קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד יושבת-ראש הישיבה, כנסת נכבדה, יש הרבה דברים שאני רוצה לדבר עליהם בבוקר הזה, אבל אני אתחיל דווקא בסיפור העובדים בישראל, שהתגלה אלינו באופן הכי מזוקק אתמול. קודם כול, נתחיל בזה שההפיכה המשטרית תפגע קשות בזכויות עובדים ובעבודה המאורגנת – מעילת הסבירות עד למינוי שופטים לבתי הדין לעבודה, וכמובן שפסקת ההתגברות. ובגלל שעדיין לא חוקק בישראל חוק-יסוד: זכויות חברתיות, אז גם חופש ההתארגנות הוא תחת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ככה שכל הצבר הזה הולך להשליך, כמובן, על זכויות עובדים ועל עבודה מאורגנת באופן ברור. ככה שגם כשאומרים ליו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד "שביתה פוליטית" – לא פוליטי, באמת מה שהולך בדרך.
אני מוסיפה לכל זה את זה שיו"ר ועדת חוקה בעצמו, האיש שדוהר להפיכה המשטרית, הגיש את אחד החוקים הכי פסיכיים נגד עבודה מאורגנת וזכויות עובדים בישראל. אני כל הזמן מזכירה: אחד הסעיפים שם שהכי הימם אותי הוא לא רק הגבלת זכות השביתה, אלא – וזה יעניין אותך, כבוד היושבת-ראש – ההגבלה של כל מי שנמצאים, ובעיקר נמצאות, תחת הממונה על השכר מלהגיע בכלל לבית הדין לעבודה. איסור בעצם. מורות, שחלילה לא יוכלו לשאוף לשפר את שכרן. מורות, עובדות סוציאליות, רופאות, אחיות – כל מי שתחת הסכם הממונה על השכר. כנראה שככה שמחה רוטמן רוצה לפתור את עינוי הדין, לקצר לכולם – שהרבה אנשים בכלל לא יוכלו להגיע למערכת. אבל הסעיף הזה כל כך הימם אותי, כי הוא פשוט מרושע. כי לא היה שום שיפור שכר של הקבוצות האלו, כולל נהגי אוטובוס, כולל כל מי שנמצאים תחת השירות הציבורי, ללא מאבק. נכון, לא תמיד הם הגיעו לשביתה, אבל לא היה להם שום שיפור אף פעם על אוטומט. את יודעת את זה טוב מאוד. עמדת לצידם רק השנה. אני חושבת ששתינו תמכנו גם בשביתה, ואולי היינו היחידות, אבל את – כשרת חינוך, וזה היה הרבה יותר משמעותי וחשוב ולא מובן מאליו. לחשוב רק על הדבר הזה – לא יכולת יותר להגיע בכלל לסף של בית משפט. אז להגיד "פוליטי" – זה הרי אבסורד. הרי זה הכי – גם בקולו הוא מגיש את החוק הזה, גם כל הצבר הזה הולך לפגוע ממש ממש ממש בזכויות עובדים, וגם מה שקורה היום.
אני לא יודעת אם גם בגלל זה, אם זה גרם ליו"ר ההסתדרות להצטרף למאבק, אבל בעצם הקריסה הכלכלית של ההפיכה הזו עלולה לייצר בדרך – ומה זה עלולה? היא תייצר בדרך, אם היא תושלם, חלילה – שחיקת שכר. כי זה מה שקורה כשיש קריסה כלכלית. השכר – הערך שלו יורד. וכבר – אני לא יודעת אם כל עם ישראל בודק את קרנות הפנסיה שלו וההשתלמות וקופות הגמל, אבל הן נפגעו.
נפגעו. זאת אומרת, אי-אפשר להגיד "פוליטי". זאת הפיכה שפוגעת היום בעובדים ובחסכונות שלהם. זאת האמת. פוגעת בכולם. אבל קרה כאן דבר, ונפל דבר, ואני שמחה שאוריאל בוסו פה. נפל דבר בישראל, כי נחשף כמה היכולת לסמוך על פוליטיקאים שישמרו על עובדים ולא על החוק – מה לעשות, זה לא יכול להיות. איך שיו"ר ההסתדרות הכריז: אני מאיים בשביתה אם לא תיעצר החקיקה וידברו איתי – הוא אפילו לא היה קיצוני, הוא לא אמר לבטל את החוקים ולגנוז, הוא אמר לעצור ולעשות הידברות.
