קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמו כל חוקי הדת הנכפים על הציבור, חוק החמץ הוא קרדום לחפור בו. דת היא מטבעה מחוברת לאמונה והזדהות טבעית עם הזהות הלאומית של כל המאמינים והשומרים על חוקי היהדות, ובעצם זה יכול להיות בכל דת אחרת. אבל היהדות היא יותר מדת – היא תפיסת חיים, מנטליות, אמונה בבורא עולם אבינו שבשמיים, מנהגים, חינוך ועוד. ביהדות יש הרבה זרמים, תמיד היו בתולדות היהדות ובתולדות העם שלנו. לאורך ההיסטוריה אסכולה כזו או אחרת הייתה מתקרבת לשלטון והייתה מקבלת יותר כוח, יותר השפעה ויותר סמכויות בחברה היהודית.
אומרים שהתורה שמרה על היהדות שלנו ואנחנו שמרנו על התורה. שמרנו גם על המסורת בצורה כזאת או אחרת. ליהודים ממדינות התפוצות השונות יש הרבה משותף, ויש הרבה מאוד הבדלים. היו מנהגים, מנהיגים, מורים, רבנים שהעבירו במידת האפשר את המורשת הרוחנית ואת הידע שקיבלו מאבותיהם וממוריהם. במדינות שבהן לא היה פשוט ליהודים לשמור על אורח החיים המסורתי, היה בכל זאת משהו שחיבר אותם ליהדותם, לזהות היהודית ולאמונה.
אני רוצה לספר לכם על החוויה היהודית האישית שלי ועל המצות שלי בברית המועצות הקומוניסטית כאשר הייתי ילדה; חיינו את היהדות שלנו בהסתר ובפחד. הרי אסור היה לאזרחים להזדהות עם דת כלשהי, כי דת הייתה נגד השלטון. אבל כן שמרנו על איזה ניצוץ יהודי, ובכל שנה בחג הפסח הייתה לנו בבית מצה. החבאנו את המצה הזאת במזוודה מתחת למיטה של ההורים. לא היה פשוט להשיג מצה בברית המועצות, לא הייתה אפשרות לבוא למכולת, לא הייתה מאפייה, ולא בסופר – – –
בעיר בריאנסק, זה בגבול בין בלרוסיה, רוסיה ואוקראינה. הייתה לנו בעיר בקתה קטנה – – –
זה סיפור מעניין. עכשיו תשאל אם שמרנו מצווה, האם בעיני החברים החרדים שלנו זה בכלל מצווה או לא. בעיני אלוהים בטוח, כי הוא מזהה את הניצוץ שבפנים, ולא שומר על טכניקה של שמירת המנהגים.
אז הייתה לנו בקתה קטנה בעיר שהייתה סמוכה לשרידים של בית כנסת, סינגוגה, שפעם היה בית כנסת. פשוט היו שרידים, בית חצי הרוס. בבקתה הזו היה תנור שבו אפו מצות עבודת יד.
לא הייתה קהילה מגובשת, כולם היו מפוזרים, אבל היה פעם רובע יהודי, ושם היה בית כנסת ובתים של יהודים, שכונה כזאת. הדור השני כבר התפזר בשכונות אחרות בעיר, אבל בכל זאת, כשהיה פסח, ידעו ששם, באותו מקום, היה אפשר להשיג מצה.
המדינה והחוקים שכופים עלינו דוחים אותנו מהדת.
אני אחזור לאותה בקתה שבה עשו מצות. כמו הרבה יהודים מהדור של ההורים שלי, ההורים שלי התביישו להתקרב לאותה שכונה, שחס וחלילה לא יחשבו השכנים או סתם הולכי רגל ברחוב שהם הולכים לשם בשביל משהו שיכול להיות קשור ליהדות, במיוחד בתקופה שבה הפסח התקרב. אז הייתה אישה רוסייה שבכלל לא היה לה קשר ליהדות, אבל היא עשתה שירות למשפחות יהודיות. הייתה מביאה להם מצה, עשתה משלוח.
