קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בשעה טובה. בוסו, אני אגיד כמה מילים על חמץ, ואחר כך אני אגיד דברים אחרים שתכננתי.
הרעיון הזה שיהדות היא משהו שאפשר לכפות על מישהו הוא רעיון פסול מלכתחילה. אתם – אף אחד לא מפריע לכם לעשות מה שאתם רוצים, לאכול מה שאתם רוצים. אף אחד לא נכנס לצלחת של אף אחד, אבל ההקשר הרחב הוא זכויות אדם, ובזה אנחנו עוסקים בימים האלה בכל היבט שאתה מסתכל: חוקים, רפורמות משפטיות – קוראים לה "רפורמה משפטית" אבל היא בעצם נוגעת בלב זכויות האדם באשר הוא בישראל. כשמוסיפים בהקשר הרחב הזה חוק נוסף, שמדבר על חמץ, אז זה ממש לא משנה אם המאבטח, שאולי אפילו לא יהודי, פשפש בתיקו של מי שקורא לעצמו יהודי, כי אף אחד לא יגדיר לו מה זה יהודי, וחיפש או לא חיפש את החמץ. ב-2023 הידיעה שעובר בכנסת הזאת חוק שאומר: אנחנו, בשם הצורך שלנו להגיד לאחר איך לחיות, מה לאכול ומהם הכללים שאיתם הוא מגיע לבית חולים – אני אומרת לך, החוק הזה הוא חוק רע. גם אם אתה אומר שבסוף אף אחד לא יבדוק, פרשנות לאחרון המאבטחים בכל מקום שהוא נמצא אם לבדוק או לא לבדוק – תינתן לו.
בסוף זה עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר. וכשאתה מחבר בין "יהודית" ל"דמוקרטית" – והרי על זה כל הסיפור שלנו בחודשים האחרונים; ה"יהודית" מנסה להגיד ל"דמוקרטית": אנחנו נקבע לכם מה זה דמוקרטיה. לא מספיק ליהודים שהם יהודים, הם צריכים גם להגיד: אנחנו, לא מקובלת עלינו הדמוקרטיה שלכם, ובדמוקרטיה שלכם אנחנו נכניס בדיקה של התיק ושל החמץ, ואנחנו נקבע איפה יהיה ואיפה לא יהיה.
זה הדבר שמביא עליכם כעס, על מי שחושב שה"יהודית" זה הדבר הבלעדי במדינת ישראל, ולא מנסה לעשות את החיבור בין השתיים, כי הן יכולות לחיות ביחד, גם "יהודית" וגם "דמוקרטית". הצורך בקיטוב הזה, הצורך בפיצול הזה, יוצר את הריחוק, את הקיטוב. בדיוק הפוך ממה ש"יהודית" הייתה רוצה שיקרה. כי אתם הייתם רוצים הושטת יד – אני רוצה לקוות כך. אז מה אתה עושה? אתה הולך עד הדמוקרטית ומפשפש בתיק של אדם, עם איזה חמץ הוא נכנס או לא נכנס לבית חולים. חוק רע, חבל שהוא נולד, ואני רק מצירה עליו.
אני רוצה לדבר, כבוד היושב-ראש והחברים המעטים שלי כאן, על כל הלך הרוח ועל כל הנסיבות של העיסוק ברפורמה המשפטית, שלא לומר ההפיכה המשטרית בתקופה האחרונה. תראו, אתמול שמעתי את ראש הממשלה מדבר במונחים של "אחים אנחנו" ורצון להגיע להסכמה. אני שפשפתי את האוזניים, ואמרתי: רגע, זה אותו ראש ממשלה שמתאמץ מאוד מאוד להעביר את הרפורמה הזאת, שולח את לוין, שולח את רוטמן, בחודשיים-חודשיים וחצי אינטנסיביים שבהם אנחנו עוסקים בשינוי או ברפורמה המשפטית? זה אותו אחד? הרי לפני חודשיים וחצי הוא היה יכול לדבר על אחוות אחים, וכולנו, ואחדות, ולעצור את זה כבר אז. אבל הוא לא עצר, הוא דהר. הוא עד כדי כך דהר שרוטמן, עד שלא ארז בשנייה האחרונה אתמול את החוק הזה, ווידא שהוא סגור ותפור כך שיהיה לו מנוף או יהיה לו נשק לנופף בו לנוכח הסכמה או אי-הסכמה – מלמד על חוסר תום הלב, מלמד על זה שבהובלת נתניהו מתגבשת פה חקיקה דורסנית, שמשרתת צרכים שלו, אבל בוודאי משרתת צרכים של מושחתים נוספים, שהתכלית שלהם היא שהם יקבעו מי השופטים שלהם. תורידו את כל המילים הגדולות והגבוהות ותראו, זה הסיפור. ממשלת נתניהו, ורוטמן המבצע, מגבשים חוק נגד שופטי ישראל מתוך רצון להשפיע על המשפטים שלהם, על המינויים שלהם ועל היכולת שלהם לצרף חברים שיהיו במחיצתם, חברים עם עבר פלילי.
