קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
גברתי היושבת-ראש, מכובדיי חברי הכנסת – כמה זמן יש לרשותי?
גברתי היושבת-ראש, אני כמובן אמשיך אבל אי-אפשר להתעלם מהמוסר הכפול, ככה, שאנחנו כל פעם נתקלים בו, ואני מבקשת לנסות בדבריי היום להתייחס גם למחאה הגדולה שקורית בעם ישראל וברחוב הישראלי ולפרש אותה כסוג של הזדמנות, כי באמת – – –
גברתי היושבת-ראש, מכובדיי חברי הכנסת, באמת, אני חושבת שצריך להסתכל רגע על המחאה הגדולה – צריך לומר, אחת הגדולות שידעה המדינה שלנו – שבאה לידי ביטוי ברחוב הישראלי וגם לאורך זמן, כבר למעלה מחודשיים, כבר שלושה, והיא צריכה לשאת פירות; כי באמת אחת ההזדמנויות בבית הזה של נבחרי הציבור זה להקשיב לרחשי ליבו של העם. וזוהי שעת רצון. אני חושבת שמתוך המשבר הזה, שבו יש מחאה גדולה בעם, אנחנו חייבים לצאת מחוזקים. אני רוצה לראות במחאה הזו סוג של הזדמנות, ואחד הפתרונות המשמעותיים ביותר למשבר הוא ההזדמנות ליצור פה באמת תשתית אמיתית ולחוקק חוקה לישראל ובית משפט לחוקה.
גברתי, הסוגיה של חוקה ובית משפט לחוקה עולים על סדר-היום ויורדים מסדר-היום, ותכף, ככה, אני אגולל גם את ההיסטוריה בנושא העלאה והורדה מסדר-היום בהקשר של חוקה. אבל אני רוצה לומר דבר אחד. דווקא בעת הנוכחית, שבה יש משבר עמוק, ודווקא אווירת המשבר וההבנה המחלחלת שמה שהיה לא יכול להיות עוד נותנות את הכוח לציבור וגם לנבחרי הציבור לעצור מתוך הכאוס הזה ולייצר סדר חדש. והציפייה של העם מאיתנו, שבאמת סדר חדש ייצור כאן מבנה משטרי הגון, מאוזן, שיסדיר כמובן, גברתי, את מערכות היחסים בין הרשויות ויעניק לאזרחים, סוף-סוף, מגילת זכויות המגינה עליהם מהכוח של השלטון.
זה לא סוד שהתשתית לשיח והרוח המתאימה הן כמובן מגילת העצמאות, וזו באמת תשתית חשובה שאנחנו צריכים באמת לפשפש בה ולראות איך אנחנו לוקחים את כל ההזדמנות הזו ומביאים אותה עכשיו גם למעגלי השיח, שנקווה שיישאו פרי בבית הנשיא. אבל צריך להגיד שבאמת, ישראל של שנת 2023 צריכה מסמך מקיף, שלם, שיכבד ויבטא את כל הזרמים שיש בחברה הישראלית. אסור להסתפק כבר בתקנות ובאוסף של תקנות ובחוקי-יסוד. זו הזדמנות לקחת את כל מה שירשנו מהטורקים ומהבריטים ולהפוך את זה באמת לאיזשהו מסמך מכונן שלנו. אנחנו רוצים לחולל שינוי בתחומים בעלי חשיבות רבה בחיי החברה ובחיי המדינה בכלל. וכדי לייצר באמת חברה פורחת, ישראל דמוקרטית וליברלית, חוקה זה הפתרון. החוקה נועדה באמת להסדיר שני דברים: גם את זכויות היסוד והחובות של האזרחים, אבל לא פחות חשוב – גם את החובות של המדינה כלפי האזרחים. לא ייתכן שאחרי 76 שנים מאז הקמתה של המדינה עדיין אין חוקה לישראל. נחוצה כאן חוקה כתובה, ממוסדת, וצריך לומר, כמו במרבית המדינות המתוקנות בעולם.