אז נתנו לה כסף ומזוודה ריקה, ואחרי יומיים היא הייתה מחזירה לנו מזוודה מלאה פרחים גדולים של מצה. החבאנו את המצה מתחת למיטה, ואם חס וחלילה מישהו זר נכנס הביתה, לא היינו מוציאים את המצה. החבאנו אותה כך שאף אחד לא יראה, לא דיברנו, ופחדנו להגיד את המילה "מצה". כשנולדו לי אחייניות, לימדנו אותן שזה נייר. אמרנו: אנחנו אוכלים נייר. הן היו קטנות ולא יכלו להסתיר את זה, וסיפרו לחברות וחברים שלהן מה הן אוכלות בבית, אז סיפרו שהן אוכלות נייר. עד כדי כך פחדנו והתביישנו בלאום שלנו.
בכלל לא ידענו מה המשמעות של המצה, אני לא ידעתי וגם ההורים שלי לא ידעו. אבל בכל פסח הייתה לנו מצה. לא ידעתי אז בכלל את הסיפור על יציאת מצרים. אבל כשעליתי ארצה, התחלתי להתעניין – – –
תקשיבו, אכלנו מצה ולא הוצאנו שום חמץ מהבית, כי לא ידענו בכלל מה זה חמץ, מה זה מצה, מה ההבדל, מה נשתנה, בכלל לא ידענו שירים – כלום. אבל ידענו שבפסח אוכלים מצה.
וכשעליתי ארצה התחלתי להתעניין. הסקרנות והרצון הממש-חזקים שלי להשתלב בחברה הישראלית הביאו אותי לאוניברסיטה, ומחוג לפילוסופיה ואומנות עברתי לתולדות עם ישראל, עשיתי תואר ראשון ותואר שני, והקדשתי הרבה שנים מחיי כדי ללמד עולים חדשים ולקרב אותם לערכים יהודיים. ועד עכשיו, כבר 13 שנים ברצף, אני והמשפחה שלי מנחים סדר פסח במרכז קליטה בכרמיאל בכל שנה. הבן שלי לא יודע שאפשר לחגוג פסח בבית, הוא יודע שעושים סדר רק במרכז קליטה עם 40 עד 70 עולים שמתכנסים באולם. ואני מסבירה להם הלכה; מסבירה בשפה שאפשר להבין. מעבירה את סיפור יציאת מצרים. ואני יודעת שזאת שליחות, חלק מהשליחות שלי בחיים. וזה מה שטוב. זה לא בגלל שחייב, לא בגלל שאסור לאכול משהו וחייב לעשות משהו – זה מהנשמה, מתוך אהבה.
ישראלים, כולל הדורות החדשים שכבר נולדו במדינה היהודית, שומרים היום על המסורת מתוך אהבה, חיבור רגשי ותחושת שייכות לקהילה הגדולה, ורצון עמוק טבעי להיות חלק מכך. אני רוצה שבמדינת ישראל מנהגי היהדות לא יהפכו לכלי כוחני כדי לשלוט בציבור ולהפוך אותו לציבור צייתן תחת חוקי דת שהוא מעוניין ממילא לכבד. לכבד, אבל מתוך אהבה. אהבה למורשת היהודית. בעיניי, חוק החמץ הוא פגיעה אנושה בזכויות אנוש. אני כבר לא מדברת על חיטוט בחפצים של המבקרים בבית החולים ומשטור הכיבוד.
אני רוצה לצטט, ברשותכם, את חנוך דאום, שכתב בגיליון סופ"ש של ידיעות אחרונות: אנחנו בתקופת הניקיונות לחג, וגם עניין החמץ הפך, כמו יותר מדי דברים, לאירוע פוליטי. אז חשוב להבהיר דבר מה, כמי שלא אכל חמץ בפסח בכל 47 שנותיו אני נבוך מהמחשבה על שומר בית חולים שיפשפש בתיקו של אדם חילוני, ויחפש אחר חמץ. זה נראה לי כל כך לא יהודי ונוגד איזו חירות בסיסית שצריכה להיות לכל אדם.
