכתב לכל מנהלי בתי החולים: אוי ואבוי לכם אם תיתנו הוראה אחרת מבג"ץ, ואל תעשו את מה – עכשיו אני שואל אתכם באמת, בכנות: אמרו לי: למה אתם מחוקקים את החוק אם זה חוק דקלרטיבי ואין בו שיניים? למה אתם מחוקקים את החוק? נגיד שלא חוקקנו עכשיו, הכול בסדר. מה קורה בבתי החולים?
יפה. שנייה, אני איתך. לא יקרה כלום, נכון? אז תחשוב שלא חוקקנו את החוק. למה?
אני אסביר למה אני מחוקק, אבל אני שואל למה בגלל שאנחנו מחוקקים חוק שיש לו ריח של דת, אתם מעוררים את כל האמוציות. אתם אומרים: אתה כופה דת ויהדות.
בג"ץ 1550/18 ובג"ץ 1710/18 – אני אקרא קטעים ואומר לכם איפה הבעיות והלקונות שהיו ולאן כיוונו אותנו השופטים, שעל פי הפסיקה הזאת – – –
יוראי, בוא תקשיב, ננהל שיח. קודם כול, אחד מהעותרים – למשל ארגון עדאלה, שבהחלט לא מייצג את המגזר: "מרכז עדאלה טוען כי באיסור על הכנסת חמץ לבית החולים בחג הפסח יש משום כפייה דתית ופגיעה בזכויותיהם החוקתיות של בני הציבור הערבי בישראל – –"
"– – הפוקדים את בית החולים – – – מאשפזים, מבקרים".
ואז הוא אומר: אני מבקש לאפשר להם להכניס חמץ בלי שאף אחד לא יורה להם כלום, לאותם מבקרים, ומבקש בשם הזכויות של מי שאינם יהודים להכניס לבתי חולים.
עכשיו, אנחנו זוכרים מתחילת הדיון שבית חולים הוא מרחב ציבורי. זה מרחב ציבורי, זה לא פרטי. לקניון אתה יכול לבחור אם אתה הולך או לא הולך; לבית חולים אתה לא בוחר – אתה הולך לשם כי אין לך ברירה.
הקראתי גם בפעם שעברה בנאום ממכתב הסטטוס קוו המפורסם של דוד בן-גוריון לראשי אגודת ישראל בחודש תמוז 1947 בעניין הכשרות: כשרות – "יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה אוכל כשר". "יש לאחוז בכל הכלים" – תדאג שיהיה אוכל כשר. מגיע רב בית החולים – – –
לא, הוא דיבר על המרחב הציבורי, על משהו אחר. מכתב הסטטוס קוו כבר ידוע.
מגיע רב בית החולים, שהוא לא עובד הרבנות הראשית ולא משרד הדתות, הוא עובד בית החולים – אגב, אף בית חולים אינו מחויב לעשות כשרות מכוח חוק הרבנות הראשית. שום דבר. התעודות שבבתי חולים הן תעודות של בית החולים, לא של הרבנות. תעודות של רב בית החולים. מנהלי בתי חולים, שאתה סומך עליהם בפתיחת חדר MRI, בלהביא מנתחים, בלהביא א האורתופדים הכי טובים – סומך עליהם גם בעניין הכשרות. הוא מחליט שבבית החולים שלו במרחב הציבורי צריך לנהוג כשרות במהלך כל השנה, וכשאתה מגיע היום למחלקה אתה רואה סימון: "בשר", "חלב", יש עגלות כאלה ועגלות אחרות. מגיעים רבני בתי החולים, אומרים למנהלי בתי החולים: תקשיבו, אם אין הוראות ברורות בנושא, להגיד להם שבשבוע הזה המקום כשר לפסח, אני לא יכול לשמור את המרחב הציבורי ואת המטבחים כשרים. אני לא יודע מה יכניסו למיקרוגלים, מה יהיה עם העגלות; משרד הבריאות התנגד לחד-פעמי, מה אני עושה עם הכלים? היו הוראות.
אנחנו מנהלים פה שיח. תקשיב עד הסוף. יהיו לך שאלות, אני אענה על הכול. יש לנו כאן בערך עוד שעה-שעתיים עד שיגיעו כולם. הכול בסדר.
ואז תלו שלטים: בית החולים כשר לפסח, נא להימנע מהכנסת חמץ. מה בג"ץ אומר? אין לך סמכות לתת הוראות כאלה. אין לך סמכות. אני אקרא תכף את הוראות בג"ץ. בג"ץ אומר, וגם השופט הנדל: "חבריי השופטים, נוח לה לעתירה זו שלא הוגשה יותר משהוגשה". היה צריך להגיע להכרעה, ועדיף שלא הייתם מכריעים בנושא הזה, הכל-כך כאוב. גם השופט פוגלמן, אומר להם שבסופו של דבר צריך להכריע.