אני רוצה מכאן, גברתי, לגולל את ההיסטוריה של התהליך החוקתי בישראל ולסקור ככה את אבני הדרך המרכזיות למן הכרזת העצמאות ועד היום. אז באמת כולנו זוכרים את המפגש המכונן של האספה המכוננת, שכבר בחלק השני שלה, של הכרזת העצמאות, ניתנה הצהרת כוונות לגבי כתיבה של חוקה למדינת ישראל, ואני מצטטת: "אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט – – – ועד להקמת השלטונות הנבחרים", כך זה נקרא אז, "בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת" – והדד-ליין שניתן זה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948. אז לוח הזמנים שהותווה בהכרזה, כמובן אנחנו יודעים שהוא לא התקיים מאז, אבל הוא נדחה בשל נסיבות התקופה ובעיקר בגלל מלחמת השחרור דאז. מהכרזת העצמאות ברור היה כי ההחלטה לכונן חוקה היא החלטה פורמלית שצריך לממש אותה, אבל מהדיונים שנערכו אז בוועדת החוקה אפשר להבין את הריח ואת הפירוש של הדברים. זה נערך אז בוועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית, וניכר כי הנטייה הייתה שהחוקה תהיה עליונה ונוקשה. אבל השינוי של השם "אספה מכוננת" גרר איתו גם שינוי של מהות, והוא הצביע על המגמה לדחות את כתיבת החוקה.
השלב השני החשוב בתוך האירוע הזה זה באמת החלטת הררי. ויכוחים עזים התנהלו בכנסת הראשונה סביב סוגיית החוקה. בין המתנגדים לכתיבה של החוקה, זה לא סוד, היו המפלגות הדתיות וראש הממשלה בן-גוריון. המפלגות הדתיות דאז טענו שלישראל יש כבר חוקה מצוינת, והיא חוקת התורה. בן-גוריון, שהתנגד לחוקה, אמר בין היתר שהוא רוצה לשנות את שיטת הבחירות לשיטה רובית, ואם היו מקבלים חוקה, זה היה מקבע את השיטה היחסית הקיימת. אבל הועלו שם עוד טיעונים, טיעונים נגד, שהועלו ונוספו מצד הממשלה. העובדה שהמדינה נמצאה אז בתהליך של גיבוש, אשר אינו עולה בקנה אחד עם חוקה קשוחה, הוזכרה בעובדה שרק מיעוט מהעם היהודי נמצא בישראל, ולכן בראשית הדרך, כשהיו פה באמת רק שני מיליון יהודים, אחת מהסיבות שבגינן התנגדו לחוקה הייתה שאין למדינה בשלב הזה – שיש בו רק סוג של שארית הפליטה, שני מיליון יהודים – זכות לקבל חוקה שתחייב את המיליונים שעוד לא עלו, ורצו באמת לקבל את הדברים בהסכמה רחבה יותר.
המצדדים בכתיבת חוקה היו אז רובם חברי אופוזיציה. הם ראו בה מקור להגנה על זכויות המיעוט ובלם כנגד כוח של שלטון, בדיוק מהטעמים שאנחנו מדברים עליהם, גברתי, גם היום, כשבאמת חוקה מייצרת איזשהו סוג של מסמך מוסכם, איזשהו חזון, מגדלור שאליו אפשר להתייחס ובאמת דרכו לקבל החלטות וליצור איזושהי מסגרת שהיא רלוונטית לדיון והיא לא תפגע בדיון. הטיעונים הנוספים שהושמעו בעד חוקה היו עצם ההכרה של החברה בצורך של זכויות אדם בסיסיות, העובדה שחוקה תשמש באמת בסיס איתן לחברה חופשית ודמוקרטית וקיומה של חוקה ברוב המדינות בחברה דמוקרטית.
ביוני 1950 קיבלה הכנסת הראשונה את מה שכולנו זוכרים ומכירים כהחלטת הררי, על שם חבר הכנסת יזהר הררי, אשר קבעה כי החוקה לא תתקבל במסמך אחד, והיא תיעשה בשלבים. בגלל ההבנה שהמסמך הזה הוא מסמך כל כך מכונן, מסמך אב, אז צריך רגע לנסח אותו בזהירות ובשלבים. אני רוצה לצטט: "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה, והחוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק-יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת במידה שהוועדה תסיים את עבודתה", וכל הפרקים יתאגדו לחוקת המדינה.