אנחנו הולכים לנשיא, כי אנחנו אמרנו כל הדרך: תעצרו, תעצרו, תעצרו, ואנחנו נבוא. לא התנינו את זה בשום דבר אחר, חוץ מ"תעצרו". מה קרה? למה אני אומרת חוסר תום לב? עצרתם רק אחרי שהחוק גובש והייתה הצבעה בוועדה, נכון? זה לא שעצרתם לפני שרוטמן סיים את המלאכה המלוכלכת שלו. וידאתם שהוא סיים אותה, ואז אמרתם: אוקיי, עכשיו אנחנו יכולים לקרוא לעצירה. זאת עצירה מדומה, משום שהיא תהיה כרפרנס בבית הנשיא כשאנחנו נגיע. ואנחנו נתעקש, משום שאתם יודעים, טיפשים אנחנו לא. אנחנו נבוא לבית הנשיא, ונגיד: כבוד הנשיא, שמת מתווה – אני מזכירה, מתווה שאנחנו אמרנו שהוא לא כזה מתווה מזהיר, כי יש בו באגים, תכף אני אדבר עליהם – אבל אנחנו מוכנים, בשביל אחדות ישראל; אחדות אמיתית, לא אותה אחדות שמדבר עליה נתניהו, ומייד משסה באוכלוסיות ומייד מסמן אוכלוסייה סוג א' וסוג ב', ומייד גם מעודד קוטביות ומעודד אלימות בין חלק א' לחלק ב', ומייד גם מדבר על סרבנות – וכאילו זה הצידוק של פיטורי גלנט. כאילו זה הדבר האמיתי, כשאנחנו יודעים שגלנט עשה בדיוק את כל הפעולות ההפוכות כדי למנוע סרבנות. אז עזבו את זה.
מתווה הנשיא, אחרי מאמץ רב של כבוד הנשיא, אמר: אנחנו שמים, נגיד, פרוטוקול או התייחסות – עקרונות, בואו נקרא לזה – איזה דברים אנחנו חושבים שהם הבסיס כדי לייצר את ההסכמה הרחבה. אומר גם הנשיא – אמר בעבר: תעצרו את החקיקה. אז לא באמת הקשיבו לנשיא, לצערי, ורוטמן המשיך למרות שהוא אמר. אז עכשיו זאת המציאות. כשמתווה הנשיא הונח, למרות שנאמר מפורשות: תעצרו – החקיקה לא נעצרה. אז עכשיו אנחנו במציאות שיש מתווה, החקיקה לא נעצרה, יש רפרנס גרוע מאוד של רוטמן, שפוגע בזכויות אדם, פוגע במערכת המשפט, ויוצר שינוי מהותי לא רק במערכת המשפט אלא בהגדרה של מהי דמוקרטיה, ויש סכנה אמיתית לאופי המשטר שאנחנו נמצאים בו.
אתמול בערב, אחרי שבן גביר איים – לא אחרי שראש הממשלה הבין את חשיבות ההסכמה הרחבה; אחרי שבן גביר אמר, וגם השוויץ בזה: אני לא הייתי מוכן לתת את ההסכמה והטלתי וטו עד שיוקם משמר לאומי – מתרצה ראש הממשלה. כי ראש ממשלה סחיט מתרצה תמיד. אין לו ברירה, אחרת, אין לו ממשלה. אז הוא שוב מתרצה ושוב מתרצה, והוא מתרצה בפני הקיצוניים ביותר בממשלתו. מתרצה ונותן לו משמר לאומי.
