קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. גברתי היושבת בראש, אדוני השר, השר, בוא שב פה. לא, אין לי בעיה אם באמת אוזנך כרויה לשמוע – אני בטוח שאוזנך הייתה כרויה לשמוע, ואני מקווה שגם אוזניה של השרה תהיינה כרויות להקשיב באמת. אבל אני צריך להגיד באמת, אני ראיתי קודם כול כאן את חבר הכנסת בוסו – בוסו, אתה בבניין? בוסו? טייב? אזולאי ינון?
אני רוצה. תכף תשמעי. יעקב אשר? פינדרוס? אני אגיד לך, גברתי השרה, למה אני – – –
סליחה, לא קראתי לש"ס. אני אגיד לך את מה הקראתי, תני קרדיט; הקראתי את כל מי שחתום, את כל מי שהגיש את ההצעה הזאת לפני שהיא אוחדה, הצעת חוק החמץ, וקיוויתי שאחד מהם, אחרי שהגישו כל כך הרבה הצעות, יהיה נכון להקשיב. אני אקריא עוד פעם: חבר הכנסת טייב, חבר הכנסת בוסו, חבר הכנסת אזולאי, חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת אייכלר, חבר הכנסת אשר וחבר הכנסת פינדרוס.
תראו, עם ישראל עבר ועובר טלטלות קשות בימים האלה. אנחנו מביאים פה חוק שאתם אומרים שאין לו משמעות – לא יחטטו בתיקים אחרי שהחוק שונה; אתם יודעים שכשהחוק הזה יעבור, או כבר כשאנחנו מדברים פה, כתוצאה מהיוזמה הזאת – ולצערי אתם עושים תחרות מי יהיה חתום על חוק כזה – בבתי החולים יהיה יותר חמץ מאשר בלי החוק הזה. אלה חוקים בסיסיים בפיזיקה, אלה חוקים בסיסיים בהתנהגות אנושית: כשאתה לוחץ מישהו, כשאתה כופה על מישהו, יש ריאקציה הפוכה. עם ישראל עבר ועובר בימים האלה טלטלה, ואנחנו מקווים שההפוגה שלקחנו כולנו אתמול היא הפוגה שמאפשרת נשימה משותפת, אולי גם הפוגה שמאפשרת לעוד כמה משפחות בישראל שכבר חשבו שגם בפסח לא ישבו יחד, כן לשבת יחד.
אני חושב שמי שמסתובב בתוך החברה הישראלית, ולצערי הרב לא כל יוזמי החוק מסתובבים לא רק בתוך השכונות והקהילות שלהם אלא בתוך הקהילה הישראלית כולה, מבין שהחוק הזה מעצם השם שלו יוצר פירוד, מעמיק את השסע, יוצר ותורם לשנאה – שנאה מיותרת אבל הוא תורם לה, ואולי יותר מכול הוא מרחיק האנשים מהיהדות.
אמרתי שבפסח הזה יותר חמץ יהיה בבתי החולים, יותר אנשים יאכלו חמץ גם במקומות אחרים, אנחנו נראה יותר חמץ. אני חושב, חבריי חברי הכנסת שיזמו את החוק הזה, שאתם יודעים שאני צודק. הרי דברי הנחמה שלכם הם: הרי אתה יודע שאין לזה משמעות.