"מהדברים האמורים" נמצא "כי הסמכות לאסור על הכנסת חמץ – – – לא יכולה להישען על הסמכות הכללית". אם אתה רוצה, תחוקק חוק ולא סמכות. מה עשינו בחוק? אמרנו במפורש: לא לפתוח ולא לחטט בתיקים ולא לשים מגנומטרים למזון, אבל שתהיה לך סמכות לקבוע הסדרים; למשל, אלי כהן, מנכ"ל קופת חולים כללית, שמחזיקה 30% מהאשפוז במדינת ישראל – מי שיודע, הרי יש להם בתי חולים ובתי חולים גריאטריים – היא החליטה שהשבוע חג הרמדאן נופל באותם ימים, ויש שעה מסוימת שבה כולם צריכים לאכול, ואתה הרי לא יכול למנוע את זה. הרי זה לא אחד-שניים, זה לא בחדרים. אז הוא מקים מתחמים מיוחדים לכל בני העדה שאינם יהודים – עובדים, מטופלים ובני משפחות, והוא עצמו ידאג להם לאוכל. אם אתה לא נותן לו – וגם מרכז עדאלה הגיש חוק ואמר לו, למה אתה מקצה להם מקומות בנפרד? הם רוצים לאכול עם כולם, אל תבודד אותם. ברגע שאתה נותן סמכות למנהל בית החולים, הוא יכול להקצות מקומות מיוחדים לנושא ולייחד – להגיד: לכאן נכנס אוכל כשר ולכאן לא. זאת הסמכות שיש למנהל בית החולים. זה הכול. גם כתוב בחוק שכשהוא ממנה מישהו, זה לא מאבטח, כי זה מיקור חוץ, אלא אחד מעובדי בית החולים. כי בג"ץ אמר: אם תמנה עוד בן אדם חיצוני, זה יעלה כסף. אז אמרנו, לאחד מעובדי בית החולים ניתן סמכות לתת הוראות. זה החוק.
כשאנחנו בתקופה כל כך משוסעת – אתמול נהייתה רגיעה, אז מצופה מכם, מנהיגי המחנה, לומר: יש חוקים שכמדינה יהודית אפשר בהחלט להניח ולומר שצריך לשמור על המרחב הציבורי. זה חוק מאוזן, ואנחנו יכולים לחיות עם זה. לא כל דבר צריך לקחת למנוף של שיסוע ומחלוקת. לא זאת המטרה. אתם יודעים שהחוק המקורי היה הרבה יותר מחמיר.
שמעתי את משרד המשפטים, שמעתי את מנהלי בתי החולים, והם באו ואמרו: זה הדבר הנכון. המטרה שלשמה צריך לחוקק את זה עכשיו – כי הם כבר רוצים לדעת מה הם עושים בשבוע הבא, איך אנחנו מטפלים במתחם שלנו. אתה לא סומך על המנכ"לים של כל בתי החולים?
איך הם יודעים לא להיכנס? צריך לשים להם מודעות.
אבל אם אין לך חוק, אפילו מודעות אתה לא יכול לשים – – –
אתה יודע מתי תהיה בעיה, חלילה?
יבוא מחר מישהו ויגיש עתירה גם על יום כיפור. 30 שנה אנחנו לא מחוקקים חוקים דתיים. אתה יודע את זה?
לא. 30 שנה אנחנו מתבוננים על כל עתירות בג"ץ. מישהו חשב שצריך לחוקק חוק על הגיור?
אנחנו ידענו שהרבנות הראשית היא הרגולטור היחיד לנושא הגיור, עד שהגיעו גופים פרוגרסיביים, גיורים שאינם על פי ההלכה. אז צריך לחוקק חוק גיור. אתה חשבת שצריך לחוקק חוק על הכותל?
אבל מגיעים גופים כאלה פרוגרסיביים שמבקשים לשנות הסדרים בכותל המערבי – צריך לחוקק חוק מתגונן. אף פעם לא חוקקנו חוק מלכתחילה.
אם בג"ץ לא היה קובע, לא היו מחוקקים חוק, תשאיר את הסטטוס קוו. אנחנו צריכים להתגונן מהעתירות שהוצאו שלא בדעת אמיתית ולא לשם – – –
אתה תפנה לאותם גופים שעותרים פעם אחר פעם ותאמר להם, חבר'ה, תניחו לסטטוס קוו הקיים.