החלטת הררי השאירה באמת את סוגיית החוקה עמומה בשני תחומים. קודם כול, התחום הראשון, והוא הכי חשוב, נוגע לתקופתנו, כי באמת העיתוי להשלמתה – אנחנו מבינים שעד היום זה מסמך כל כך מכונן שקשה להשלים אותו. אבל הדבר השני, שהוא לא פחות חשוב מהעיתוי, זה המעמד של החוקה, כי גם זה היה דיון שנוצר אז. ההחלטה באשר לנוקשות, לדרכי השינוי של החוקה, אם יידרשו, ולעליונות של החוקה, זה היה דבר שהוא פתוח, כי באמת הקושי לקבל עליו הסכמות, גם לתוכן וגם לגבי המעמד, היה מאוד ער בשיח.
ובאמת, בשנת 1958 הכנסת, כדי לייצר חליף, קיבלה חוקים, חוקי-יסוד, צבר של חוקי-יסוד – היום 13 במספר, שזכו לכותרת חוקי-יסוד, והם בעצם מה שיצרו את התחליף למסמך אב שכל כך התקשו לייצר אותו. באמת המשותף למה שאנחנו קוראים היום תחליף לחוקה ומה שמבדיל אותה מחוקים אחרים זה הוספת המילה "יסוד" לחוקים האלה, והייחוד הזה מעיד על הכוונה להפוך אותם לתשתית נורמטיבית ולהעמיד אותם מעל החקיקה השוטפת. אבל בפועל, כמו שאנחנו רואים היום גם בדיונים כאלה, חוקי-היסוד נוסחו בצורה שמאפיינת חקיקה רגילה.
בראשית הדרך, הוראת השריון היחידה שנכללה בחוקי-היסוד עסקה בשיטת הבחירות, ואחד הציטוטים היה שאין לשנותה אלא ברוב של חברי הכנסת. אבל רק לאחר 11 שנים, בשנת 69', עמדה ההוראה הזאת למבחן חוקתי בפעם הראשונה, והמבחן החשוב הזה כונה הלכת ברגמן. לקראת מערכת הבחירות של שנת 1969 הכנסת חוקקה חוק מימון בחירות שהפלה לטובה מפלגות קיימות בהשוואה למפלגות שהתמודדו בפעם הראשונה. ובאמת, אהרן ברגמן עתר כנגד החוק הזה בטענה כי הוא סותר את אחד הסעיפים בחוקי-היסוד. בחוק-היסוד נכתב שהכנסת תבטיח את עקרון השוויון בבחירות. ובאמת, כשהייתה העתירה בית המשפט פסק כי החוק לא תקף מפני שהוא לא התקבל ברוב של חברי הבית, וההחלטה הזו נתפסה בעיני הקהילה המשפטית כהחלטה עקרונית לגבי הכוח של בית משפט לייצר באמת ביקורת על חוקים שלא מתיישבים עם סעיף משוריין בחוק-יסוד כל עוד הם לא נתקבלו ברוב הנדרש. ייתכן כי כבר בהחלטה התקדימית הזאת, כבר בשנת 1969, נוצרה התשתית באמת לשינויים החוקתיים שהתרחשו בתחילת שנות התשעים.
אז באמת הדיון החוקתי עד שנת 1992 קבע שחוקי-היסוד שהתקבלו מאמצע שנות השבעים ועד 1992 היו חוקים מוסכמים, ששיקפו את כללי המשטר הקיימים, ובחוקי-יסוד אלה לא נוספה הוראת השריון והם לא שינו את המציאות החוקתית.
יפה. עם זאת, באמת ניכר כי הלכת ברגמן העניקה דחיפה משמעותית לדיון החוקתי כבר בשנות התשעים בישראל. במהלך שנות השבעים עלו על סדר-היום סוגיות כמו מגילת זכויות אדם, הסוגיה של ביקורת שיפוטית, נוקשות ועליונות חוקי-היסוד וקבלתו של חוק-יסוד: החקיקה. משנת 1973 הוגשו לכנסת כמה הצעות חוק של מגילת זכויות. חלקן היו מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט, וחלקן היו הצעות חוק פרטיות. החוקים הללו עברו בדרך כלל בקריאה ראשונה, אך התהליך שלהם, בגלל שהוא היה מאוד מורכב ומאוד יסודי, לא הושלם.