אתה יודע שבסוף יהיה כתוב על עוד שלט בכניסה: מתבקשים לא להכניס חמץ. אני אומר לכם, גם בלי החוק, שמה שיהיה כתוב זה: מתבקשים לא להכניס חמץ. נבלע את זה. מי שזה מפריע לו יבלע את זה. ואם לא, כבר אמרתי: בכל צד של המפה הפוליטית יש נטורי קרתא, כאלה שלוקחים את העמדות עד הקצה, כאלה שרוצים לשים אצבע בעין. אבל למה הכנסת צריכה לעזור לזה? למה חברי הכנסת, שאני מכיר אותם באופן אישי ואני באמת מבין, כמו שהם מבינים, או אני רוצה כמו שהם רוצים, שלא יהיה חמץ בבתי החולים? וכשאני אומר לכם שלא יהיה חמץ בבתי החולים – כן, אני רואה בזה ויתור, בתוך המשוואה של יהודית-דמוקרטית, של "הדמוקרטית" ל"יהודית". סוג של קידה. כן, אנחנו מבינים שהתנאי היחיד לכך שנתקיים פה יחד, או בכלל כמדינה, זה שהיא תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית. לעיתים נדרשים ויתורים ממי שחושב ש"היהודית" יותר חזקה, ולעיתים – ממי שחושב ש"הדמוקרטית" יותר חזקה. אני לא מתעדף אותן. אני יודע שאנחנו לא נשרוד פה אם שתיהן לא תהיינה יחד, "יהודית ודמוקרטית". איזה משקל כל אחת מהן מקבלת, כל אחת מצידי המשוואה? תביאו את האתגר ונגיד.
בהקשר הזה של חוק החמץ, אין קידות פה, יש אצבע בעין. והכואב יותר מכול זה שיוזמי החוק יודעים את זה. אומרים את זה: אנחנו יודעים שיהיה יותר חמץ. הם חושבים ששנאת היהדות או שנאת החרדים, וקשה לי להגיד את המילה "שנאה", זו תורה למשה מסיני, זה חלק מטבע האדם, זה חלק מהמציאות שנולדנו אליה; נחיה איתה ונמות איתה. אני חושב שאנחנו באנו לעולם בשביל לתקן אותו, גם אם זה טבע האדם. גם אם בעולם של היום להיות דתי, ולא משנה איזה דת, הולך ונהיה מאתגר יותר, בגלל שהעולם פתוח, בגלל שהעולם ליברלי – אז קשה להיות, בשביל מה לשמור? אז אני אומר לכם, תתרמו לפחות לניסיונות האלה. אל תתרמו את ההפך, אל תתרמו למה שאתם יודעים שזה יתרום – לא רק להרחיק את אלה שמציעים את זה מהעם היושב בציון, אלא להרחיק את העם היושב בציון מהיהדות בכלל. אני אומר את זה באמת בכאב, כי אתה יודע, אתה מסתכל, לא צריך להיות הוגה דעות בשביל להבין את זה. תמיד זה קרה. גם בחוקים שהכנסת הזאת חוקקה ושומרת עליהם, אולי החוקים הכי טריוויאלי שיכולים להיות, וגם באלה שלא, הריאקציה היא הפוכה. אתם רוצים דוגמה? נישואים וגירושים. בישראל אתה יכול להתחתן רק אם שניכם יהודים או רק אם שניכם לא יהודים. אחד יהודי ואחד לא? סע לקפריסין. אבל, הינה, שניכם יהודים. אתם יכולים להתחתן כדת משה וישראל, ואני הייתי רוצה שככה יתחתנו, אבל כשאני כופה את זה – לכן אני לא רוצה לכפות את זה – אני יודע שפחות ופחות יתחתנו כדת משה וישראל. ואנחנו נמשיך לעשות חוקים ולהגיד: הינה, אנחנו חזקים.