הוא אמר להחזיר את שר הביטחון, כי נפל דבר בישראל.
אני עוקבת אחרי מה שהוא אומר תקופה. חכה. אתה פה. אני עוקבת אחרי מה שהוא אומר תקופה. הוא, יחד עם המעסיקים, אמר: מתווה הנשיא. אמר: תשבו ותדברו ותיקחו את זה כמצע. אני חושבת שצריך לגנוז את החוקים האלה, והוא היה יותר לייט בעניין הזה. אבל מה שקרה זה שעל אוטומט הוגש חוק, ועוד ממפלגה שיושבת בהסתדרות, ש"ס, חוק שאומר להפחית את דמי החבר מיידית. קרן השביתה של ההסתדרות על המוקד, מיידית. עכשיו, כשאתם מבטיחים לו כל הזמן: אל תדאג, אנחנו שומרים על ההסתדרות, תהיה רגוע – זה פה רק בשביל המשפט של ביבי, או לא יודעת בשביל מה – אתם משקרים. אתם משקרים, כי הינה, ישר חרב על הצוואר.
מילא, מילא זה ליברטריאן מהמפלגה של רוטמן, אבל ש"ס? זה רק מראה שאין שום הגנה פה בכנסת שלא צריכה להיות כתובה בחוק. אין, אתם לא הגנה. בני אדם הם לא הגנה על זכויות עובדים. החוק הוא כן הגנה. אתם הוכחתם את זה. אני מודה לכם. הוכחתם לגמרי כמה חשוב להתערב ולמנוע פגיעה בעובדים ובזכויות עובדים.
הגזלייטינג שלכם ייגמר. הוא לא פגע – הוא מנע. אתם פוגעים. מה, יש לך מה להגיד על קרנות הפנסיה? יש לך מה להגיד על קרנות ההשתלמות שנפגעו בינתיים?
הרי כל נאום של ביבי לרגיעה מעלה את השקל. כל פיטורי שר ביטחון – אנחנו רואים את הגרפים, בשעות בודדות. איך אתם לא מתביישים? אתם מנעתם מהאוצר להביא לפה דיווח על ההשלכות הכלכליות. בחייאת, קצת כבוד. אני אומרת באמת: מבחינתי, אוריאל, זה שזה הגיע מכם מראה עד כמה אסור לסמוך על אף מפלגה. רק על החוק, רק על ההגנות והזכויות שלנו.
אבל מה קרה עוד? עמיחי שיקלי לא יודע מה זה פריימריז בליכוד. כנראה ביבי או מישהו אמרו לו: בוא נתחיל לגלגל עכשיו את העניין שכל מי שלא נעמד דום לצד ביבי, אלא נעמד לצד ההסתדרות, לא צריך להיות בליכוד. היה הראשון לקפוץ להעיף את פנחס עידן. כנראה הוא לא מבין כל כך שדברים לא עובדים ככה, או שכנראה הליכוד שינה פניו עוד יותר עכשיו וכן יעבוד ככה.
אבל אתה יודע משהו, אוריאל – – –
אוריאל, אוריאל, אתם לא תאשימו יותר את הציבור – – –
הציבור שמוחה לא יואשם – אתם אשמים. אני אגיד לך עוד משהו – – –
אני רק רוצה להגיד לכל עם ישראל – – –
אני אגיד לכל עם ישראל, שביתת שאלטר, שזו שביתה של גוף גדול במשק, שמורידים את המתג, לא הייתה משנת 1972. כל הסיפור של קהלת – –
– – על למה לחברת החשמל יש את הכוח, ורשות שדות התעופה וכל זה – לא משתמשים בזה. זה לא קורה. ארגוני העובדים הם מאוד אחראיים, בניגוד לכל הנרטיב שקהלת חלחלו פה 20 שנה – ואנחנו אמורים להסכים על החורבן של קהלת; אמורים להסכים, אני מזכירה לך. אבל נפל דבר אתמול, כי ביבי ועדר מרעיו, שהולכים אחריו באמת בצורה מבזה, הוכיחו שאפילו הטאבו הזה – משנת 1972, 50 שנה, יותר מ-50 שנה, לא הייתה שביתת שאלטר. אתם הבאתם לזה. פוגעים בכל הזכויות על הדרך. מגישים חוקים דורסניים לעבודה מאורגנת, כולל אתם, מאתמול, וכל צבר החקיקה הזה מראה איך עבודה מאורגנת וזכויות עובדים הולכות להיפגע בדרך. ואז גם מאשימים. תשמע, זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה.