אני מצטטת, לא אני אומרת. אני מצטטת את חנוך דאום: חירות, שאותה היו מגדירים – – –
אז איך יבדקו? אז איך יבדקו? למה יש שיטור, אם אף אחד לא – – –
אז אין צורך בחוק, אם לא יחפשו בתיקים. החוק הוא פוליטי-הצהרתי, אבל פוליטי נטו, ופופוליסטי.
חבר הכנסת בוסו היקר, תרשה לי לספר סיפור שסיפרתי לפני שבוע בדיון בוועדת הבריאות.
תודה. אני הצבעתי נגד, אבל אתם הצבעתם בעד החוק. אני סיפרתי סיפור על אישה חולת סוכרת שהייתה מאושפזת בבית חולים, והייתה גם חולת סוכרת ועוד כל מיני מחלות רקע, גם מחלות לב. לאנשים חולי סוכרת יש התקפים של נפילת סוכר, וברגעים האלה הם מרגישים חולשה נוראית, זיעה, והם חייבים לקחת משהו מתוק למקרה כזה, כדי לא להתעלף ולא לאבד הכרה ולא למות. לאישה הזאת היו לחמניות שהיא הביאה מהבית – לחמנייה עם ריבה שהיא הייתה רגילה לקחת כדי לא להתעלף. הבן שלה השאיר את הלחמניות שלה בשידה שצמודה למיטת החולים. האישה הייתה במצב לא טוב, וזה היה בדיוק שלושה שבועות, אפילו שבועיים לפני פסח. עובדת הניקיון הוציאה וזרקה את הלחמניות, בגלל שהיא קיבלה הוראות מרב בית החולים. באחד הלילות האישה לא הרגישה טוב, וחיפשה בשידה את הלחמנייה שהיא רגילה, ולא מצאה אותה.
אני זוכרת, כי זה סיפור אמיתי. אני לא ממציאה. זה סיפור אמיתי. היא פשוט נפטרה, כי רמת הסוכר יכולה באמת לסכן את החיים.
אבל היא עשתה את זה בגלל שהיא קיבלה הוראה להוציא את כל החמץ, ולא הודיעה לאישה הזאת שהיא מוציאה. היא פשוט ניקתה את החדר, חיפשה חמץ והוציאה את מה שהאישה הייתה רגילה לאכול. הבן של האישה הזאת מאשים עד היום את היהדות במותה של אימו. שתדעו, הוא עלה ארצה מתוך ציונות, מתוך רצון להיות יהודי חופשי בארצו, וכעת הוא שונא את הדת היהודית בגלל כפייה דתית. האם לזה אנחנו חותרים, לפגיעה במי שנמצאים תחת חסותנו? זה מה שהדת צריכה לגרום? למצוקה, לפגיעה, למוות, לשנאה? האמונה היהודית והמסורת שלנו וההיסטוריה שלנו מאוד יקרות לי, אבל מי שמוביל את החוק הזה – אתם עושים עוול ליהדות.
עושים עוול לחג הפסח ולמצוותיו. עוד ידברו על הימים האלה בדורות הבאים.
רציתי להביא עוד ציטוט אחד, ברשותך.
אני אצטט שוב את חנוך דאום: אני לא מתפלא שגם הנושא הזה הפך למריבה מרה בין שבטים. אנחנו הרי בתקופה כזאת שבה קשה לנו לסמוך אלה על אלה, ובמקום פשוט לכבד אחד את השני, לא לאכול לחם מול עיניים של אדם דתי בפסח, אבל גם להבין מצד שני שמה שעושה אדם אחר, זאת החלטה שלו. ובמקום לתת לרשות הרבים להתנהל מעצמה באיזו קבלת האחר, נדיבות ופרופורציות של כל הצדדים – אלה מבקשים לאסור חמץ בחוק, ואלה אומרים שאם כך, הם דווקא יכניסו חמץ, והינה עוד כפייה שמובילה לעוד תגובת נגד חילונית. הלוואי שנמצא דרך לצאת לחורין מהמאבק הזה, לנקות את חדרי הלב שלנו מחמץ הקיטוב לקראת הפסח. חג חורין שמח.
1,318 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.