גברתי השרה, בהמשך למה שאמרתי, אני רוצה שתשמעי ביטוי. יש מה שנקרא "חילוני להנאה". מה זה אומר? זה מישהו שאומר: תשמע, אולי יש אלוקים בשמיים, אבל תן ליהנות מהחיים, למה אני צריך את המגבלות של הדת? אז אני אחיה, ובסוף מקסימום – אבל לפחות נהניתי, במיוחד כשאני חושב שכנראה אין אלוקים בשמיים. ואתה אומר עליו שהוא חילוני להנאה, ויש לזה גם ביטויים אחרים. אבל יש גם צד אחר, שבו אתה אומר: כנראה שאין אלוקים בשמיים, אבל תן ליהנות מהיהדות בגלל הדברים היפים שישנם ביהדות: השבת, החגים, הקהילה, הצדקה, והרבה מאוד דברים אחרים. אז אתה אומר: אוקיי, כנראה שאין אלוקים, אבל לפחות ניהנה מהיהדות. אני אומר לך, את יודעת כמוני, כנראה את יודעת, שבתוך המשפחות שלנו, בתוך הקהילות שלנו, בתוך המכינות שלנו, בתוך הישיבות שלנו, יש אנשים כאלה, שאומרים: כנראה שאין, אבל תן ליהנות מהדברים היפים שביהדות. ובעיניי, פסח זה דבר יפה בגלל המשפחה, וגם בגלל ההינזרות מהלחם, והזיכרון, ובגלל כל הדברים שאנחנו יודעים שיש בפסח. אבל מה שאני אומר הוא שאת אותם אנשים שהיינו יכולים – ואני הייתי בעד, אם זה לא היה ככה, ללכת לבתי הספר, גם הכלליים, לא רק הדתיים, וללמד שבת כהלכתו ופסח כהלכתו, אבל הייתי נותן מקום לבחירה שלהם ואיפה הם רוצים לעצור בדרך. אבל אני מביא חוק כמו החוק הזה, ואני אומר להם: זאת היהדות. זאת לא היהדות שאומרת – החוק לא אומר: אוקיי, תאכלו מצות; החוק אומר: אנחנו נעשה הכול כדי שאתם תבינו, והכול, יותר ממה שצריך לעשות. אל תכניסו חמץ.
זה לא משנה מה את ואני חושבים, ואם החוק באמת רק אומר: לא נחטט לכם בתיקים – בסדר? הוועדה טיפלה בזה שלא יחטטו בתיקים.
אני יודע, אני יודע. בגלל זה אני אומר. החוק לא אומר שיחטטו בתיקים, בסדר?
אני אומר את זה, אני יודע. אמרתי לך שכל צד יש את הנטורי קרתא שלהם.
גברתי השרה, אני רוצה להגיד לך משהו. זה לא משנה מה את ואני חושבים.
שנייה. זה לא משנה מי איתנו צודק יותר בהקשר הזה.
נכון, נכון. אני מסכים איתך. מה שמשנה – – –
השרה, אני אגיד לך מה קצת ההבדל שהוא כנראה בינינו. בסדר?
תני לי, אני אגיד לך איפה כן ההבדל. המטרה של שנינו, אני מקווה, היא שעם ישראל כמה שיותר ירצו לומר: אני גאה להיות יהודי, ולא משנה מה ההסבר.
רגע, שנייה אחת. אגיד לך את ההבדל בינינו.
אני אשים את ההבדל על רגל אחת. לדעתך זה אולי לא ההבדל, אבל אני אגיד לך מה אני חושב שהוא ההבדל. כשהייתי כמעט בגיל של הנכדים הגדולים עכשיו, מדריך בבני עקיבא, כל פעם ששמעתי שמישהו חזר בתשובה, ואני יודע שגם את שם, אבל זה כמובן לא עניין אישי, אמרתי: וואי, וואי, וואי, בואו נפתח את הדלת לראות שקול דודי לא דופק והמשיח שם. או-טו-טו, עוד אחד-שניים חוזרים בתשובה, אנחנו מסודרים. כשקצת התבגרתי והתחלתי לחיות הרבה יותר בתוך העולם הישראלי הכללי, הבנתי שהרבה יותר חשוב ש-900 צוערים ירצו לומר: אני גאה להיות יהודי, מאשר שחמישה צוערים יחזרו בתשובה, וזה מה שאני