מה שהיה הוא שיהיה – זה מה שאמר הרב גפני, שמגיעה לו תודה רבה, קודם כול, וגם ליוזמי החוק, חבר הכנסת יוסי טייב, חבר הכנסת ינון אזולאי, חבר הכנסת הרב אייכלר, יצחק פינדרוס, יעקב אשר וחבר הכנסת משה ארבל, שהגישו את הצעות החוק הללו. אלה הצעות חוק מאוזנות, שבסופו של דבר מוזגו להצעה אחת אמיתית, נוחה, עם משרד המשפטים, משרד הבריאות וכלל המערכות, כולל קופות החולים ובתי החולים. תאמין לי, עשיתי סבב טלפונים, דיברתי איתם, אבל לא מול המיקרופונים, לא מול המצלמות, אלא באופן אמיתי ובלב פתוח. שמעתי את דעתם, ואמרנו שזה הדבר הנכון שצריך לעשות. אז אנחנו יודעים כמה שיסוי יש בכל דבר בעת הזאת; אני מצפה מכם שתגידו: זאת מדינה יהודית, זה מרחב ציבורי. ואם היה למישהו ספק בשבוע הזה – בשנה שעברה, כשהשר הורוביץ הוציא את ההוראה הזאת לשרה סילמן, שיש לה זכויות יוצרים על החוק המקורי – ולא רק, אני חושב שאולי מפלתה של הממשלה הקודמת התחילה מאותה הוראה של ניצן הורוביץ – מידיעה, היו אנשים שהיו צריכים להתאשפז בחג הפסח ונמנעו מלהגיע באותו שבוע לבית החולים כשהיו צריכים להיות תחת השגחה בגלל סכנת חיים. אין הרבה הלכות שיש עליהן "בל ייראה ובל יימצא"; אבל עדיין, אם בן אדם מאושפז ומישהו יאכל לידו, זה לא נעים אבל זאת לא עבירה שלו. אבל כשאתה מלכתחילה משאיר את המרחב הציבורי כך שהמטבחים של העובדים יהיו פתוחים לכולם, המיקרוגלים, כל אחד יוכל לעשות מה שהוא רוצה – מאותו רגע רבני בתי החולים יוכלו להגיד: רבותיי, אני לא יכול להכשיר את המקום, לא יכול להביא אוכל כשר. מה תעשה עם אלה שצריכים אוכל כשר? אלה לא החרדים, תאמין לי. אנשים חרדים שנמצאים בבית חולים ידאגו לאוכל שלהם. הם גם ככה מחמירים – – –
לא תהיה לו סמכות לפשפש, גם היום אין סמכות לפשפש. אבל יש לו סמכות לקבוע מתחמים, ולהגיד: זה מקום כשר, זה מקום שאפשר לאכול בו חמץ, וזה מקום לעובדים.
אתה יודע שאין סמכות אכיפה. למה זה נמצא בסעיף 9 בחוק זכויות החולה? כי בסעיף הזה מדובר, למשל, על זמני ביקור חולים. היום מנהל בית חולים קובע שבשעה 21:00 מסתיים ביקור חולים. מגיע בן אדם שמחליט להישאר עד שעה 22:00, מה הוא יכול לעשות לו? שום דבר. אתה יודע? על פי חוק, הוא לא יכול למשוך אותו באוזניים, לא יכול להיות לו קנס. המקסימום שהוא יכול לעשות הוא להזמין משטרה. אותן סמכויות שנתת לו כדי לקבוע על זמני ביקור חולים, על החלטות של מחלקות – – –
לא, הוא יכול להביא משטרה – – –
תאמין לי, אין מנהל בית חולים אחד שיזמין משטרה על לחם – –
– – אבל אלה אותן סמכויות. לכן זה בחוק זכויות החולה, באותו סעיף של שבירת הסדרים.
אז אתה תגיד – אם החוק הוא כזה, אני יודע לחיות איתו כיהודי במדינת היהודים. אני יודע לחיות עם זה. אני סומך על מנהל בית החולים – – –
כי אתה צריך לתת לו סמכויות לקבוע את המחלקות ואת ההסדרים. זאת המטרה היחידה. לכן עשינו את זה בצורה מאוזנת בלי הוראות. הרבנות הראשית לא נכנסת לכאן, הרב של משרד הבריאות לא – אתה יודע, גם היום כשנקבעת כשרות, ובא בית החולים וקובע את הכשרות, על פי איזה כללים? על פי ההלכה.
אם תגידו לו, תקשיבו, נחוקק חוק – לכו, תאכלו חמץ, את האטריות בבתי חולים – – –
לכן, רבותיי חברי הכנסת, אני מבקש מכם לתמוך בהצעת החוק הזאת. ערב חג הפסח – שניכנס לחג פסח כשר ושמח. אגב, אומרים: חג סוכות שמח, חנוכה שמח, פורים שמח – זה החג היחיד שנאמר עליו – "פסח כשר ושמח".
יוני בן חמו כאן, הוא הגיע מצרפת לבקר אותנו בארץ הקודש בחג הפסח. ברוך הבא. תודה רבה לכולם. צריך גם לדחות את ההסתייגויות.
1,780 מילים של אוריאל בוסו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.