תקשיב, אתה יודע, טוב שאמרת את זה – עבודה מאורגנת היא מנגנון דמוקרטי. בכל שלטון טוטליטרי או דיקטטורה מתהווה ארגוני העובדים וחופש ההתאגדות נפגעו על הדרך. אז אולי אתה חושב שביבי הוא ארדואן, אבל אנחנו רוצים מדינה דמוקרטית, מה לעשות, אוריאל. וכשאתה עושה את זה ומצדיק את זה – מילא תגיד: ואללה, טעינו, כמו עם חוק הכותל הסהרורי שלכם, כמו עם החוק של אישה בשרוול לא מספיק ארוך וחצי שנת מאסר. ככה טעיתם ומשכתם את זה, למרות שזה מראה מה אתם חושבים. פה – לפחות תודו גם כאן שהיה פה צעד פזיז מדי, והכנסת לא יכולה להיות הבריון השכונתי. אנחנו לא הבריון השכונתי, אוריאל בוסו. אנחנו לא הדבר הזה. אנחנו צריכים לחוקק בשום שכל, מהבנה של צרכים וציבור, ואתה אמור להבין את זה. להתנהג כמו בריון ששם חוקים, אז באמת צריך – זה מסביר בדיוק למה מניעת ההפיכה היא הכרח. אתם לא אחראיים.
אבל אתה יודע משהו, מה אני בכלל באה אליכם? יש פה ראש ממשלה שבעקבות דרישה של שר ביטחון לדיון בקבינט פיטר שר ביטחון. אני כבר אומרת: רגע, אנחנו בעיצומה של הדיקטטורה או שאנחנו מונעים אותה? באיזה שלב אנחנו נמצאים? שר ביטחון עושה את תפקידו. אני לא בטוחה שהוא נגד כל ההפיכה או משהו; אני לא בטוחה שזה אפילו מהמקום הזה של, חלילה, להתנגד לחלק מהדברים – לא חלילה, הלוואי שהוא מתנגד. אלא כשהשב"כ וצה"ל וכולם מגיעים ואומרים: תשמע, אם יש פה מצב שאם יהיה אירוע בצפון או מול עוטף עזה או בכל גבול, אנחנו נמצאים במצב לא טוב – זה תפקידו או לא תפקידו להגיד: זה על המשמרת שלי? הוא אומר: זה על המשמרת שלי – וחוטף.
כאילו, תגיד לי, בנימין נתניהו משחק רולטה רוסית על החיים שלנו? הוא משער שלא יהיה שום אויב שינצל את מצבנו עכשיו? הוא חי במה בדיוק, בתפיסת הקארמה? אני לא מבינה את זה. אני לא מבינה איך כשזה קרה, לא אמרתם לו: חביבי, הגזמת, הגזמת. ואתם יודעים משהו? אתם בסוף תשרפו בשביל האיש הזה כל חבר. כי בסוף, אני אומרת – אני מניחה שגלנט הוא גם קולגה; אתם איתו הרבה שנים. מה, אין, אין כבוד לכלום? ישר פיטורים, וישר כולם כמו שופרות מצדיקים, מחממים, קוראים יותר. גם כל הח"כים בליכוד מהשורות הכי אחוריות – איך הם שורפים ישר את החברים שלהם; איזה פרקטיקות מסוכנות. נתתם לנו הצצה לכל תחלואי ההוויה שלכם. ממש, ממש ככה.
ואם היית אומרת לי, כבוד יושבת-ראש הישיבה, שאני אעמוד פה ואגן על גלנט, הייתי אומרת לך: זה כנראה לא הולך לקרות. אבל הכול פה קורה. כי הקצה נמתח כל הזמן, נמתח כל הזמן, והכול הופך להיות פשוט הזוי. אבל אני רוצה גם להוסיף על זה, ואני שמחה, אוריאל, שאתה לא יכול לענות על זה – זה בסדר. כי באמת, כי זה באמת מוגזם. הרי לפטר שר ביטחון כי הוא מתריע על פגיעה ביטחונית זה מוגזם.
