הצעת חוק זכויות החולה (תיקון מס' 13), התשפ"ג–2023

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה. איך אני אספיק? אני הכנתי פה שלוש שעות. אוי, בוקר טוב, השרה התורנית עידית סילמן.

תורנית בחוק החמץ. האמת היא שזה ממש – – –

תקשיבי, באמת, הינה השרה שהביאה עלינו את החוק הזה, כי הממשלה הזו, שהיא ממשלה כל כך דתית, לא מאמינה שהציבור הישראלי והיהודי מסוגל לשמור מצוות. היא לא יכולה לקבל את החוק של אלוהים, היא לא יכולה לקבל את העובדה שעם ישראל שומר מסורת אלפי שנים כי הוא רוצה, כי הוא אוהב אותה, אלא הוא צריך את חוקי האדם ואת המאבטחים בכניסה לבתי החולים כדי שיוודאו שהוא שומר מצוות. זה פשוט אבסורד שאותה ממשלה דתית, שאמורה להיות זו שמאמינה באדיקות, היא זו שיש לה כל כך מעט אמונה שאזרחי ישראל שומרים את חג הפסח ושומרים מצוות. הם צריכים לכפות עליהם, הם צריכים להביא חוקי אדם, והם צריכים פשוט לדחוף, לכפות ולצמצם את החירות של אזרחי ישראל, את הבחירה, כדי לקיים מצוות. זה פשוט אבסורד. ואכן, אזרחי ישראל כנראה יודו לך בפסח הקרוב על החוק הזה כאשר מאבטחים יחטטו להם בתיקים ויוציאו להם את הסנדוויץ' או את המזון להורים או לילדים שלהם, משום שהם לא יכלו לאכול שום דבר אחר מלבד אותו אוכל שמוכן בבית.

ואני רוצה באמת לבוא ולדבר על למה החוק הזה הגיע. כי יש המון המון – אתם יודעים, אנשים שזורקים כל מיני הערות ואומרים: זה פייק וזה שקר. לכן אני הבאתי כאן למליאה את המסמכים של הרבנות הראשית לישראל.

אני קוראת אותם. אין מה להראות, גם אף אחד לא יראה את זה.

אני הבאתי את אותן תקנות שפורסמו בשנת 2017 על ידי הרבנות הראשית, כי גם היא כנראה לא סומכת עלינו שנשמור את מצוות הפסח, והייתה צריכה להוציא נוהל ב-2017 לבתי החולים. אני אקריא לכם את אותו נוהל לקראת הפסח: 1. הזמנת מוצרים תיעשה באישור רב בית החולים או משגיח הכשרות – אוקיי? סחורה תתקבל אך ורק בנוכחות משגיח. מוצרים יתקבלו אך ורק כשהם מסומנים בסימון כשרות של רבנות מוסמכת ומלווים בתעודת משלוח החתומה בחותמת כשרות וחתימה בכתב ידו של המשגיח. ברמת כשרות מהדרין ייקנו כל המוצרים רק מתוך רשימה מיוחדת שיספק הרב נותן ההכשר. שתבינו עד כמה מתערבים פה לבית החולים – לא סתם כשרות אלא איזה כשרות ואיזה מוצרים ומה כן לשים ומה לא לשים.

במוצרי יבוא, על המשגיח לקבל מהספק צילום של אישור הכשרות מהרבנות הראשית ולא להסתפק בכיתוב שעל גבי התווית אף כשיש על התווית חותמת כשרות כלשהי. כמו כן, על המשגיח לבדוק את התאמת הקוד שעל גבי המוצר לקוד שבאישור הכשרות. סליחה?

הן לא רלוונטיות לחוק, אבל בחוק, כשאנחנו התווכחנו בוועדה, חבר הכנסת בוסו, אתם אמרתם שפתאום בא בג"ץ ושינה את הסטטוס קוו. אבל זה לא ככה, זה לא באמת ככה. ב-2017 הרבנות הראשית הוציאה את התקנות האלה, שעוד מעט אני אספר לך איך הם כותבים שלמעשה מאבטחים יוכלו לפתוח תיקים של חולים, לחטט בתיקים, להוציא חמץ ולא לאפשר כניסה לחולים או לבני משפחותיהם עם חמץ לבית החולים ויהי מה, וזה לא היה בסטטוס קוו עד עכשיו. אז מי שכן שינה את הסטטוס קוו, חבר הכנסת בוסו, זה קודם כול הרבנות הראשית כאשר היא הביאה את התקנות האלה.

תסתכל – 2017, תקנות בית החולים, אגף הכשרות הארצית – –

– – הרבנות הראשית לישראל. אתה מוזמן לבוא – – –

אני אתן לך את התקנות האלה כדי שתוכל לעיין בהן ולראות איך הרבנות הראשית באה והזיזה וניסתה לדחוק את הסטטוס קוו לכיוון אחד. לכן, באופן טבעי – ואני פה אקריא לך אחר כך – הגישו אזרחים בג"ץ על אותה התערבות של הרבנות הראשית.

עכשיו, מה אתם מצפים?

סליחה, כיוון אחד דוחף לשם, ובג"ץ יבוא וינסה לאזן חזרה. למה ציפיתם? הרי אתם קוראים לו "מחריב היהדות", נכון? אבל למה, למה זה מגיע בכלל לפסקי דין? כי פעם אחר פעם אתם מביאים – לא אתה ספציפית אבל הרבנות הראשית ועסקנים ורבנים כאלה ואחרים, שהם ממש עסקנים, דוחקים אותנו לפינות – את הציבור הערבי, הדרוזי – לפינות שלא היו לפני כן. אם אתם רוצים להסדיר הכול בחקיקה, בבקשה, אבל הדבר הזה – חבר הכנסת בוסו, אתה צריך להבין – –

– – שזה מרחיק יהודים מהיהדות. זה מה שזה עושה.