בסוף שנות השמונים, כשדן מרידור מונה לשר המשפטים, הוחלט ליזום קבלת חוק-יסוד בנושא זכויות אדם, וזה באמת היה אירוע מכונן בשעתו. לאחר ישיבות רבות מאוד של ועדת השרים, נבלמה החקיקה הזו בשל התנגדותם החריפה של המפלגות החרדיות. מה שעשו בשעתו זה שלקחו את נוסח הצעת החוק של משרד המשפטים, ומי שהגיש אותה כהצעת חוק פרטית זה היה אמנון רובינשטיין. ובשנת 1989 אושרה ההצעה בקריאה טרומית. אבל שוב, לאחר איומי המפלגות החרדיות, גם הצעת החוק הזו בנושא זכויות אדם נקברה בוועדת החוקה.
לאחר שהתברר כי בטווח הקצר היו קלושים הסיכויים להעביר את חוק-היסוד כמקשה אחת, לקח אותו אמנון רובינשטיין, פירק אותו לרכיביו, וחלק מהרכיבים הללו התגלגלו והפכו לשני חוקי-יסוד שהכנסת קיבלה בשנת 1999, בדמדומי כהונתה של הכנסת השתים-עשרה. בד בבד עם הניסיון של הפוליטיקאים לקדם את קבלתם של חוקי-היסוד הנוספים, כבר משנות השמונים עלתה המודעות הציבורית לנושא החוקתי שהיה כל כך ער בשנות התשעים. השיתוק הפוליטי של ממשלות האחדות וחוסר היכולת לקבל איזשהם חוקים שיהוו, כאמור, תשתית נורמטיבית, יצרו איזושהי תחושה שזה משליך גם על המבנה המשטרי, כי אם יש ממשלת אחדות קשה לייצר חוקים תשתיתיים כאלה. כבר אז נוצר מאבק ציבורי שהדגיש את הצורך ביצירת חוקה לישראל. כאשר התברר לראשי התנועה כי הסיכוי לקבל חוקה הוא קלוש, הוא הצטמצם לשני הרכיבים שלה. הרכיב הראשון זה שינוי שיטת הבחירות וחקיקת חוק זכויות האדם.
בשנת 1992, מה שמכונה תחילתה של המהפכה החוקתית, כבר לקראת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה, נוצר חלון הזדמנויות להעביר שני שינויים משמעותיים ביותר למבנה המשטרי במדינת ישראל מאז היווסדה, משנת 1948. השינוי הראשון זה שינוי שיטת הממשל, וזה התקבל עם קבלתו של חוק-יסוד: הממשלה, שהותיר על כנה את שיטת הבחירות לכנסת אבל הוסיף לה סעיף נוסף שמדבר על בחירה ישירה לראשות הממשלה. השינוי השני הוא קבלתם של שני חוקי-יסוד אשר נבדלו מבחינת מעמדם מחוקי היסוד הקודמים, והביאו למה שכונה על ידי נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק – אמר ולא ידע מה אמר – מהפכה חוקתית, כי ככה היום מכנים אותה. כמובן שאז היא הייתה בטרמינולוגיה של לייצר תשתית נורמטיבית. ייחודם של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק בשנת 1992 נעוצה בכך שהם כללו גם סעיפי שריון ובכך שהם עשויים להתפרש כמגדירים מחדש את חלוקת הסמכויות בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת. הקבלה של שני חוקי-היסוד הללו הייתה עדות לכך שאומצה סוף-סוף בשנת 1992 גישה המייחסת לחוקי-יסוד מעמד-על משוריין. יחד עם זאת, הדיונים בכנסת על החוקים האלו לא הפיגו את העמימות באשר לשאלה אם הם מעניקים לבית המשפט סמכויות של ביקורת שיפוטית, וחוקי-היסוד של שנת 1992 הותירו את הרשות השופטת ביחס לשתי הרשויות האחרות בשטח אפור ובמעמד עמום בכל נושא הביקורת השיפוטית. בית המשפט, מטעמו, הרחיב את תחום סמכותו, וברגע שהוא הקנה לזה מעמד-על, הוא יצר את היכולת גם לבקר את זה.