אוריאל, זה בסדר. אני שמחה שאתה לא עונה. יש גם סטנדרטים שלא צריך להגיב עליהם. אתה לא טלי גוטליב ולא דיסטל ולא כל מי שעונים בשם הראיס דברים הזויים על דברים שצריכים להיות באמת ערכיים שמשאירים אותם כאיזה טאבו שלא פורצים אותו. אז אני שמחה שלפחות פה יש איזושהי הבנה.
אבל אני רוצה להקריא רגע את רוח צה"ל, כי יש מי שמתבלבלים שצה"ל הוא מטבע עובר לסוחר שראש הממשלה סוחר בו, אבל אני רואה בצה"ל את הגוף ששומר עלינו. ואני רואה בו צבא העם, שיש בו בערך הרבה יותר מיוחד מרק להיות גוף הביטחון ששומר עלינו. ויותר מזה, אני רואה במקום הזה מקום שהילדים שלנו נמצאים בו. ולכן, באמת כל צד יכול להשליך על חיים ומוות של מיטב בנינו, וזה לא צחוק, הדבר הזה. מעבר לכול, "צבא ההגנה לישראל הוא צבאה של מדינת ישראל. צה"ל פועל בכפיפות לרשויות השלטון האזרחי הדמוקרטי ולחוקי המדינה. שכחתם את זה. מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה. חיילי צה"ל מחויבים להילחם, להקדיש את כל כוחותיהם ואף לחרף את נפשם להגנת מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה. חיילי צה"ל יפעלו על פי ערכי צה"ל ופקודותיו, תוך שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם, וכיבוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה" – שים לב – "יהודית ודמוקרטית". איזה מסמך גאוני זה מסמך רוח צה"ל. אפילו לא אקריא פה את הכול, אבל זה מדהים שהוא ממש מסביר למה האקט של המילואימניקים, הטייסים, החיילים, ובכלל, הוא אקט שממש עומד מול מה שמוחזק להם בכיס כל השירות הצבאי שלהם. הוא ממש – הם, מבחינתם, שומרים על רוח צה"ל; הם, מבחינתם, נאמנים למדינה, אבל הממשלה לא נאמנה למדינה. הממשלה לא נאמנה למדינה, זה מה שקורה פה היום. היא החליטה שישראל כמו שאנחנו מכירים אותה תשנה את פניה. אנחנו רוצים שישראל תישאר ישראל, ואתם רוצים שהיא תחתור להיות הונגריה או פולין. ולא ברור לי בשם מה – בגלל משפט של איזה מישהו? משהו התערער. עכשיו שיקול הדעת של כל מי שיושבים בקואליציה הזאת הוא שיקול דעת לקוי, המסכן אותנו ואת המדינה שלנו. זאת האמת.
כשאני קוראת את המסמך הזה, אני אומרת: איך אפשר לקרוא להם סרבנים? וגם, מה הציניות? שההלם שהציבור חטף מפיטורי שר הביטחון גרמו לציבור עצום לצאת ולהבין: עד כאן. מה עושה בנימין נתניהו? אומר: שר הביטחון לא טיפל בתופעת הסרבנות. אולי הדבר ההפוך הוא שראש הממשלה חותר נגד רוח צה"ל וחותר נגד ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו, והוא זה שמייצר סרבנות. כנראה שביבי, מלהיות ראש ממשלה באמת עם רוב מוחץ – שגם אם איני מסכימה עם דעותיו בכלל, עדיין קיבל אמון ציבור פעם אחר פעם – הפך להיות הסרבן הכי ראשי של המדינה הזו.
הם לא סירבו למילואים או לאיזשהו – – – הם פשוט הפסיקו את ההתנדבות שלהם.