אז זה לא רלוונטי, אבל הידרדרנו לסיטואציה כזאת לא בגלל – אתה יודע, ישבנו בוועדה ואחד מחברי הכנסת מאגודה בא ואמר לי: את נציגה של עדאלה? תגיד לי, אתם השתגעתם? עד כמה אתם יכולים לדחוף את הרעל הזה, הסתה כזאת? כשאני באה ואני מדברת על זה – –

– – ובגלל זה רציתי שתהיה אז בוועדה, אתה הלכת לנשיאות – בדיוק על הדברים האלה. תקשיב, בוסו, אני, בבית שלי, אנחנו שומרים שנים. אני בפסח הייתי נוסעת למשפחה שלי בפריז. סבתא וסבא שלי גרים שם, באחת השכונות הקשות בצרפת, ב-Saint Brice. שם, אתה יודע, אין איזה מישהו שכופה עליך דברים כאלה, ואנחנו שמרנו. היינו מביאים במזוודות מצות ומוצרים מישראל כדי לעשות את הפסח אצל סבתא שלי. ואתה יודע מה? היינו נוסעים לא לבית חולים – ליורודיסני, והיינו שמים בתוך התיק סנדוויצ'ים ממצות, סנדוויץ' מצה, עם ממרחים, עם גבינות ועם מה שצריך כדי שכשאני אהיה בתוך הפארק, חס וחלילה לא נאכל לחם. אז איך זה יכול להיות שאתם לא סומכים על אזרחי ישראל, או איך אתם מסוגלים לבוא ולנסות לכפות על אזרחי ישראל משהו שצריך לבוא באהבה, באמונה, ברצון? אף אחד לא מכריח אותנו להיכנס לדיסנילנד עם מצות, אבל עשינו את זה מתוך אמונה ומתוך אהבה.

כן, אבל עדיין אתם השארתם שיקול דעת רחב, שהוא לא מוגדר, למנהל בית החולים. העמימות הזאת – – –

העמימות הזאת למעשה, אני אומרת לך, תיצור תקלות במהלך פסח, ואני מוכנה להתערב איתך שייווצרו מצבים שבהם יפתחו תיקים לאנשים ויחטטו שם ויחפשו חמץ. אתה תראה, אתה תראה שזה מה שיקרה. למה להגיע לסיטואציה כזאת? למה? באמת, אני אומרת לך, החודשים האחרונים הם כל כך טעונים. הכול בסוף יתפוצץ עליכם. ככל שאתם תדחפו ותדחפו ותדחפו – ומה זה היה עכשיו? חוק הכותל וחוק המסיונריות וחוק כזה וחוק כזה. תקשיב, בסוף, אני אומרת לך שהציבור – כל הסיטואציה הזאת פשוט תתפוצץ עליכם. קודם כול זה לא מגיע לכם, אבל דבר שני, אתם דוחקים ציבור שם לקצה, ואי-אפשר. אי-אפשר לכפות על אנשים את הדת במרחב הציבורי, וגם אתם לא רוצים את זה. אתם הרי רוצים שזה יבוא מאהבה ומאמונה, ולא בגלל שאיזה מאבטח הכריח מישהו לשמור פסח.

ומה אתם עושים כתוצאה מזה? ואני עוד מעט אגיע לזה גם כן. אתם ממרידים אנשים שיבואו ויעשו דווקא. מעולם לא היה מצב כזה. מעולם לא. אני אספתי כמה פוסטים מפייסבוק – תראה את כמות הדפים, עוד מעט אתחיל להקריא אותם, שמדברים על אנשים שאוהבים את חג הפסח, שמכבדים, אבל אתם הובלתם אותם לקצה, ואשכרה אנשים אומרים שהם יבואו ויפזרו קמח בבתי חולים, יבואו ויפזרו פירורי עוגיות בבתי חולים. למה? כי כשאתם עושים דווקא ודוחקים אותם לקצה, הם יבואו ויעשו לכם דווקא. למה אנחנו צריכים להגיע למצב כזה? למה?

אז ככה: בעיקרון היו אמורות להיות לי שלוש שעות, ואני לא אספיק לקרוא לכם את הכול, אז אני אנסה להגיע בדיוק לנקודה בתקנות של הרבנות הראשית שאליה רציתי להגיע. הינה. הכנות לפסח: כחודש לפני הפסח יש לזמן פגישת עבודה בכל בית חולים לקראת חג הפסח. ישותפו בפגישה ויזומנו הגורמים הנוגעים בדבר, ובסיכומה תגובש תוכנית עבודה מחייבת בכתב, שבה יפורסם לוח זמנים וייקבעו המטלות שיוטלו על כל אחד מהאחראים הישירים לביצוען. יש לוודא הימצאותם של כל הכלים הדרושים לפסח. במידה שחסרים כלים, יש לוודא את השלמתם והכנת הכלים החדשים לשימוש. יש לסמן את הכלים החדשים בסימון "בשרי" או "חלבי" לפני כניסתם לשימוש. אין להכשיר לפסח סירי אלומיניום עקב קושי בניקוי יסודי ובליבון הידיות. בתנורים המצויים במטבחים אין אפשרות של ליבון כהלכה ולכן לא יוכשרו תבניות.

אין להכשיר לפסח כלי עץ, סכיני מטבח, כלי חרסינה, פיירקסים וכלים מפלסטיק ומלמין. כל הכלים הללו חייבים להיות חדשים או כאלה שנשמרו במחסן פסח ולא היו בשימוש כל השנה. בבתי החולים שבהם חלוקת האוכל למחלקות האשפוז מתבצעת בשיטת "בשל קרר" יש להצטייד בסט מלא ונפרד של צלחות ומגשים לעגלות החימום לפסח. בשנים האחרונות נרכשו בכל בתי החולים סכו"ם מיוחד ושונה לפסח. אשר על כן, אין להכשיר את הסכו"ם הרגיל. כלים שאינם בשימוש תמידי, יש לנקותם ולהוציאם מהמטבח מבעוד מועד. יש לסיים את הניקוי היסודי של כל כלי הנירוסטה המיועדים להכשרה עד לח' בניסן. כלים שלא ינוקו עד אז, לא יוכשרו לפסח. לפי הוראת מחלקת הכשרות הארצית של הרבנות הראשית לישראל, חובה להקפיד שעל כל אריזה של מצרך מזון יימצאו המילים "כשר לפסח".

מדברים על מכירת חמץ, יום ההכשרה, המחסן והקפדה על כשרות: לקראת החג, על הנהלת בית החולים לוודא יישום נהלים אלו, לרבות האיסור בדבר הכנסת מוצרי מזון לבית החולים במהלך החג. יש להורות לשומרים הבודקים בדיקה ביטחונית שהחל מבוקר ההכשרה עד לסוף ימי החג ועד לסילוק כל כלי הפסח, ייאסרו הכנסת מצרכי חמץ לבתי החולים ללא יוצא מן הכלל. כמו כן, על ההנהלה לקבוע ולתלות את כל הכרזות המסורתיות בשערי בתי החולים ועל פתחי המחלקות והמעליות, ובהן נקרא הציבור לא להביא מצרכי מזון במשך ימי הפסח על מנת לשמור על כשרות בית החולים.