מה זה משמר לאומי? בחזקת שוטרים, שיהיו להם סמכויות ויופעלו על ידי שר שהוא עצמו עבריין – עבריין, כי יש נגדו כתבי אישום – שקורא לכולם אנרכיסטים, אבל הוא בעצמו האנרכיסט הראשי. והוא יפעיל כהבנתו את המשמר האזרחי. יש לכם ספק כלפי איזה אוכלוסיות הוא יפעיל את המשמר האזרחי, מה יהיה התפקיד של המשמר הזה? והאם לא ברור לנו שהוא יהיה מאוד מגמתי, ויובל באופן הכי לא מקצועי שיש, כמו כל הפעולות שעושה אדון בן גביר, שלא מביאות לתוצאות? להפך, הן מביאות לעוד אלימות, עוד קיצוניות; וחלילה, חס וחלילה להביא גם מניעה של אלימות, כמו העובדה שהוא מנע את הבאת החוק על האזיקון, למניעת אלימות כלפי נשים.
אז אנחנו רואים שיש פה דיבורים מאוד גבוהים על אחדות – ופעולות הפוכות מאחדות. זה מתחיל מראש הממשלה, שאומר: אחים אנחנו, ובאמת מטיח האשמות חסרות כל שחר כלפי חלק מהעם; יוצר הבניה של הסתה של חלק מהעם כלפי האחר. לפעמים אני שואלת את עצמי אם הוא היה רוצה לראות אלימות, אם זה משרת את האינטרס שלו. יכול להיות שראש ממשלת ישראל רוצה לראות אלימות, ועל הדרך שהוא מציג את הדברים ושולל אותם, יש פה עידוד ממשי של איש כלפי אחיו? אני מזועזעת רק מלחשוב על זה, אבל הטקסטים מדברים את זה. לגמרי מדברים את זה.
אז אנחנו הולכים לנשיא. נלך לנשיא, כפי שאמרנו כל הדרך: תעצרו, ונלך. לא ממש עצרתם, אבל אנחנו הולכים, משום שאנחנו מבינים את גודל השעה, ומשום שאנחנו מבינים את החשיבות של יצירת הסכמה. אבל אני רוצה להגיד פה, על הדוכן הזה: אנחנו הולכים לנשיא לא כדי לתת הכשרה לחוק רוטמן, שהוא חוק שמבחינתי, ולאורך כל הנוכחות בוועדה – יושב איתי פה ידידי סגלוביץ', שהוביל את המאבק בחוק המושחת הזה. לאורך כל השעות עשינו יחד כדי למנוע את החקיקה, שעברה בסופו של דבר בגלל עריצות הרוב ועריצות הקואליציה; אותה עריצות שתופגן כלפי מיעוטים במדינת ישראל, כי זאת הדרך, זאת הדוגמה האישית של הקואליציה הזאת. אני לוקחת את החוויה – אפשר להגיד את הטראומה – מהוועדה של רוטמן, ואני אומרת לעצמי: ככה הרוב העריץ יפעל כלפי זכויות אדם, כלפי דריסת זכויות אדם, וכך גם יהיה מצופה שהחוק הזה יעבור.
אז אנחנו הולכים לנשיא. אנחנו הולכים בידיים נקיות. יש לי חשש גדול שכשנגיע לנשיא, האחרים בחבורה לא יבואו בידיים נקיות. אני לא בטוחה שהקואליציה שתגיע – אתם יודעים מה? לא לא-בטוחה; אני בטוחה שהקואליציה שתגיע לבית הנשיא תבוא עם חוק רוטמן כרפרנס. לא תבוא עם מתווה הנשיא. איך אני יודעת את זה? כי מתווה הנשיא היה מונח על השולחן, והקואליציה הייתה יכולה כבר לפני חודשיים למנוע את כל טירוף המערכות הזה ולהגיד: מתווה הנשיא מקובל עליי, ואנחנו לא נמשיך באותה דהירה לקידום החוק הנוראי של רוטמן בחסות לוין ונתניהו. מכאן, אני מסיקה שמתווה הנשיא לא יהיה הרפרנס, לא יהיה המקור להתייחסות. אני אומרת לכם, אנחנו לא נתפשר על הדברים הכי בסיסיים. בתוך מתווה הנשיא יש כמה השגות שלנו, שאני אומרת אותן מראש. הן נוגעות לחוק השחיתות, שמכשיר שר נאשם בפלילים, שישב בכלא, לחזור לכנסת למרות האמירות של בג"ץ – ויותר מזה, גם מחסן את החוק הזה מפני שיפוט וביקורת של בית המשפט. לי יש בעיה להסתכל על כנסת ישראל כמכשירה עבריינים. ולא רק שהיא מכשירה עבריינים – היא גם אומרת לבית משפט: לא תוכל להתערב ולא תוכל לשנות את החוק או את המינוי הספציפי הזה, של אדם כזה או אחר.