נכון, נכון. ועוד יותר מדהים, איך אנשים שדואגים רק לעצמם, לחוקי מתנות ולשחיתות שלהם, יורדים על מתנדבים. פשוט לא ייאמן. ישבתי גם עם הטייסים, והשיחה איתם היממה אותי. כי אני מכירה מילואימניקים מכל השירות הצבאי שלי. הייתי קצינה במשרד הביטחון שאחראית לכל מערך המילואים במשרד הביטחון, ולאחר מכן שלישה גדודית בפיקוד העורף, במילואים. פגשתי, אגב, את המג"ד שלי בהפגנה באור עקיבא. הוא היה בצד שנגד ההפיכה, המג"ד במילואים, זה היה נחמד ממש. אבל לא הכרתי את העומק של השבר שיש, נגיד, לטייסים, שהם ללא שרשרת פיקוד וסומכים באופן מלא על הפיקוד העליון בכל הוראה, ומה מתערער אצלם כשהם כבר לא סומכים על הפיקוד העליון – לא על הקבינט שלא מתכנס, ולא על שר ביטחון, לצורך העניין, ולא על הדרג הזה, שפשוט יכול לעשות בהם שימוש פוליטי. איזה שבר עמוק. וביניהם גם ימניים. אין פה עניין של דעות פוליטיות – יש פה עניין ערכי מוסרי ממש עמוק. והשיחה איתם באמת היממה אותי. הם לא יכולים להנחית מהאוויר פצצה ולדעת בתוכם שיש מצב שההחלטה היא החלטה שנלקחה לא לטובת המדינה, לא בשיקולים נכונים. זה עומק השבר, שהוא מאוד קשה, שמרבית מי שפה לא מבינים אותו. זו בעיה. זאת בעיה באמת חמורה, שאני לא מבינה איך אף אחד לא פוצה פה ואומר: עד כאן, נתניהו, דיון בקבינט עכשיו. איזה דבר מופרע זה? אנחנו נמצאים בתוך לופ של פחדנים, מתקרנפים, שעוד מביאים את האשמה עלינו. אבל אני אומרת משהו יותר מזה. את צודקת במה שאמרת, הם מתנדבים, אבל בעצם כשאני מסתכלת על חיילי המילואים היום, אני רואה אותם בצו 8. הם בצו 8 על המדינה. כמה עצוב זה שזה פנימה. אבל הם בצו 8 על הגנה על המולדת כנגד מעודדי, באמת, חורבן ישראל. קשה לי להגיד את זה על הבמה הזאת. אבל מי שפה מעודדים הפיכה, מי שפה שנותנים כאתנן פוליטי מיליציה פרטית לבין גביר, הם לא אוהבי המקום הזה. אין אהבת ישראל למי שעושים דבר כזה.
לקנות את ההצבעה של בן גביר, או את ההשתקה שלו, על עלק דחייה של חוקי ההפיכה בצבא שכפוף ישר אליו, במיליציה שכפופה ישר אליו, זה הזוי. הרי כשהממשלה שלנו, שהייתה לנו, החליטה להקים את המשמר הלאומי זה היה תחת המשטרה. לא התיימר אף שר להגיד: אלה הוראות ישירות שלי. זה בדיוק ההבדל. איפה אהבת ישראל אל מול השררה והכוח, ממש. ממש. וזה בלתי נתפס, הפער הזה.
אבל הציבור רואה את זה, וזה העניין. טעות על גבי טעות על גבי טעות, ההיבריס הזה, הכוחנות הזאת. אולי באמת, יושבת-ראש הישיבה, אולי זה באמת חלק מזה שהממשלה הזו מלאה בגברים ולא בנשים, כי נשים בתוך חדרי משא ומתן – ידוע שהן לוקחות הרבה יותר שיקולים נכונים ומוסיפות מאוד לחדר ולהלך הרוח בו. בגלל זה נכון לצרף נשים לכל קבינט, לוועדות חוץ וביטחון ובכלל, כי הערך שלהן – מחקרית – הוא מאוד מאוד חשוב בחדר. ואולי המיעוט פה הוא גם חלק מהכוחנות הרודנית הזו שפשוט השתלטה על כל הממשלה; אפילו במקומות שלא הייתי מצפה שזה יקרה. באמת.
אבל אני רוצה גם להגיד משהו על חוק החמץ, בגלל שבכל זאת – – –
בוסו, אני אשמח לנהל דיון על חוק החמץ.