במספר בתי חולים יזמו ההנהלות בעבר הפצת חוזר מיוחד לעובדים ולחולים וכן פרסום בעיתונות המקומית, שבהם צוין יום ההכשרה והופנתה בקשה לעובדים ולמאושפזים להקפיד על אי-הכנסת חמץ מיום זה ועד גמר החג. מומלץ להנהלות בתי החולים לאמץ נוהג זה. על מנת למנוע הכנסת דברי חמץ לשטח בית החולים, יורשו העובדים הקבלנים במספר בתי חולים לאכול בחדר האוכל הכללי בכל ימי החג. אנו ממליצים לאמץ סידור זה בכל בתי החולים.

החל מבוקר יום ההכשרה ובמשך כל ימי החג תהיינה כל חנויות הקפיטריה סגורות. על מנהלי בתי החולים להודיע למפעילי החנויות והקפיטריות בכתב, מבעוד מועד, על תאריך יום ההכשרה ועל סגירתם בכל ימי החג. החל מבוקר יום ההכשרה ובמשך כל ימי החג יינעלו המכונות האוטומטיות לממכר כריכים, דברי מתיקה ומשקאות חמים. יוצאות מכלל זה מכונות למשקאות קלים ולשוקו, בתנאי שעל כל פחית ושקית יהיה סימון בולט "כשר לפסח". על מפקח הכשרות לתאם מועד עם מפעילי המכונות ומועד לניקיון המכונה ולהחלפת המשקאות – אני אשים את זה בצד כי אני עוד אחזור לזה.

עם סיום החג, ביום כ"א בניסן בלילה, בשעה 20:00 לפי שעון קיץ, יש לארוז את כלי הפסח ולהחזירם למקומם. אין להכניס למטבח את כלי החמץ ודברי מאכל שאינם כשרים לפסח לפני גמר אחסון כלי הפסח. יש להקפיד על כך שאריזת כלי הפסח ואחסונם לשנה הבאה ייעשו אך ורק לאחר צאת החג. על מנת שאיסוף כלי הפסח ואחסנתם ייעשו כראוי, יש לוודא הימצאות של כוח אדם מיומן במידה מספקת ביום כ"א בניסן בלילה מצאת החג. לאור הניסיון ועל פי דרישת מנהלות המטבח והמשק, חלוקת ארוחות הערב בערב מוצאי החג תהיה בכלים חד-פעמיים, דבר שיקל מאוד על פינוי כלי הפסח מכל המחלקות.

מלבד השימוש האדיר בכלי פלסטיק – שאני בטוחה שמאוד נוגע לליבך, השרה להגנת הסביבה – מה נאמר בעצם באותן תקנות של הרבנות הראשית? היא למעשה מורה לאנשים שיעמדו בכניסה לבית החולים ויפשפשו בתיקים של הנכנסים לתוך בית החולים, ולא משנה למי ומה וכמה, ומורה להם לא להכניס את דברי החמץ. וזו הייתה השבירה של הסטטוס קוו, זו הייתה השבירה האמיתית – שהרבנות הראשית הגיעה, לא בג"ץ; הרבנות הראשית באה והורתה לבית החולים להעמיד אנשים בכניסה ולפשפש בתיקים שלהם ולראות אם הם שומרים פסח. ויותר מזה – כתוב כאן באופן ברור: אנשים למעשה נדרשים לסגור את חנויות המזון, לסגור את מכונות המזון ובעצם למנוע את הפעלתן. זאת אומרת שהחולה שנמצא בחדר מיון, אדם שעובר עכשיו טיפולי כימותרפיה, יש לו ברירה אחת: תאכל את האוכל הכשר בין שתחיה ובין שתמות, ולא אכפת לנו. המשפחה שלך לא תוכל להכניס את המזון שלך לתוך בית החולים. אני לא מדברת בכלל על מה שהקראתי בהתחלה – על החותמת של החותמת של החותמת, אוקיי? ועל הבדיקה מאיפה וההכנסה עם הרב ומה לא כדי לוודא בכלל את המוצר הקנוי; אני מדברת פה על הדבר הבסיסי, שאנשים נמצאים שבויים ומחויבים לאכול את המוצרים האלה שהכינו להם. ואם הילד הקטן שלי לא אוהב את הארוחה הזו של בית החולים, אז מה, שיגווע ברעב? ואם אותו הורה שהוא חולה אונקולוגי עם כימותרפיה לא רצה את אותה ביצה קשה ומצה שהניחו לו על המגשית – אני יודעת שיש פה אנשים שאולי מאוד אוהבים את האוכל של בית החולים. אני חייבת לומר לכם שאני עברתי כבר לפני שמונה חודשים לידת תאומים בבית החולים, ולאחר מכן הייתי צריכה להתאשפז במשך ארבעה ימים בגלל אבנים בכליות. אני יכולה להגיד לכם, אני לא כל כך אהבתי את האוכל של בית החולים. לומר לכם יותר מזה – המגוון הטבעוני שלהם לא כל כך מוצלח. אין. תאכלו מעדן סויה וזהו, פה נגמר הדבר.

עכשיו, בואו תדמיינו אנשים בפסח שנדרשים לאכול אך ורק את מוצרי המזון שבית החולים מספק להם בפסח. אני אפילו לא יודעת אם אותם מוצרי מעדן סויה, שזה הדבר היחיד שהיה לי לאכול שם, עומד בכלל באותו סימן כשרות שאותו הרבנות הראשית דרשה – אם להכניס או לא להכניס, אני אפילו לא יודעת. זה הדבר היחיד שהיה לי לאכול – אם בעלי, תודה לאל, לא היה מביא לי מזון מהבית.

מה קורה לאותם מטופלים ומאושפזים, או מה קרה להם ב-2017? אני חושבת, השרה עידית, שכל כך היה לך חשוב וקרוב לליבך הנושא של החמץ, שאם חס ושלום – ואני באמת לא מאחלת לך – אחד הילדים שלך או ההורים שלך היו מאושפזים שם ולא היו מסוגלים לאכול את אותו מזון של בית חולים והיית רוצה להכניס לשם משהו, משהו כדי שהם יאכלו, את היית נשברת בדמעות בכניסה לבית החולים בתחינה למאבטחים: תנו לי להכניס לילד שלי אוכל, כמו שהורים רבים עשו מ-2017, כשהרבנות הראשית החליטה לשנות את הסטטוס קוו. ואז, ברגע שאנשים, אזרחים ישראלים, נשברו, אז הם הגישו את הבג"ץ, כי הם אמרו שהדבר הזה לא יכול להיות. אי-אפשר.