בשנת 1993, כהמשך לכך, הציג חבר הכנסת דדי צוקר לכנסת את חוק-יסוד: זכויות במשפט וחוק-יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות, אבל החוקים הללו וההצעות הללו נדחו כאשר הייתה חבירה בין מפלגת העבודה דאז – תראי כמה שזה מעניין – למפלגות החרדיות. בכנסת הארבע-עשרה ניסה שר המשפטים צחי הנגבי לקדם את שני החוקים הללו, והוסיף עליהם את חוק-יסוד: זכויות חברתיות. אבל גם היוזמות הללו, שהיו כל כך מרכזיות וחשובות, לא צלחו, שוב, בגלל התנגדות מאוד חריפה של המפלגות הדתיות והחרדיות דאז.
ניסיונות נוספים להביא לקבלתם של חוקי-יסוד נעשו גם בכנסות בהמשך, וללא הצלחה. חוק-יסוד: החקיקה, שקובע את הליכי החקיקה של חוקי-יסוד וחוקים רגילים, הוא תשתית חשובה לנושא הזה, והחשיבות שלו היא לייצר איזושהי מסגרת שמייצרת איזושהי דינמיקה בין חקיקת חוק-יסוד וחוק רגיל.
אני חושבת שבשעה הנוכחית, גברתי, אנחנו צריכים לפשפש במקורות שלנו, להוציא את מגילת העצמאות ולשאול את עצמנו למה התכוונו, ולמה זה חשוב באמת דווקא ביום הזה, בשעה הגורלית הזו, שבה הקריאות ברחוב הן קריאות חזקות – של מחנה ליברלי, שאומר: חבר'ה, אנחנו רוצים את מגילת העצמאות. אני מניחה, גברתי, שיצא לך להיות בהפגנות וגם לנאום בהפגנות, וראית איך לקחו את מגילת העצמאות והפכו אותה למסמך ענק, לדעתי, כמעט בגודל של כל האולם הזה, כי באמת יש כמיהה לעקרונות היסוד הכל-כך חשובים.
בדיוק כך. הבסיס, וכולנו לא רק מדגישים אותו בבתי הספר, אלא זה כמו איזה מגדלור ערכי שדרכו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו. עכשיו, כשיש הזדמנות כזו, גברתי, אני אומרת שפשוט וקל לקחת את המגילה הזו, להסתכל על הוויכוח הנוקב הזה בעיניים, לעבור שורה-שורה ולהפוך אותה לאיזושהי תשתית ערכית, נורמטיבית, חוקית, חוקתית. הבסיס זה מגילת העצמאות, כי מגילת העצמאות זה מה שקבע את התשתית ואת יחסי הכוחות של מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית. מעבר לעובדה שהמסמך הזה מכריז על הקמה של מדינת ישראל – והפרסום הרשמי שלו וההקראה המיתולוגית שכולנו זוכרים, של בן-גוריון, שאנחנו מהדהדים אותה כמעט בכל יום עצמאות – תוכן המגילה מעגן כמה דברים כל כך חשובים. קודם כול התשתית זו זכותו הלאומית של עם ישראל. כמחצית ממגילת העצמאות מוקדשת להצגת הבסיס ההיסטורי המוסרי והמשפטי לחידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל ולהקמת מדינת ישראל. העובדות ההיסטוריות מהעבר הרחוק והקרוב שעמדו ביסוד המגילה נזכרו בחלק הזה של המגילה, שאומר שארץ ישראל היא המקום שבו קם העם היהודי, שבה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית – וגם המינונים בכל דבר – ושבה קיים ממלכה עשירה בתרבות. שימי לב כמה הדגישו אז את הנושא התרבותי, את העושר הרוחני, את זה שאנחנו חייבים לייצר פה תרבות והשכלה, וחס וחלילה לא בערות. זאת אומרת, גם דמות לאומית, גם דמות ציונית וגם דמות דתית, ותשתית תרבותית ותשתית של השכלה, אבני יסוד שכל כך – לפעמים אני נדהמת איך אנחנו צריכים לחזור, להוציא אותן ולנער אותן ורגע לשים אותן לכולם לנגד עיניהם.