יש לי גם בעיה עם חוק הגיוס. מה זאת אומרת להסדיר את חוסר השוויון על פי חוק? להגיד לאוכלוסייה מסוימת: את מתגייסת, כי ככה – כי מדינת ישראל החליטה להטיל על בני ה-18 שנולדו להורים מסוג מסוים את חובת הגיוס, ולבני ובנות ה-18 שנולדו להורים אחרים, עם אמונות אחרות, עם מחשבות אחרות, עם דרך חיים אחרת, עם תרבות אחרת, אומרים: אתם לא מתגייסים.
במתווה הנשיא זה מופיע מפורשות – להגיע לאיזה הסכם ולגבש וכו'. אם אתם חושבים שאנחנו נלך לבית הנשיא כדי לעשות "וי" על חוקים שאנחנו – בוודאי יש עתיד מסתכלים על העקרונות מתוך הבנה שהחוקים האלה הם אלה שיתוו את הדרך לא רק למדינה יהודית אלא גם למדינה דמוקרטית; כשאני אומרת "דמוקרטית", אני גם מדברת על שוויונית. ואנחנו נעשה בכאילו כדי לרצות ראש ממשלה מושחת? עשה שמות בחברה הישראלית בחודשים האחרונים, רק כדי להיחלץ בזמן הזה, בחודשים שהוא הרוויח – חוק המתנות לעצמו ולבני ביתו וילדיו, חוק הנבצרות שעבר פה – הרי אתם לא יכולים לנתק. אדם מהיישוב שמסתכל על החוקים האלה לא מפריד בראש. הוא לא חבר כנסת שצריך לקרוא את החוקים. הוא לא מפריד בראש בין הרפורמה המשפטית לבין החוקים שאנחנו דנים עליהם בוועדות האלה. החוקים המבישים האלה, של נבצרות, מתנות וכו', הוא רואה את זה כמקשה אחת, והוא שואל: זאת כנסת ישראל? בעבור זה היא עובדת? זאת התכלית של הקיום שלה?
אז אם אני רוצה לסכם את הדברים שלי, אני אומר את הדבר הבא: יש עתיד הולכת לבית הנשיא בנפש חפצה, מתוך רצון להגיע להסכמה רחבה. יש עתיד לא תתפשר על עקרונות ליברליים, דמוקרטיים, שמסתכלים על האנשים, על האזרחים במדינת ישראל, כאזרחים שווים, ודורשת התייחסות לא רק לזכויות שהמדינה מקנה לציבור הרחב, אלא גם, קודם כול, לחובות ולאופן שבו כולנו לוקחים חלק. איך, כמה, למה, באיזה הסדר – אלה הדברים שיהיה צריך לדבר עליהם.
אבל אם מישהו מניח, ואני מדברת בעיקר על נתניהו, ראש הממשלה, שהוא יעמוד מול ציבור, ינאם נאום שאומר מילים מסוימות, אבל הן בדיוק הפוכות – מדבר על דמוקרטיה ומכוון לדיקטטורה, ושאנחנו נפעל תחת ההנחה שאותו מתווה רוטמן הוא מתווה שמחייב אותנו, כי יש חוק שגובש בדרך של עריצות הרוב על פני האופוזיציה, והוא יהיה הרפרנס – אני אומרת לכם: אל תבחנו אותנו. אנחנו מגיעים נקיי כפיים, אבל אנחנו מגיעים מאוד מודעים לתהליך, ועליו נעמוד. תודה רבה.
1,797 מילים של אורנה ברביבאי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.