ואם אתם לא מבינים למה, אז אני הדפסתי כאן שורה של פוסטים, אנשים שסיפרו בכאב לב ברשתות החברתיות מה הם חוו באותם חגי פסח. יותר מזה, יש לי פה כמה פוסטים שחלקם מדברים על המקרים האישיים שלהם וחלקם מדברים על מה הם מרגישים כתוצאה מהמעבר של החוק הזה. חשוב לי להקריא את הפוסטים האלה כדי שאתם, חברי הכנסת, תבינו, אבל תבינו באמת, איך אתם מרחיקים יהדות מהדת היהודית; איך אתם מרחיקים אזרחים ישראלים, שומרי מסורת, מאמינים, שאוהבים אותה, לכדי פשוט חטא בתקופת החגים. אתם עשיתם את זה, לא אף אחד אחר. זה עליכם, בידיים שלכם. מנסים להחליף את אלוהים.

אז ככה, כתב שלמה פיטר: וידוי – אני אוהב לאכול מצות, לא בהכרח משיקולי קיום מצוות. המצה טעימה לי ופסח לא עושה לי צמרמורת, מה שגם שמח לקיים מצווה ומסורת. אני אוהב מצה רטובה עם "נוטלה" או ריבה וגם עם מיונז ופסטרמה הולך – אדרבה. ברור לי שאני במיעוט ולמצות אין הרבה אוהדים, אבל לי, אפילו מצה יבשה לא עושה אבק בנודים. פסח ומצות בביתי תמיד חגגו יחדיו, ושבוע ללא חמץ תמיד עבר כבדרך אגב. אבל השנה נפל פה דבר – חוק החמץ בכנסת עבר. אות ראשון לצונמי של כפייה דתית או סתם הכנסת אצבע לעין חילונית. לכן, השנה אני מתקומם. לא אכניס לביתי מצה על אפכם וחמתכם, ובלב כבד ומתכווץ הפסח הזה אני אוכל רק חמץ. מחאה אישית וקטנה בתוך ד' אמותיי, נחמה פורתא, ויסלחו אבות-אבותיי. אולי תגידו: תגובה ילדותית, אבל זה אינסטינקט הגנה מפני כפייה דתית. ואם פעם אעמוד ואישאל בפני בית הדין שלמעלה על מחיקת זכויות הפסח ארוכות השנים, למה? בגלל גפני ושותפיו – השרה עידית סילמן.

גם אני, אני אוהבת. פה, השרה לשעבר יפעת שאשא ביטון, גברתי היושבת בראש, פה אין לנו מחלוקת. גם אני אוהבת מצות. אני אספר לך סיפור, גם אחרי פסח אני אוכלת מצות. כן, זה כיף, אנחנו אוהבים את זה, ואנחנו לא צריכים אדונים או אנשים שיבואו ויכתיבו לנו: תאכלו מצות, לחייב אותנו בחוק אדם ולא בגלל האהבה והאמונה וההיסטוריה והידע, שאנחנו יודעים מה עברו אבותינו כדי לשמר את זה. אנחנו לא צריכים חוקי אדם. זה הכאב הגדול.

נכון, נכון.

גפני, תקשיב, יש – אז אני אסביר לך: קודם כול, בתוך החוק – –

– – הנוסח לא מדייק. אנחנו ביקשנו להכניס באופן מפורש – – –

אדוני, גפני, אני ביקשתי שבתוך החוק – – –

גפני, אני ביקשתי בוועדה להכניס בתוך החוק שיהיה ברור שלמנהל בית החולים יש אישור להנחות בלבד, ולא להעמיד אנשים כדי לפשפש בתיקים. אתם לא הסכמתם להכניס את המשפט הזה, שזה אך ורק נתון לפרסום בהנחיות של מנהל בית החולים. וכשאתם לא הכנסתם את זה, אתם למעשה מכניסים פסקה עם פרשנות מאוד נרחבת. ואני מוכנה להתערב איתך שבחג הפסח הקרוב אתה תראה שלמרות מה שלא כתבתם בחוק, יהיו מאבטחים שיפשפשו בתיקים ויעשו את זה, אתה תראה.

ועכשיו אני אעבור למר רונן אפלבוים: מר גפני היקר, מה יקרה אם הרבה ישראלים כן יבואו עם חמץ לבתי חולים כאות מחאה, יעצרו את כולם? מה יקרה אם ישראלים יפזרו בלילה ברחובות בני ברק וירושלים חמץ בפסח לאות מחאה. אני חושב שהשתן עלה לך לראש ופשוט אתה וחבריך מאבדים את זה, ובסוף ייגרם גם לציבור שלך נזק עצום, וחבל.

וזה מתוך קריאה ברשתות החברתיות לעשות בדיוק את המעשים האלה. למה לדחוק את הציבור לעשות מעשים? למה לעשות אצבע בעין אחד לשני? מי צריך את זה? מי צריך את זה?

שי גיבורסקי כותב: בהן צדקי, אם חוק החמץ עובר, אני לא אכניס חמץ לבתי חולים אבל אנופף בו בכל מקום שהחוק מאפשר זאת, ואני קורא לכל חילוני לעשות כמוני. אם הממשלה רוצה להשתמש בכוח החוק כדי להכתיב לנו איך להתחשב בדת, זה בדיוק מה שהיא תקבל. ולמי שמדגדג לו לטעון שזה חסר התחשבות מצידי, אני אזכיר: אנשים מתים בגלל החוק הזה. אנשים סובלים בגללו. כל מחאה כנגדו שלא פוגעת בדבר מלבד ברגשות, היא לגיטימית בעיניי.

אז ככה, אני לא אציג את התמונה שיש בידיי אבל יש כאן הזמנה ל-event – event שאליו היו לפחות 150 אנשים בפייסבוק שנרשמו, שתבינו למה גרמתם: מוזמנים ל-event – כולנו מפזרים חמץ בבתי חולים, הם לא יכולים לבדוק את כולנו ביחד. שתבינו לאיזה הידרדרות אתם מביאים את הציבור הישראלי, שבחג הפסח זה מה שמעסיק אותו. פוסט מסתיו סינדר: אז אתמול בלילה העבירו את חוק החמץ בקריאה ראשונה. בבירור, זה הדבר הכי בהול כרגע להעביר, מכיוון שהם לא מבינים שכפייה דתית רק גוררת התנגדות. אני שואל: מה מונע מאיתנו להסתובב עם פירורי לחם בכיס ופשוט לפזר אותם בבתי החולים? בוקר של מחשבות. עריכה – יאללה, פתחתי event, מקווה שזה לא ייגמר כמו הפעם ההיא שראש העיר של רעננה חשב שאני רוצה לעשות לו משהו. כולנו מפזרים חמץ בבתי חולים, הם לא יכולים לבדוק את כולנו. פשוט עצוב לאן הם דוחקים ציבור שלם, גפני. בסוף אתם עושים להם אצבע בעין, והם פשוט באים ויעשו לכם אצבע בעין.

י

הינה, אני אשמח להקריא לך את החוק, הוא נמצא כאן.