כל כך הרבה דברים קרו פה, איך לא נדבר על זה? איך לא? אבל בוסו, אתה יודע, כמסורתית – – –
טוב, נדבר על החמץ גם אחר כך בחוץ, אבל אני רוצה להגיד שכמסורתית אני מתביישת שמחוקקים חוק חמץ, כי יש משהו יפה מאוד בעם הזה, שיש בו כבוד, כבוד לציבור ששומר מסורת, שומר כשרות, והבנה שצריך להיות כבוד שהוא לכולם. בדיוק כמו שהציבור הזה לא נוסע ביום כיפור – הציבור, אני אומרת, החילוני, שלא שומר – לא נוסע ביום כיפור מתוך הבנה שיש פה יום, נקרא לזה, אי-אפשר להגיד שממש חג אבל יום שיש בו תענית ושאנשים צמים בו, וצריך לכבד את הדבר הזה, אז ככה אני חושבת צריך להיות גם בבתי החולים – במובן הזה שאנשים מבינים מה זה חולים וצוותי רפואה ששומרים כשרות.
כל כך הרבה מנגנונים יכולים לסדר את המתח הזה יפה, אבל להעמיד מאבטחים – זה מטריף אותי. הרי בישראל יש אבטחה בכל מקום בגלל המציאות הביטחונית הקשה שלנו, המדממת באמת, ואין ספק שזה לא קורה בכל מקום, וזה נורא שזה אצלנו, אבל זאת מציאות מחייבת. התפקיד של המאבטחים הוא לשמור על הביטחון שלנו. כשהתפקיד שלהם הופך להיות לחפש איזו עוגייה בתיק זה כל כך עקום וכל כך מפר סדר והיגיון – מעבר לכפייה, זה משהו ששובר.
בדיוק. הסיפור של מראית עין גם לא תופס פה היום, כי כל התחליפים גם ככה כבר ממש נראים אותו דבר. עצוב לי שיש את החוק הזה, כי יכולנו להגיע להבנה. שטחים ייעודיים לאוכלי חמץ, אזורים; לייצר את הכבוד ההדדי הזה מתוך הכרה שיש גם רופאים, רופאות, אחיות, צוותי רפואה, ובכלל, שהם מי שעמלים על הצלת החיים שלנו, על שמירה על הבריאות שלנו – צריכים לעמוד במופע המשפיל הזה? אני אפילו מוציאה רגע את המשפחות של המטופלים והחולים, והחולים עצמם. באמת, זה מה שאנחנו עושים להם? אנחנו מעמידים אותם אצל המאבטח, לחפש אצלם חמץ? אנחנו השתגענו? לא עדיף שנמצא את הפתרונות של הטוב המשותף שלנו? במקומות האלה אני באמת מכירה בפתרונות האלה. יש אפשרויות. וכמסורתית, זו דרך חיים מבחינתי. ההבנה שצריך לכבד את הציבור, לא רק שומר מסורת כמוני, אלא החרדי, שיש לו הלכות הרבה יותר מחמירות – צריך לכבד גם אותן, אבל לא עושים את זה בכפייה; לא עושים את זה בהשנאת היהדות ובדרך שבה, בסופו של דבר, עם ישראל כולו נפגע.
החוק הזה הוא חוק שיהיה שבר במציאות של ישראל היום. זאת האמת. ויכולנו להגיע להבנה. אני באמת חושבת שגם בתי החולים רוצים לכבד את כל מי שנמצא תחת כנפם, ובדרך הזו עשינו משהו מאוד עקום. גם הרבה מבתי החולים נעמדו על הרגליים ואמרו שזה דבר שלא יהיה, כי זאת התערבות שהכנסת לא אמורה להתערב בה.
אבל שימי לב מה יותר מזה. כל כך הרבה דברים לא נחקקו כאן בתקופה הזו. אנחנו לפני חג הפסח. זה הולך להיות הפסח הכי יקר שהיה למדינת ישראל אי פעם, וציבורים שלמים ישלמו את המחיר הזה. לא מספיק שציבורים שלמים עכשיו נפגעו בפנסיות שלהם, בקרנות ההשתלמות שלהם, ובכלל, הם גם יחטפו את עליית המחירים והכול. וכלום מזה לא טופל פה עכשיו. אבל חוק החמץ – הוא היה להם בוער. הוא היה להם בוער.