כמובן שהמגילה הזו גם מדגישה שעל אדמת ארץ ישראל גובש ונכתב ספר הספרים הנצחי שהוא התנ"ך. ותראי באיזה יופי הם ניסחו את זה אז, עד כמה אפשר לקחת את זה ולעשות בזה שימוש ועד כמה זה אותנטי ובאמת סוג של מסמך אב, וגם, כמובן, הזיקה של העם היהודי והקשר העמוק שלו לארץ הזו. המגילה כמובן מתייחסת לכך שהעם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע לאחר תקופת בית שני, בניגוד מוחלט לרצונו. אפשר להניח את זה מהטקסט כמובן, וגם לאחר ההגליה הזו וההתפזרות של העם בתפוצות השונות, העם לא שכח את שייכותו לארץ ישראל ולא חדל מלהתפלל ולקוות לשוב אליה ולחדש בתוכה את חירותו המדינית במשך אלפיים שנה.
בדורות האחרונים באמת התרחשה שיבה המונית ומבורכת, יש לומר, של יהודים אל ארץ ישראל בגלי עלייה שהתגברו מאז המאה ה-18 ויותר, אפילו ביתר שאת, משלהי המאה ה-19 ומהעלייה הראשונה ואילך, ובמסגרתם הובאו לארץ עולים, חלוצים, מעפילים, שהפריחו שממות ובנו כפרים וערים והחיו כאן את השפה העברית. היישוב גדל והיישוב חידש למעשה את הקיום היהודי והחברתי והתרבותי והלאומי בארץ ישראל. ההתיישבות היהודית המחודשת הביאה את ברכת הקדמה – כמה היה חשוב להדגיש גם את הקדמה – לכל תושבי הארץ, והיא שוחרת שלום. בניין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל הוא עובדה קיימת שלא ניתנת לביטול. ברקע כמובן זו ההתכנסות של הקונגרס הציוני בשנת 1897 בעקבות קריאתו של בנימין זאב הרצל וההכרזה על זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית מדינית בארץ ישראל. זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארץ ישראל הוכרה בהכרזת בלפור, כזכור, כבר משנת 1917 והיא אושרה בכתב בכתבי המנדט מטעם חבר הלאומים, וזה נתן תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי ולזיקה בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.
השואה, שהייתה ברצף המזעזע של ההיסטוריה שלנו, שנרצחו בה מיליונים מיהודי אירופה, הוכיחה מחדש את ההכרח – היא פשוט העלתה את זה לסדר-היום שוב, כמובן כרצף של השלבים קודם – ההכרח ליצור פתרון לבעיית העם היהודי, שהיה מחוסר ארץ ומחוסר עצמאות, עצמאות מדינית, על ידי חידוש מדינה ומתן עצמאות מדינית, גברתי. ומגילת העצמאות היא זו שקבעה כי על המדינה הזאת להיות פתוחה בפני כל יהודי. את יודעת, אני מדברת איתך ואני ישר אומרת – דברים שעולים היום ומטלטלים; הרצון רגע לגעת ולהפוך בחוק השבות כשאנחנו באמת לוקחים את התשתית הזאת, את הרוח שלה – כאילו, כל דבר שהוא קדוש, בואו נשים בו ברקסים ונייצר בו איזשהו שסע, וזה מאוד מאוד מעציב. באמת במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות שוחרות השלום כנגד הנאצים, והיו התגייסות ומאמצים בתקופת המלחמה לקחת חלק בייסודה של מדינת ישראל, וזה היה גם, כמובן, בהכרה של ברית האומות המאוחדות.
זכותו של העם היהודי, גברתי, למדינה מוצגת בהכרזת העצמאות כזכות טבעית וריבונית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם ולהיות בעל ריבונות. מעבר לתשתית הנורמטיבית שמתייחסת לעם, אז יש גם את תשתית הזכויות או את האופי שהמדינה שלנו רוצה לשאת.
2,657 מילים של שרון ניר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.