אני אשמח שתבוא להקריא אותו. חבר הכנסת גפני, יושב-ראש הוועדה, עם כל הכבוד, ברגע שאתה מאפשר שיקול דעת נרחב, גם נאמר לנו על ידי היועצת המשפטית – – –

היועצת המשפטית של הוועדה אמרה בצורה ברורה שבית החולים יוכל להעמיד אדם בכניסה כדי להזהיר את הציבור מפני הכנסת חמץ.

לא, לעמוד בכניסה ולהזהיר את הציבור.

ואני אומרת לך, כשביקשתי ממך לכתוב שזה אך ורק להזהיר, להגיב, ליידע – – –

לא כתבתם במפורש שזו הסמכות היחידה שניתנת למנהל בית החולים. אתה תראה מקרים שבהם מאבטחים יסתכלו בתוך תיקים של אזרחי ישראל – –

– – וימנעו מהם כניסה לבית החולים. גפני, אתה יודע שהחוק הזה הוא בסך הכול אצבע בעין. זה מה שהוא.

ובסוף אתם שמים אצבע בעין לציבור, וציבור אחר ישים לכם אצבע בעין, למה ציפיתם?

למה ציפיתם? הינה, אני מקריאה, תקשיבו, אלה לא דברים שלי, הציבור משמיע את דאגותיו בעקבות כך ולמעשה מספר לכם מה הוא מרגיש, מה אתם גרמתם עם אותה אצבע בעין, בשביל מה היה צריך את זה?

אז הינה, איתי אסף מפרסם מחאה משלו, מחאה ציבורית מעולה וטעימה – אוכלים חמץ מול בית חולים במרכז ב-11:00 – מסיבת פיצות. לזה גרמה האצבע הזו בעין. זה מה שזה עשה. אז במקום שיהיה כבוד הדדי כמו ביום כיפור – – –

חבר'ה, תקשיבו, יש משהו מאוד יפה במדינת ישראל בזה שאנשים מכבדים את הדת ואת המסורת של עם ישראל.

זה היופי במדינה שלנו.

ואף אחד כאן לא צריך אתכם כדי לכפות עלינו חוקי אלוהים, אוקיי? לא צריך אתכם, אנחנו לא צריכים אתכם, אתם לא צריכים לחוקק חוק – –

– – בשביל שאנחנו נשמור דת ומסורת.

ברגע שאתם דוחקים את הציבור לפינה ומחייבים אותו בחוק, אתם תקבלו בחזרה אצבע בעין מאנשים אחרים, למה ציפיתם? קח לדוגמה את יום כיפור, זו דוגמה נפלאה על כך שאנשים מכבדים אחד את השני. לא כולם צמים בעם ישראל. אני אישית צמה, כי זה חשוב לי. מאז שאני בת עשר, לדעתי, התחלתי לצום בימי כיפור, כי אהבתי את זה. אני אוהבת את המסורת, אני אוהבת את בית הכנסת, אני אוהבת את השירה, אני אוהבת את זה. אני לא צריכה שאתם תכריחו אותי לעשות את זה.

אתם יודעים מה יקרה ביום שבו אתם פתאום תרצו להעביר חוק לחיוב צום ביום כיפור? אתם תקבלו מחאות כאלה בדיוק; אנשים שאתם תדחפו לפתוח מסעדות, שאתם תדחפו לאכול מזון בפרהסיה. הרי היום גם אלה שלא צמים מכבדים את המרחב הציבורי ולא אוכלים בציבור ולא פותחים מסעדות.

אבל אם אתם חס ושלום תנסו להעביר חוק כזה, אתם עוד פעם תעשו בדיוק את ההפך. בחוקים האלה אתם פשוט מרחיקים יהדות מהתורה. אתם מרחיקים יהודים מהדת. השרה עידית סילמן, אם כל כך חשוב לך, את יודעת, גן עדן והעולם הבא, על זה אתם בסוף תצטרכו לתת את הדין, על איך גרמתם ליהודים בעצם לחטוא בחג הפסח למרות שרבים מהם אוהבים ושומרים את חג הפסח, כמו שאת רואה.

אני אעבור לפוסט הבא, נועם ליבנה: אם חוק החמץ עובר, אני מתחייב מעל במה זו לפזר קמח ברחבי בתי החולים איכילוב בפסח הקרוב, לתעד זאת ולהפיץ. היות וקיבלתי אימוג'ים צוחקים, עליי להבהיר: אני רציני לגמרי, תפסו אותי במילה. אם החוק עבר, בפסח הקרוב אני מגיע עם חבילת קמח, מגניב אותה פנימה ומפזר אותה ברחבי בתי החולים. את זה, השרה עידית סילמן – אתם עשיתם.

את צריכה להבין לאן גררת את מדינת ישראל, לאן גררת ציבור שלם.

אתם אולי לא שומעים את זה ואתם לא תעקבו אחרי זה, אבל מחובתי ליידע אתכם מה אתם גורמים לציבור.

אתם מגדילים את השסע הדתי-חילוני במדינת ישראל. אתם מרחיבים אותו כל כך, עד כדי כך שאתם גורמים לחברה שלנו לדמם.

אתם פותחים את הפצעים, אתם מרחיבים את השסע הזה. שנים שארגונים ניסו לקרב לבבות ולייצר גשר בין חילונים לבין דתיים. אני לא צריכה לספר לכם מה היה כאן בשנות התשעים. אתם יודעים, ועד שהצלחנו לנסות ולאחות את אותם קרעים, אתם באים חוק אחרי חוק אחרי חוק, איך אתם כופים חוקי אלוהים על בני אדם. כאילו אתם אלוהים, אתם מחליטים.

כנראה עכשיו מתחיל לחלחל לה. עכשיו הם מתחילים להבין, להבין באמת, מה הם עושים ומה הם יצרו, ובגלל זה חשוב לקרוא את הדברים האלה, כדי שהם יבינו את התחושות האמיתיות ואת הכאב האמיתי של ציבור גדול במדינת ישראל. לא יותר קטן מכם, ציבור גדול במדינת ישראל.

זה מה שיקרה כשאתם תצביעו בעד. כשאתם תצביעו בעד החוק הזה, אתם תגרמו לבוב זאבי – אמרו שאסור להכניס חמץ לבית חולים. אף אחד לא אמר שאסור לעמוד בחוץ עם שקית קמח ולקוות שהרוח לא תעיף אותו מעבר לגדר. זה בהצבעה שלכם בעד. משה סגל: הדרך הטובה ביותר להבטיח שיהיה חמץ בבתי חולים בפסח היא להעביר חוק נגד זה. עתידות: בפסח הקרוב יהיה יותר חמץ בבתי החולים מאשר בכל פסח שהיה מאז קום המדינה. יישר כוח וכל הכבוד לכם, הממשלה הדתית שגורמת לאזרחי ישראל לחטוא ולא לקיים מצוות. דורין ניומן: שידע גפני שעל כל כפייה דתית הוא יקבל מחאה חילונית. כשלא כפו עליי, כיבדתי את רגשותיהם של הדתיים והמסורתיים, ומעולם לא אכלתי חמץ בפרהסיה; היום שיניתי את דעתי. אז ברכות. יש עוד ועוד אנשים שאתם גורמים להם לחטוא בפסח.