תגידי, מה יותר יהודי, לדאוג לאוכל על שולחן החג למי שחוגגים אותו או לייצר כפייה דתית? מה יותר מוסרי? שאלה. היא לא נשאלת פה. במקום שהממשלה הזו הייתה עושה מעשה כדי להקל על הציבור בתקופת החג – חג, מה לעשות, זה דבר יקר; זה מוסיף עלויות. במציאות כלכלית לא טובה זה מורגש עוד יותר – במקום זה, הם פשוט יוצרים עוד שבר בחברה.
אני המומה מזה. אני בדיוק חושבת: יש לי מסורת, שכל חג, ראש השנה ופסח, אני עושה ארוחת חג לאישה שורדת זנות בפרויקט "לא עומדות מנגד" – זו עמותה מדהימה מדהימה מדהימה.
שורדת זנות, בדרך כלל עם ילדיה, או בכלל. זה פרויקט מדהים – פרויקט המבשלות. לא רק בחגים – יש נשים מדהימות שמבשלות כל סופ"ש, ובכלל במהלך השבוע; משנעות את האוכל והכול לנשים שורדות זנות, שבאמת אנחנו צריכים, צריכות, לראות אותן ולא לעמוד מנגד. אני בדיוק חושבת עכשיו תוך כדי שאני מדברת שאני עוד צריכה לעשות את הקניות ולעשות את הדבר הזה שהוא באמת הפך להיות מסורת שלי. אני פשוט כל פעם נפעמת מהעמותה המדהימה הזו ומהדבר הכל-כך בסיסי הזה של חמלה, של ליצור בידיים משהו עבור מישהי אחרת.
זו התחושה הכי טובה שיש. את יודעת, כולנו תמיד – כשצריך, ברור, וגם בסתר תורמות, ואיפה שצריך והכול. אבל זה קל להעביר את הדבר הזה בביט – נכון, למי שאוסף – זה הכי קל לעשות את זה. יש משהו בלתת מהידיים. אני מרגישה שזה מספק אותי אפילו יותר משהייתי יכולה לדמיין. עשיתי את זה בפעם הראשונה כשהייתי בהיריון עם הבן שלי אראל ציון. הרגשתי שלפני הלידה אני רוצה לעשות משהו טוב, אז עשיתי את זה, ואבי אמר לי: את בהיריון מתקדם, איך תעשי את זה ככה עכשיו? אמרתי לו: לא, אני רוצה. אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה. ואז זה הפך למסורת, כי הרגשתי שזה כל כך נכון חברתית.
וזה מה שאנחנו צריכים – הסולידריות הזאת, הערבות ההדדית. אבל זה לא צריך להיות רק אזרחי, קהילתי. המשמעות של המקום הזה היא שזה יהיה גם בין המדינה לאזרחיה. ההבנה – לראות את הציבור, וגם את הציבור שבשוליים של החברה, גם את אלה שבקצה. והינה, במקום כל זה, חוק החמץ. איפה תלושי המזון, היושבת-ראש? איפה תלושי המזון? איפה מה שאמרו לנו? איפה האי-ביטחון התזונתי? איפה כל הדברים האלה לפני החג? לא יכולנו לזרז חקיקה על זה? משהו על זה? איפה מי שהבטיח לנו הנחה בחשמל, בארנונה, במים, בכל מה שהתייקר בנוסף להתייקרויות הנוספות? כאילו הבטחות בחירות נמצאות בצד אחד והמציאות בצד אחר.
אני כן חושבת שהעם הזה טוב וגדול ומדהים ממנהיגיו – לצערי אני אומרת את זה – ומגיעים לו מנהיגים וממשלה שיראו אותו באמת, את העם הזה, העם המופלא הזה. שבוע אחרון למושב, ובמה עסקנו? בחוק המתנות. זה רגע שלא יעזוב אותי. חוק המתנות, כדי שביבי – המולטי-מולטי-מולטי-מיליונר – יקבל כסף. אין לתאר את הריקבון המוסרי והערכי של מי שזה נראה להם הגיוני. ריקבון – פשוט אין מה לומר. ועצוב לי, כי הרבה אנשים, גם טובים, יושבים פה בממשלה הזאת, בקואליציה הזאת, ופשוט שותקים. וזה מה קורה כשמנהיג רודן עושה במדינה כרצונו, גם אנשים טובים שותקים. תודה רבה.
3,391 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.