חושב ומאמין היום. אז אמרתי: אוקיי, אז אולי את הנחות היסוד האלה צריך לבחון ולבדוק מחדש. הרב רונצקי זצ"ל אמר: כשאתם מדברים על מהפכה של יהדות בצה"ל, אל תאשימו אותי, לכו לאלעזר שטרן, הוא התחיל עם זה. ואני אמרתי: אני התחלתי עם זה תחת התובנות שאני שם כאן. ידעתי, ידעתי שאני גם מעדיף עוד 1,000 צוערים בבה"ד 1 שיגידו: אני גאה להיות יהודי, מעוד חמישה שיחזרו לבית שלהם ויגידו להורים: חשבנו שאתם יהודים טובים, והיום הבנו שאפשר להיות יהודי יותר טוב מכם. ידעתי שזה יהיה ההפסד של כולנו יחד. יותר מזה, ידעתי שבמקרה ההוא אין לצה"ל את הזכות, וגם לא לבתי הספר הממלכתיים, להכניס לתוך הבתים של האנשים, או מכוח חוק חינוך חובה או מכוח חוק שירות חובה, תודעה יהודית כזאת. זה מה שאני מבין, זה מה שאני מאמין בו, וזה, לצערי הרב, אני אומר, מה שאני חושב שהחוק הזה לפחות לא משרת. וכשאני אומר "לא משרת", אני אומר שאני חושב שהוא פוגע. אני חושב שגם על המסר שלי, אורית, זה לא הקטע של מה את ואני חושבים פה בתוך המליאה.
אני מבין. עזבי, אנחנו לא נהיה שם. אני חושב שבמו פי – אני לא רוצה לעשות תחרות איתך. אני חי בתוך העם היושב בציון, אני חי בתוך החברה הישראלית כולה. אני חושב שאני חי לא פחות ממך ומבין לא פחות ממך איך מנחילים יהדות רחבה, מקבלת, מחבקת, נותנת מקום, ולא לאלה שהם ממילא בוגרי מוסדות ממלכתי-דתי או חרד"לי או לא משנה מה. אני פוגש אותם מאוד, אני חי איתם מאוד. דרך אגב, אני גם בפוליטיקה איתם מאוד, בתוך מפלגה כזו שיש בה גם וגם. אני מאמין שמדינת ישראל, אם היא לא תהיה יהודית, ברור שגם דמוקרטית היא לא תהיה בכלל. וכיוון שאני מאמין בזה, אז כמעט רק בגלל זה אני נמצא בבניין הזה, רק בשביל זה. רק בשביל ללכת עם סוג של מסר, עם סוג של גשר, עם סוג של הבנה, שבעיקר מציגים את הדברים היפים שביהדות, ולא את מי ששם אצבע בעין, גם אם זה לא בדיוק אצבע בעין אלא רק קיסם, שאתה או שהישראלי הממוצע לא מבין בדיוק מה זה עושה.
ולכן, אחרי שאמרתי את הדברים האלה, אני פונה שוב פעם לחבר הכנסת טייב, לחבר הכנסת בוסו, לחבר הכנסת אזולאי, לגפני, ליעקב אשר, לפינדרוס. סליחה שעל אייכלר דילגתי, הזכרתי אותו קודם. הוא קורא לי "יהודון". כשהוא פה אני מסתכל בצד, בגלל שהוא עושה שימוש בסמלים האלה. ועדת האתיקה העירה לו, אבל הוא לא מוצא טעם – זה סוג של יהדות שמרחיקה אנשים. אני קורא לאלה שכן שומעים, לאלה שכן אכפת להם באמת: תהיו קשובים לאווירה שנוצרה בציבור, אפילו מאתמול. תנו לעם ישראל להיכנס לחג הפסח עם כמה שפחות שסעים ומחלוקות. החוק הזה, לצערי הרב, מוסיף למחלוקת. הוא לא תורם לה. הוא מחדד מחלוקת. הוא לא מגשר. ולכן, זה עוד לא מאוחר. יש לנו עד חצות היום – היום, לא הלילה – לקרוא לכם למשוך את החוק. שחררו אותנו, באמת, ותנו לנו לשדר הרבה יותר אחדות ויהדות מקרבת מאשר יהדות מתריסה ומרחיקה. תודה.
1,728 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.