ניצן נוכלי: יש לי רעיון למחאה נגד בתי חולים שיאסרו על הכנסת מזון מבחוץ למאושפזים, בשים לב שהחוק החדש אכן משאיר את ההחלטה בידי כל מנהל בית חולים להתוות מדיניות בנושא, ושדעתי האישית היא שמאושפז מסכן שלא בוחר להיות בבית החולים זכאי לנחמה מועטה במזון ביתי, ושהאיסור על הכנסת מזון מבחוץ, שכולל גם מזון כשר, אפרופו, הוא אכזרי בצורה בלתי רגילה כלפי אותם אנשים ובעיקר כלפי החלשים ביותר בחברה, ילדים, בקיצור – רחפנים שימטירו שקים עם מקרונים צבעוניים לתוך שטח בית החולים – מקרונים כשרים לפסח, אגב, כי זה לא נגד דתיים, זה בעד כלל המאושפזים, שיזכו קצת לאוכל טעים, והמחמירים ביותר יוכלו להעלים עין, כמו שהם עושים בבתי חולים בחו"ל. רעיון מאוד נחמד.

והינה, כותב לנו אפי הוראי. תראו מה גרמתם לאפי הוראי. כמה מילים על חוק החמץ בבתי החולים: זכור לי היטב שבגיל 15 הלכתי פעם עם ההורים לעשות על האש אצל חברים, והם אמרו לי מראש שלא כולם שומרים שם על כשרות לפסח. שמעתי את מה שההורים שלי אמרו לי, אבל לא קלטתי באמת, עד שהייתי שם וראיתי אותם אוכלים פיתות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי אנשים אוכלים חמץ בפסח, ואני זוכר את זה כסוג של טראומה.

אני גם היום מקפיד לשמור על כשרות לפסח. אבל למרות שכבר התרגלתי לראות אנשים אוכלים חמץ בפסח, אני חושב שאם מישהו יגיע לבית חולים או לכל מקום ציבורי אחר ויוציא פיתה לפני כולם, הוא רשע. אבל ברור לי שיש רשע גדול יותר מזה, והוא האיסור להכניס חמץ לבתי חולים. האיסור הזה כולל גם איסור להכניס חמץ שנועד להיאכל בצנעה. וכיוון שהמאבטח אינו משגיח כשרות, בפועל מדובר על איסור להכניס כמעט כל סוג של אוכל, ובפרט אוכל ביתי.

אני לא חושב שאנשים הם רעים, ולכן גם אם יכניסו חמץ לבית החולים, לא סביר שיאכלו אותו בפרהסיה. אבל גם אם אני טועה, הרי זאב ז'בוטינסקי אמר: כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד. ולכן טוב שיהיו אלפי אנשים שיאכלו חמץ בפרהסיה ויגרמו חוסר נוחות לסובבים אותם מאשר בן אדם אחד חולה או שבא לבקר חולה שהמאבטח יתעמר בו וישפיל אותו ויזרוק לו את האוכל לפח בחסות כנסת ישראל. ומעבר לזאת אני בטוח שאם מחר יעבירו חוק שאסור לנסוע ביום כיפור, כולם יתחילו לנסוע ביום כיפור, וכך יהיה גם בעניין חוק החמץ. כך שכל מי שבעד שמירת כשרות בפסח חייב להתנגד לחוק הזה.

וכך כותב עמית עשהאל: אם ייכנס חמץ לבית חולים, הרופאים והחולים לא יוכלו להיות בו. חולה או רופא שרוצים לאכול חמץ יוכלו לצאת מבית החולים ואז לחזור – ציטוט מחברת הכנסת טלי גוטליב. מביך? מבייש? כן. גם כאלו שהיו מאושפזים שלושה חודשים ברצף ולא התחברו למזון הנהדר של מחלקת השיקום – בכל זאת ירדתי 17 קילו בשלושה חודשים, מספר עמית – אין מבוגר אחראי בימין על מלא שיעצור את הציטוטים המביכים? אגב, הג'וקר בבאטמן לא היה צריך לפוצץ את בית החולים כדי לפנות אותו. היה צריך רק להכניס פיתה מאבולעפיה.

וכך כותב לנו גם בחור בשם עידן לייבוביץ': אז מה נחשב יותר יהודי? לא לאכוף חמץ בפסח או לשמח חולה סרטן? בפסח, שבוע וחצי אחרי שאובחנתי עם לוקמיה, אני שוכב בבית חולים, מפוצץ בסטרואידים, מת מרעב, עוד לא התחילו עם הכימו והבחילות, והאוכל של בית החולים לא בדיוק שגב אקספרס. ובנוסף על זה, בפסח יש רק דיקטים, שהם לא בדיוק cup of tea שלי. בדיוק כשהרגשתי שאני הולך לקרוע את האינפוזיה ובורח לדפוק שווארמה בשמש, מגיע המלאך השומר עליי בדמות אחי הגדול ומביא לי בייגלה ולחמניות שקנה לי במאפייה ברמלה. שלושה ימים אחרי זה הוא חזר עם קבב בפיתה. כמובן זללתי הכול בצנעה מאחורי הווילון כדי לא להפריע לאף אחד. אז תגידו לי: מי כאן בדיוק עושה מצווה יותר גדולה? מי שמשמחים חולים שעוברים גיהינום או ח"כים – אני לא אומר את המילה – ששומרים על עיניהם מאכילת חמץ בפסח?

וכך כותבת גם בלה גורמן: זהו פוסט מחאה. אני חולת סרטן. מאושפזת בבית החולים זיו ללא מערכת חיסונית כלל עקב טיפול כימותרפי. נאלצתי לאכול אוכל סטרילי מהבית, שמכינים במיוחד עבורי. אך להפתעתי הרבה גיליתי שאין מיקרוגלים, כי זה לא כשר לפסח. האם זה נשמע הגיוני? האם בדת אין סעיף על פיקוח נפש? איך אני אמורה לאכול ולהבריא? איך בכלל דת יכולה לנהל לנו את החיים כשמדובר על חולה במחלה כה קשה? הדת אמורה לתת לנו אפשרות להתחבר אליה, אבל מה שקורה פה הוא כפייה דתית לכל דבר. אני אדם חופשי, אזרחית ישראל בשנת 2021, לא יכולה לקבל באופן חופשי – אדוני היושב-ראש, אני מבקשת. יש פה המון רעש, התפרצויות.

אני אבקש בסוף זמן נוסף, אדוני היושב-ראש.

אני, אדם חופשי, אזרחית ישראל בשנת 2021, לא יכולה לקבל החלטה באופן חופשי אם לחמם לעצמי אוכל במיקרוגל בפסח או לא. האם אנחנו באמת חופשיים? מבקשת את עזרתכם בשיתוף הפוסט. דבר כזה לא אמור לעבור על סדר-היום.

וכך כתב טל לסר: משהו קצר לפרשת תצווה. מה אני אגיד לכם? המצב קשה. השבוע יצא לי לדבר עם חילוני הייטקיסט ממקום מבוסס בארץ, שאמר לי – – –

עם כל ההערות שהיו, גם באמת מהשרה, אני אשמח אם אדוני היושב-ראש יוסיף לי עוד ארבע דקות, ואני באמת גם אשמח להרחיב על גדעון סער. זה לא יכול להיות שהם כל הזמן – עידית סילמן, עם כל הכבוד.

עם כל ההערות של השרה, הייתי שמחה לקבל את ארבע הדקות, היא הפריעה לי פעם אחר פעם, ואני אסביר בהרחבה.

לא, זה כבר לא קריאות ביניים. אתה ראית איך היא התפרצה. היא לא נתנה לי לדבר גם בארבע דקות.

ממשיכים, אבל זה לא הגיוני.

אני מבקשת שתוסיף לי את ארבע הדקות האלה.

אבל זה לא הגיוני.

תן לי את הדקה כדי להסביר על גדעון סער, לבקשתם.

אז לבקשת חברי הכנסת – – –

לא, אתה יודע. אני אענה.

אז אני אענה לו בדקה לפני שאתה מחזיר את השעון.

סעדה, תתעורר פעם אחת קצת יותר מוקדם. אולי תקרא את הדברים שלי, את פתיחת דבריי, היית שומע בצורה ברורה שמי ששינה את הסטטוס-קוו הוא הרבנות הראשית במדינת ישראל. אתה מוזמן לבוא ולקרוא את הספר שהם הוציאו ב-2017.

אני רוצה עוד דקה כדי לדבר, כי הוא דיבר על גדעון סער ועל העניין של המרכולים.

ולעניין גדעון סער עם חוק המרכולים, מה שהיה – אני אגיד את זה בדקה.

שתדע שגדעון סער כשר הפנים היה הראשון שפתח חנויות נוחות בתחנות דלק. הוא היה הראשון שפתח בעצם את מתחמי התחנה ונמל תל אביב לציבור. אז שחבר הכנסת ביסמוט לא יבוא ויספר לי סיפורים וכל מיני שקרים על דברים כאלו ואחרים.

ועכשיו נחזור לרחשי הלב של הציבור ולמה שהם כותבים ברשתות החברתיות, משום שאני מבינה שמי שמנסה להעביר את החוק לא רואה זאת ולא מבין כיצד הוא גורם לו להרגיש: משהו קצר לפרשת תצווה. מה אני אגיד לכם? המצב קשה. השבוע יצא לי לדבר עם חבר חילוני, הייטקיסט ממקום מבוסס בארץ, שאמר לי: המצב חמור מאוד מאוד. כששאלתי מה זה אומר, הוא אמר: יש מצב שאצטרך לנסוע לחו"ל כדי לראות את הילדים שלי. כשציטטתי אותו בפני אדם אחר, דתי, הוא אמר לתדהמתי: שילכו, נסתדר בלעדיהם. לצערי התרגלנו בשנים האחרונות שדתי רציני הוא משהו שמקפיד על מה שיש לו בצלחת ושרוצה לחפש חמץ בתיקים של אחרים. לעומתו, אדם עם כיפה קטנה, שלא סגור מה מברכים על תות ומוביל ממשלה שיש בה גם חילונים גמורים, נחשב חפיפניק, לייטי. בפרשת השבוע אנחנו לומדים על האדם הדתי ביותר, שהכי קרוב אל הקודש, הכוהן הגדול. למרבה ההפתעה, הכוהן הגדול נושא על כתפיו ועל ליבו דווקא את שמות בני ישראל – כל בני ישראל – בנוסף לציץ של "קודש לה'". כלומר, הערך של שלמות עם ישראל הוא לא איזה עניין נחמד או פעולה חביבה בבני עקיבא, אלא זה ערך עליון במקום הקדוש ביותר אצל האדם הקדוש ביותר. בימים טרופים אלה נדמה שהתפיסה הדתית הרווחת היא: צריך ללכת עד הסוף, להראות להם מה זה. מה אכפת לנו ש-40% מהאבנים כבר לא יהיו חלק מאבני החושן? מה אכפת לנו אם הילדים של החבר שלי כבר לא יהיו איתנו? העיקר שהם צודקים וצדיקים. אני צודק, אבל נשארתי לבד. נשארתי בלי שאר אבני החושן. שבת שלום ובשורות טובות.

וכך כותבת מלאני לונה: אז אסור להכניס חמץ לבתי חולים. עבר חוק המתנות כדי שביבי וחבריו יוכלו לקבל תרומות; סיוע בשכר דירה לח"כים שגרים מחוץ לירושלים; הפרדה בין נשים לגברים במעיינות בארץ. וזו רק ההתחלה. במקום לטפל ביוקר המחיה, בנשים מוכות, באלימות, בניצולי השואה ובנכים, ביבי וחבריו עסוקים בלסדר לעצמם את החיים. אז אל תגידו לי שזו לא הפיכה משפטית שמובילה לדיקטטורה. את זה כתבה מלאני לונה.

וכך כותבת תהלה פרידמן, אתם מכירים אותה: השבוע יעלה חוק החמץ לקריאה שנייה-שלישית. הינה הרקע: לפני כמה שנים הרבנות הראשית מחליטה לשנות מדיניות ולחטט בתיקים בבתי החולים על מנת שהמקום ייחשב ככשר. מוגשת עתירה לבג"ץ. השופטים מתחננים לפשרה. גם אנשי משרד הבריאות, גם ארגונים שמתערבים, מציעים הצעות רבות. שר הבריאות ליצמן מסרב בתוקף ושולח את כולם לקפוץ לו. בג"ץ קובע שהשומרים מוצבים לצורכי ביטחון ושאין להם סמכות לחטט. עכשיו הממשלה מחוקקת שיש. עתידות: פסח יהפוך מחג החירות והזהות לשדה קרב, עוד אחד, כי ממש חסרות לנו סיבות להילחם. תודה, תהלה, על הדברים האלו.

וכך כותבת תמר לזר: אולי זה לא ברור וכדאי לומר: אין שום קשר בין חוק החמץ החדש להתחשבות ברגשות דתיים, כי אין שום הלכה שדורשת להימנע מלראות חמץ או לשהות בנוכחותו, אלא אם הוא בבעלותך או בביתך. אין לאדם דתי שום מניעה לשבת לצד איש שאוכל סנדוויץ' בפסח ברשות הרבים, כל עוד הוא לא לוקח ביס. בית חולים הוא לא הבית של אף אחד, למרבה המזל. אלא שכל העניין הוא, כפי שאמר רבנו איתמר בן גביר, להראות מי בעל הבית. והבית, חברים, הוא המדינה, ובעלי הבית, לדעת עצמם, מחליטים מה עושים בו. ועל זה ראוי להיאבק בכל הכוח.

וכך כותב ישי רוזן צבי: מעבר לכול הממשלה הזו מתגלה כשלטון שיטת מצליח. זורקים את הרעיונות הכי מטורפים, הכי מושחתים, הכי חמדניים שאפשר, ומה שתופס תופס: מינויים בלי כישורים, חקיקה דתית דרקונית, חמץ, כותל, פוליטיזציה של עוד ועוד מוסדות, מהמינהל האזרחי דרך השידור הציבורי ועד הספרייה הלאומית, כספים קואליציוניים עד בלי די, סמכויות בלי קשר לכלום – מה שבא. ה"תפוס כפי יכולתך" הזה הוא שילוב של הרצונות השונים של חלקי הקואליציה: החרדים, הביביסטים, הכהניסטים. של שיכרון הניצחון ושל העובדה שאף אחד לא נותן גרוש קרדיט לנתניהו, ולכן הכול צריך להיות כאן ועכשיו. אבל זה גם אומר שצריך כל הזמן להילחם על כל המגרש, כי דברים עולים ויורדים לפי הרעש שהם מעוררים. זה העניין בשיטת מצליח – שזה יכול גם לא להצליח.

ופה יש לי פוסט אחר שאני רוצה לקרוא לכם, של נועם דולברג: אבא שלי בגיל 70 וקצת הפסיק לאכול, לשתות, לדבר, להזיז ארבע גפיים ולחשוב בשיא ההיגיון. הרבה מדי שנים הוא בהה בעולם, נאנק מכאבים וחי על מזון טחון, מתאשפז ואו-טו-טו מת בכל מחלקה שיקומית פנימית או גריאטרית אפשרית. מתישהו התחלתי להמציא לו מתכונים. נדמה לי שהג'לי קפה בתוספת אייריש קרים היה החביב עליו ביותר. היו גם קרטיבים מפירות טרופיים ומעדן תמרים, בננה, ציפורן וקינמון. באחד הפסחים, כשהוא חוזר לביקור נימוסין חסר תועלת באיזה אורולוגית מגעילה במיוחד, נדרשתי בפתח בית החולים לזרוק את קופסת עוגת הגבינה-שמנת ושוקולד לבן שהכנתי לו. לא עזרו הסברים, לא הועילו תחנונים, גם לא דמעות התסכול. השומר בכניסה לגמרי הבין ששבר הכלי כבר לא מסוגל אפילו להריח מרק טחון, פירה או אנשור, ושבמידה שהקופסה תושלך לא יהיה במה להאכיל את אבא שלי ולא תהיה ברירה אלא להעבירו לכירורגית להתקנת הזנה ישירה לקיבה. אבל הרבנים פסקו, ואין להתיר שום חריגה. עברו מאז המון שנים; רק מלשמוע על קירוב לבבות, שותפות גורל, התחשבות ברגשות, ואהבת לרעך כמוך, העגלה המלאה וכל הסחטנות הרגשית הזו, אני מתפוצצת מחדש.

וכך כותב נתנאל אזולאי: מאוד לא מסתדר לי כל הקטע של חוק החמץ, שעכשיו הולכים לחטט בתיקים של אנשים בכניסה לבית חולים, נניח. וכל זה רק לוודא שאין להם חמץ. בשביל מה בעצם צריך חוק כזה, שכופה על אנשים אמונה דתית של מישהו אחר? אנשים תמיד אומרים שבדמוקרטיה צריך לכבד אמונה של אחרים, וזה מדהים איך העניין הזה של לכבד אמונה של מישהו אחר פתאום אומר שהאמונה והאיסורים שלו איכשהו חלים גם עליי. שצריך להתחתן בדיוק כמוהו ולהתגרש לפי אמונתו, ולהיות מושבת בלי תחבורה ציבורית בשבת כמוהו, ואיכשהו זה נקרא לכבד דרך חיים של האחר.

וכך כותב עמיחי שיין – – –

אתה תעצור את הזמן.

לא, אבל באמת, זה אחד אחרי השני אז אולי.

פוסט אחרון.

התנאי ההכרחי לקיום כל מנהג דתי הוא רצון חופשי של המקיים. זכות הבחירה אם לקיים או לא לקיים את ההלכה היא זכות מפורשת ובסיסית בתורה שלנו. כל ניסיון לחוקק איסורי חמץ רק יבעיר את החזית המתלקחת ממילא ויגרום ליותר התנגדות ופעולות מחאה, בדיוק כמו הניסיון הכושל לחוקק צניעות בכותל – ניסיון שגרר כבר שתי נשים להגיע לכותל ערומות ולעורר פרובוקציות. אז במה בדיוק זה עזר? לא כל דבר צריך להיות מעוגן בחוק. שמתי לב שיש בדת שלנו שתי גישות עיקריות – הראשונה היא כדוגמת הרב יובל אשרוב והרב גוטליב – –

אשרוב, הוא כתב. – – והרב גוטליב, שהטמיעו בתוכן את כתבי הרב אשלג, כמו מאמר השלום והגישה הכללית לאחדות ושלום וקבלת האחר, גישה שמפעילה יותר היגיון ומחשבה על נפש האדם; מנגד, הגישה השנייה, של אלו שהולכים ראש בקיר למלחמה וחושבים שניתן לקרב אנשים לדת בכפייה וחוקים. לצערי, הייצוג העיקרי היום של המגזר הדתי בפוליטיקה שלנו הוא מהסוג השני. הם לא מייצגים אותי ולא את התורה שבה אני מאמין. באותו הקשר אני גם בעד תחבורה ציבורית בשבת כל עוד יש נהגים שרוצים לעבוד וזה לא יהפוך לתנאי קבלה לעבודה. מי שירצה – יעבוד, מי שירצה – ייסע, ומי שירצה – ישמור שבת. זו מהות וזכות של בחירה חופשית.